איזה מזל שאנחנו חיים בעידן שבו הטלפונים הנייחים כבר לא שמישים (ואם אתם מתעקשים לדעת זה לא שהמספר לפחות בבית שלי נותק) אבל אני באופן אישי אף פעם לא אהבתי לענות, הייתי נותן תמיד למישהו מהמשפחה שיענה ראשון וזאת מסיבה פשוטה שלא אהבתי לנהל שיחות רציניות. זה לא שמישהו יכול היה לשאול אותך בשיחת טלפון, "נו מתי תתחיל התקיפה של איראן?". בטוח שלא בתקופה ההיא ובטח לא כשאתה עוד ילד. זה לא שהיו בכלל שיחות טלפון שנועדו לי, בעיקר מחבר הכיתה הארגנטינאי שאהב לחזור ולהזכיר לי את שאגת הניצחון של הכדורגלן מראדונה בכל פעם שהוא הבקיע שער. תאמינו לי שאני זוכר את השאגה הזאת, כי הוא אף פעם לא אמר לי להרחיק את האוזן מהאפרכסת וכמעט תמיד אחרי שיחת טלפון איתו היה נשאר לי צפצוף באוזן.
איזה מזל שאנחנו חיים בעידן שבו הטלפונים הנייחים כבר לא שמישים אבל יחד עם זה איזו באסה כבר אי אפשר לומר למישהו שהתקשר אלינו ולא ענינו לו, כי פשוט לא היינו בבית וזאת למרות שכעיקרון האמירה בשיר של שלום חנוך עוד נכונה, "אדם בתוך עצמו הוא גר". אחת המשימות שעליי לעשות מדי יום בעבודה שלי, היא ליצור קשר טלפוני עם לקוחות ותאמינו לי שאני שם לב שאנשים לא אוהבים לענות לטלפון. התירוץ הכי טוב בימינו לא לענות לטלפון הוא שהם לא עונים לשיחות עם מספרים לא מזוהים, ואם חושבים על זה לעומק זה לא שאין שיחות בהפתעה כמו אותה שיחה עם אריאלה ממפעל הפיס שכולם מחכים לה. אני חוזר לתקופת הילדות שלי. אם היו בכל זאת פעמים בהם הייתי מרים את שפורפרת הטלפון זה היה לרוב כשאהבתי להשתעשע, הייתי מושפע מתוכנית הרדיו של יהודה ברקן זכרונו לברכה בה הוא היה עושה מתיחות על אנשים, ואני הייתי עושה טלפונים (מספרים שהייתי ממציא על המקום) בדיוק כאלה בלי להקליט אותם. אנשים בשלב מסויים של השיחה היו מבינים תמיד שמישהו עובד עליהם, כי כמובן היה לי קול של ילד. אני נשבע שאלו היו הפעמים היחידות שהטלפון היה משעשע אותי, בעיקר בגלל שאני הייתי מי שיזם את אותם שיחות טלפון אבל היום כאמור לטוב או לרע אנחנו חיים בזמנים מודרנים בהם אני והטלפון לא חברים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
