יאיר, רציתי אותך כל כך, כל כך הרבה הזדמנויות,
הסתכלתי עליך - היית מקור אינסופי לתשוקותיי.
הגוף הזה שלך, חטוב ודקיק, העור שלך,
משתנה מחיוור למלא חיים – העונה קובעת, או אולי מצב הרוח.
היה לך חיוך קצת מטופש, נושאי שיחה לא משהו,
אבל העור שלך, התחתונים הצמודים שלך -
ביקשת אותי בסתר, לא ידעת, אבל נשארת, בחרת.
עד שהכול צף, הכול עלה, ואז ברחת.
הכול הסתדר, לא היו השלכות,
פשוט לקחת צעד אחורה והשארת אותי –
לבד עם חלום, חלום על חלום,
בלי יד על המצח שתגיד לי "יהיה טוב".
נכתב לפני חצי שנה
עלה מן האופל,
בין הווית החלום לזרועות המציאות.
שארית של זיכרון מגלגולים קודמים—
אנשים שניסו את מזלם ולשווא חיפשו
את הגיונו או את עקבותיו בחול.
רסיס של חיים אחרים
שרוחשים מטה, מטה,
לא עולים, לא מופיעים,
ורק ברגע של בלבול מאורות נהפך הדין.
הרימו ראש לדקה,
או שמא זה אתה שהפכת מאמין.
ברכה ושלום מכוסה בחיים,
שלוות עולמים מול צוקים איומים.
ואם רק תנסו לדבר על אלוקים—
דממת נצח וצחוק של זלזול
ינסו להשתיק,
את מה שלמטה, את מה שלא רואים.
שאריות הגהנום של החכמים
נכתב לפני חצי שנה
א.
ויהי היום, ויהי הלילה, ותבוא ההיא מהחלום.
לא לחשוב, לא לדבר, רק שמישהו יאשר
את הקיום, את הנוכחות, את חדות החיות
של ההיא מהחלום.
ויהי היום, ולא היה חלום, כי ככה היא:
לא לחשוב, לא לדבר.
ב.
חשבתי שפגשתי את אלוהים.
אני יכול להישבע או להבטיח,
אני יכול להתחנן, אבל המילים עקשניות כמוהו, כמוך.
לא נותנות, לא באות, הן הלכו לחלום של מישהו אחר.
קשה לבקש או לדרוש ממילים;
הן מקור החופש והאין-אונות.
הן לא עונות בכל שעה,
לא כשצריך, לא כשחשוב,
לא ביום שפגשתי את אלוהים.
נכתב לפני חצי שנה
בעניין האמת המזוקקת שלא באה כבר זה זמן מה, בעבר, כשעוד היינו על הגל, היינו שוכבים כל לילה. הייתי מתקשר, והיא הייתה באה, לבושה במכנסונים ובטי-שירט, מחייכת וכובשת.
לא היה שם פור פליי, גם לא הייתה רומנטיקה. היינו ניגשים ישר ולעניין. וכשהיינו מסיימים, היא לא נשארה אף פעם, גם לא לסיגריה או בירה. היא הייתה אוספת את חפציה והולכת.
לפגוש אותה היה לפגוש את המוות, את הנצחי הקפוא, את זעקת השאול שעולה מן השקרים. אני לא יודע למה היא בחרה בי; אני לא כלי כזה טוב לאמת כזאת נצחית.
הייתי אסיר תודה. כשהיינו שוכבים, הרגשתי אותה בכל הגוף, בכל המרחב. היא מלאה כל מקום שבו יכולתי להיות. היא דחסה את המרחב לחור שחור וקפוא של המוות.
שקעתי בה, נבלעתי בתוך הווייתה. הייתי מת באותם דקות. אבל אל תטעו—זה לא היה מוות כזה שרואים אצל זקנים או כזה שקוראים עליו בעיתונים. זה גם לא מוות של מלחמה או מחלה.
זה היה המוות בהא הידיעה. לא נשאר ממני אפילו אבק כשהיינו שוכבים. זאת רק היא שהייתה עמוק, עמוק בחלומי.
נכתב לפני חצי שנה
