בעניין האמת המזוקקת שלא באה כבר זה זמן מה, בעבר, כשעוד היינו על הגל, היינו שוכבים כל לילה. הייתי מתקשר, והיא הייתה באה, לבושה במכנסונים ובטי-שירט, מחייכת וכובשת.
לא היה שם פור פליי, גם לא הייתה רומנטיקה. היינו ניגשים ישר ולעניין. וכשהיינו מסיימים, היא לא נשארה אף פעם, גם לא לסיגריה או בירה. היא הייתה אוספת את חפציה והולכת.
לפגוש אותה היה לפגוש את המוות, את הנצחי הקפוא, את זעקת השאול שעולה מן השקרים. אני לא יודע למה היא בחרה בי; אני לא כלי כזה טוב לאמת כזאת נצחית.
הייתי אסיר תודה. כשהיינו שוכבים, הרגשתי אותה בכל הגוף, בכל המרחב. היא מלאה כל מקום שבו יכולתי להיות. היא דחסה את המרחב לחור שחור וקפוא של המוות.
שקעתי בה, נבלעתי בתוך הווייתה. הייתי מת באותם דקות. אבל אל תטעו—זה לא היה מוות כזה שרואים אצל זקנים או כזה שקוראים עליו בעיתונים. זה גם לא מוות של מלחמה או מחלה.
זה היה המוות בהא הידיעה. לא נשאר ממני אפילו אבק כשהיינו שוכבים. זאת רק היא שהייתה עמוק, עמוק בחלומי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
