הוא הזדקף באיטיות. העולם האפור מסביבו- החדר המרובע, הארון הדהוי והבגדים הזרוקים- הביט
אליו בעגמומיות. רקותיו הלמו בעמימות כבידה, בקצב מונוטני ובאופן כל כך אטום, שהוא אפילו לא
היה בטוח אם אלו רקותיו שלו או שמא סתם עוד קצב בס ההולם באוויר.
הוא פתח את החלון. השמש השקיפה עליו ממעל- חיוורת, כבידה ותלויה באין אונים ברקיע, כמעט
כאילו היא בעצמה לא יודעת מה היא עושה שם. מי יודע, אולי באמת היא לא יודעת מה היא עושה
שם, חשב.
העולם תיפקד כרגיל לחלוטין. הציפורים צייצו, העצים פרחו, האנשים הלכו ופיטפטו ועשו את מה-
שזה-לא-יהיה שאנשים עושים במהלך החיים שלהם. פה ושם איזה כלב ריחרח עמוד ואיזה ילד עצר
בבילבול בגלל טיפת מים שנפלה עליו ממנוע של מזגן.
על הכל רבצה אותה השמיכה הכבדה והמחבקת של כלומיות סתמית. גם כאשר לפתע היה מישהו
שהביט לשמיים או קרא בהפתעה וסקרנות בלתי-מרוסנת 'תראו, ציפור!', לא היה זה בכדי להציב
חזון ואמון באותו הדבר שבקע את שיגרת חייו, אלא לפטור זאת כעוד דבר שאיננו מה שחיים אותו.
ואף אם היו אי-אלו שהתמסרו לחלום חלומות מעבר לשגרת חייהם, היה זה אסקפיזם חולף ותו-לא,
אחד כזה שמנסה לברוח ממציאות החיים שאפילו מרה לא היתה, אלא פשוט היתה.
הוא השקיף על כל זה. אפילו תסכול לא היה בו. גם לא בהם. בשביל תסכול צריך לרצות דבר אחר,
לא מוכר, חשב, ורצון כבר לא קיים יותר. כאשר הוא חושב על רצון, הוא אפילו לא יודע מה זה, קיים
בו זיכרון עמום ומרוחק, שאפילו מילים אין בו, לכך שהיה דבר כזה לפני שזה קרה, אך אין הוא מסוגל
לאחוז בו ולמשוך אותו אליו. על הכל רובץ אותו מסך אטום ומטומטם, מבלי להשאיר יכולת לשאת את
העיניים ולהביט אל תוך משהו. מי יודע אם יש בכלל משהו להביט לתוכו במצב הזה.
לא תמיד זה היה כך. הוא יודע שפעם היה אחרת, אבל הוא לא אוהב לחשוב על מה שהיה פעם. לא
תמיד הוא יודע אם זה בגלל שהמסך לא רוצה שהוא ידע מה היה פעם, או שמא מדובר בניצוץ מאז
שעדיין דוחף אותו ולא רוצה שהוא ישקע לגמרי. הוא לא יודע. בכולופן זה לא משנה מה תהיה
התשובה. כך או כך זה ישאר חסר משמעות.
כמה זמן הוא כבר ככה? הוא לא יודע. זה גם לא משנה.
מוזר. הוא לא רגיל למחשבות כאלה. למעשה, הוא לא רגיל למחשבות בכלל. מאיפה זה בא לו? הוא
מעולם לא זכר דברים כאלו. מה זה?
סקרנות. גם לזה הוא לא רגיל. להתעניין במשהו ולשקוע בו. למה בכלל מעניין אותו מאיפה
המחשבות האלה הגיעו?
אולי זה קשור לתחושה נוספת שהוא לא היה מורגל בה כבר הרבה זמן שפקדה אותו לאחרונה. כאב.
הוא כבר כמעט שכח את זה. אתמול הוא ראה עוד קבצן מתוך אלו-שתמיד-היו, והוא השליך לו עוד
מטבע מאלו-שתמיד-השליכו אלו-שתמיד-עברו. אלא שהוא הסתבך באחת התחבושות שעטפו את
הקבצן ונפל. לא נורא. הוא נפל כמה פעמים כבר בחיים. נופלים, קמים, ממשיכים. אולי לפעמים
נשברים אברים, ואז הולכים לבית חולים, קמים וממשיכים. יש כאלו שמתים, אבל לא נורא- אוספים,
מנקים, קוברים וממשיכים. לפעמים גם לא קמים. אבל לא נורא. אלא שהפעם הזו היתה שונה. זה
כאב. תחושה מוזרה היא הכאב. כאילו ישנו גוף חי שנפגע, שנקרע, שנגע לו משהו. שרתח, שפעם
שצעק שזעק שהתפתל שהתייסר שצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח ו...צרח למה? לא ברור.
הוא כבר ראה אנשים צורחים. הוא צרח גם בעצמו כמה פעמים. אבל אף פעם בלי סיבה. הוא צרח כי
צורחים. פעם ראשונה שהוא צורח ו... ומה? למה בדיוק הוא צועק? למה? או שמא... למי?.
הוא עצר, מתנשף. הוא מישש בבהילות את פניו. לא נותר רושם מהמכה. הוא בדק את מרפקו. כלום.
השרוול המעומלן אפילו לא התלכלך.
הקבצן נעץ בו עיניים והפריח עננת עשן מהמקטרת.
אליו בעגמומיות. רקותיו הלמו בעמימות כבידה, בקצב מונוטני ובאופן כל כך אטום, שהוא אפילו לא
היה בטוח אם אלו רקותיו שלו או שמא סתם עוד קצב בס ההולם באוויר.
הוא פתח את החלון. השמש השקיפה עליו ממעל- חיוורת, כבידה ותלויה באין אונים ברקיע, כמעט
כאילו היא בעצמה לא יודעת מה היא עושה שם. מי יודע, אולי באמת היא לא יודעת מה היא עושה
שם, חשב.
העולם תיפקד כרגיל לחלוטין. הציפורים צייצו, העצים פרחו, האנשים הלכו ופיטפטו ועשו את מה-
שזה-לא-יהיה שאנשים עושים במהלך החיים שלהם. פה ושם איזה כלב ריחרח עמוד ואיזה ילד עצר
בבילבול בגלל טיפת מים שנפלה עליו ממנוע של מזגן.
על הכל רבצה אותה השמיכה הכבדה והמחבקת של כלומיות סתמית. גם כאשר לפתע היה מישהו
שהביט לשמיים או קרא בהפתעה וסקרנות בלתי-מרוסנת 'תראו, ציפור!', לא היה זה בכדי להציב
חזון ואמון באותו הדבר שבקע את שיגרת חייו, אלא לפטור זאת כעוד דבר שאיננו מה שחיים אותו.
ואף אם היו אי-אלו שהתמסרו לחלום חלומות מעבר לשגרת חייהם, היה זה אסקפיזם חולף ותו-לא,
אחד כזה שמנסה לברוח ממציאות החיים שאפילו מרה לא היתה, אלא פשוט היתה.
הוא השקיף על כל זה. אפילו תסכול לא היה בו. גם לא בהם. בשביל תסכול צריך לרצות דבר אחר,
לא מוכר, חשב, ורצון כבר לא קיים יותר. כאשר הוא חושב על רצון, הוא אפילו לא יודע מה זה, קיים
בו זיכרון עמום ומרוחק, שאפילו מילים אין בו, לכך שהיה דבר כזה לפני שזה קרה, אך אין הוא מסוגל
לאחוז בו ולמשוך אותו אליו. על הכל רובץ אותו מסך אטום ומטומטם, מבלי להשאיר יכולת לשאת את
העיניים ולהביט אל תוך משהו. מי יודע אם יש בכלל משהו להביט לתוכו במצב הזה.
לא תמיד זה היה כך. הוא יודע שפעם היה אחרת, אבל הוא לא אוהב לחשוב על מה שהיה פעם. לא
תמיד הוא יודע אם זה בגלל שהמסך לא רוצה שהוא ידע מה היה פעם, או שמא מדובר בניצוץ מאז
שעדיין דוחף אותו ולא רוצה שהוא ישקע לגמרי. הוא לא יודע. בכולופן זה לא משנה מה תהיה
התשובה. כך או כך זה ישאר חסר משמעות.
כמה זמן הוא כבר ככה? הוא לא יודע. זה גם לא משנה.
מוזר. הוא לא רגיל למחשבות כאלה. למעשה, הוא לא רגיל למחשבות בכלל. מאיפה זה בא לו? הוא
מעולם לא זכר דברים כאלו. מה זה?
סקרנות. גם לזה הוא לא רגיל. להתעניין במשהו ולשקוע בו. למה בכלל מעניין אותו מאיפה
המחשבות האלה הגיעו?
אולי זה קשור לתחושה נוספת שהוא לא היה מורגל בה כבר הרבה זמן שפקדה אותו לאחרונה. כאב.
הוא כבר כמעט שכח את זה. אתמול הוא ראה עוד קבצן מתוך אלו-שתמיד-היו, והוא השליך לו עוד
מטבע מאלו-שתמיד-השליכו אלו-שתמיד-עברו. אלא שהוא הסתבך באחת התחבושות שעטפו את
הקבצן ונפל. לא נורא. הוא נפל כמה פעמים כבר בחיים. נופלים, קמים, ממשיכים. אולי לפעמים
נשברים אברים, ואז הולכים לבית חולים, קמים וממשיכים. יש כאלו שמתים, אבל לא נורא- אוספים,
מנקים, קוברים וממשיכים. לפעמים גם לא קמים. אבל לא נורא. אלא שהפעם הזו היתה שונה. זה
כאב. תחושה מוזרה היא הכאב. כאילו ישנו גוף חי שנפגע, שנקרע, שנגע לו משהו. שרתח, שפעם
שצעק שזעק שהתפתל שהתייסר שצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח וצרח ו...צרח למה? לא ברור.
הוא כבר ראה אנשים צורחים. הוא צרח גם בעצמו כמה פעמים. אבל אף פעם בלי סיבה. הוא צרח כי
צורחים. פעם ראשונה שהוא צורח ו... ומה? למה בדיוק הוא צועק? למה? או שמא... למי?.
הוא עצר, מתנשף. הוא מישש בבהילות את פניו. לא נותר רושם מהמכה. הוא בדק את מרפקו. כלום.
השרוול המעומלן אפילו לא התלכלך.
הקבצן נעץ בו עיניים והפריח עננת עשן מהמקטרת.