כמו שאמר מי שאמר: "אלוהים הוא הָאַיִן המוחלט" לכן אלוהים נקרא גם "האין סוף", לְמָה אין סוף? לרִיק ולחלל אין סוף, החלל שמכיל את הכל, וממנו מתחולל ה"יש" (שהרי בריאה מוגדרת כ "יש מאַיִן"- התחוללות של יש מתוך אַיִן, ולכן חלל הוא מלשון מחולל)
אלוהים – הכח הגולמי של הבריאה הוא כל יכול קודם שחלו חוקי הטבע, כל עוד שכוח הבריאה הגולמי לא קיבל שום צורה ואופן ארגון- אפשר ליצור כל דבר, כל צורה, בכל חוק ואופן שהוא,אך אחר שנבחר חוק הטבע הראשון הוא כבר מצמצם את אפשרויות הבחירה הבאות, במקרה הזה הוא כמו האדם בתהליך הבחירה- קודם שעשה את הבחירה, שאז יכול לבחור כל אפשרות, אך אחר שבחר את אחת מהאפשרויות שלל את החלופות, וכך אלוהים, אחר שהתחוללה בבחירה הדרגתית מערכת חוקים מסויימת- חוקי הטבע, היכולת לשינוי הופכת להיות מוגבלת למה שנכנס באותה מערכת חוקים. אצל נוח רואים את המושג "אשמה קיומית" אצל אלוהים, ("אשמה קיומית" היא האשמה הטבעית בחיים שאדם עלול לחוש בתהליך בחירה על דחיית החלופות האחרות) שהאלוהים אחר שברא את העולם ואת האדם אומר "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" לאלוהים יש בעיה עם התוצר הזה שלו שנקרא אדם, והוא בוחר בדרך משונה לכאורה הוא לא ממיט מגפה על כל מין האדם האדם וכך פותר את הבעיה, הוא עושה איפוס לעולם, משמיד גם את החיות ואפילו את הצמחים וההרים והימים והמעינות, הופך את העולם למעין תוהו ובוהו כמו שהיה לפני בראשית, אלוהים -כוח הבריאה הגולמי- שואף לחזור למצב שבו החלופות האחרות קיימות שוב.
ועכשיו נקודת מבט מעניינת: אנחנו בדרך כלל מתייחסים ומחשיבים רק את מה שקים, את מה שעשינו, את מה שכן התרחש, מה שכן נעשה, דובר, התקיים. אנחנו לא רגילים להעניק משמעות לדבר שלא נעשה על כך שלא נעשה, אולי אלוהים נמצא באין, במה שלא התרחש בחלל הריק שבין מילים, בחלל שבין מחשבות, איפה שיד המעשה והמחשבה לא מגיעים. איפה שאין דבר מלבד חלל. לייחס משמעות למחשבה שלא חשבנו.. לחוסר מעש.. אין עמוק יותר מֵהָאַיִן.
אלוהים – הכח הגולמי של הבריאה הוא כל יכול קודם שחלו חוקי הטבע, כל עוד שכוח הבריאה הגולמי לא קיבל שום צורה ואופן ארגון- אפשר ליצור כל דבר, כל צורה, בכל חוק ואופן שהוא,אך אחר שנבחר חוק הטבע הראשון הוא כבר מצמצם את אפשרויות הבחירה הבאות, במקרה הזה הוא כמו האדם בתהליך הבחירה- קודם שעשה את הבחירה, שאז יכול לבחור כל אפשרות, אך אחר שבחר את אחת מהאפשרויות שלל את החלופות, וכך אלוהים, אחר שהתחוללה בבחירה הדרגתית מערכת חוקים מסויימת- חוקי הטבע, היכולת לשינוי הופכת להיות מוגבלת למה שנכנס באותה מערכת חוקים. אצל נוח רואים את המושג "אשמה קיומית" אצל אלוהים, ("אשמה קיומית" היא האשמה הטבעית בחיים שאדם עלול לחוש בתהליך בחירה על דחיית החלופות האחרות) שהאלוהים אחר שברא את העולם ואת האדם אומר "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" לאלוהים יש בעיה עם התוצר הזה שלו שנקרא אדם, והוא בוחר בדרך משונה לכאורה הוא לא ממיט מגפה על כל מין האדם האדם וכך פותר את הבעיה, הוא עושה איפוס לעולם, משמיד גם את החיות ואפילו את הצמחים וההרים והימים והמעינות, הופך את העולם למעין תוהו ובוהו כמו שהיה לפני בראשית, אלוהים -כוח הבריאה הגולמי- שואף לחזור למצב שבו החלופות האחרות קיימות שוב.
ועכשיו נקודת מבט מעניינת: אנחנו בדרך כלל מתייחסים ומחשיבים רק את מה שקים, את מה שעשינו, את מה שכן התרחש, מה שכן נעשה, דובר, התקיים. אנחנו לא רגילים להעניק משמעות לדבר שלא נעשה על כך שלא נעשה, אולי אלוהים נמצא באין, במה שלא התרחש בחלל הריק שבין מילים, בחלל שבין מחשבות, איפה שיד המעשה והמחשבה לא מגיעים. איפה שאין דבר מלבד חלל. לייחס משמעות למחשבה שלא חשבנו.. לחוסר מעש.. אין עמוק יותר מֵהָאַיִן.