הרים של עצמות
וקילומטרים של בטון
מהול בבכי, לעולם לא נשכח.
ויש מהלכים, אבל לא חיים
נאחזים בגבעול, מטפסים-
שומעים הדים וצעקות,
נזכרים, מתקפלים, דומעים
שמים ידיים על האזנים
ודלת הפלדה לא אטמה-
כלום, יש שאון בחוץ ורעש-
לא סדיר בפנים, ושקט איין.
והם כה יפים, הפרפרים שרקדו
כמו כנפיים שהפסיקו לעוף -
בטרם עת. השאירו אותנו
מאחור עם מוסיקת רגשות
שלעולם לא נצליח לשכוח.
כל הזכויות שמורות©
[אין אפילו מילים לתאר את גודש
האירועים שעברנו כבר שנה וזה לא נגמר.
ייקח שנים לעבד למשהו שנוכל להבין למשהו הגיוני.
ועד אז יהיו רק חלקי מילים מפוזרות פה ושם].
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה