אני לא יודע מה קורה לי אבל מעולם לא יצא לי לראות ילדה קטנה כמו זאת שראיתי היום אחר הצהריים, בשעה שביקרתי בחנות ספרים באחד הקניונים בצפון, וכפי שתבינו מהמשך דבריי משהו בה שבה את לבי. אני בדרך כלל אחד שלא חושב על ילדים, מסיבה פשוטה שהם נראים לי רעשנים, מפונקים וכאלה שחושבים רק על עצמם. הפעם זה היה משהו שונה מהרגיל.
כשיצאתי מהחנות ראיתי אותה יושבת על כיסא ילדים הפוך, בסיטואציה שנראה לי היתה מלחיצה כל אחד אבל היא דווקא התנהגה כמו ילדה בוגרת ואומר קמה בזכות עצמה. שאלתי אותה, "איפה אבא שלה?". מוזר היה לי איך עזבו אותה לבד בלי השגחה, חשתי איך היא הצביעה באדישות על אבא שלה שנמצא בקופה של החנות. עסוק בענייניו, כאילו הם נכנסו לחנות הספרים יותר בשבילו מאשר בשבילה. נזכרתי שראיתי אותם ביחד, כמה דקות לפני, כשאני הייתי בקופה בעצמי, עמדתי לשלם על ספרים שבחרתי לקנות הפעם. עוד אז חשתי שיש בה משהו בוגר, מעבר לגילה כמו שאומרים שילדי גירושים מתנהגים כך בדרך כלל.
הוא עמד בקופה עם ספרים שבחר והיא מצאה משהו שכנראה רצתה שהוא יקנה לה. היא ישבה עם הצעצוע על הריצפה, מתוך כך שכנראה היה כבד לה. אי אפשר היה שלא לראות איך בהתאם לגילה זה כבד לה והוא, האבא באדישות ובחוסר רגישות אמר לה שאם היא רוצה שהוא יקנה לה את זה שתעמוד על הרגליים. אני הייתי מצפה, כמו שקורה בדרך כלל, שהילדה תשב בעגלה והיא תבכה ותנדנד עד שהיא תדע שהצעצוע שרצתה בו כבר שלה אבל במקום זה הכל נעשה בשקט. הסיטואציה הזאת כאבה לי אבל כמו שראיתי אותה מאוחר יותר עם כיסא הפוך לא התערבתי.
תאמינו או לא, כל העניין הזה ריגש אותי. בניגוד לאחד שבדרך כלל לא שם על ילדים, הפעם יצאתי מהחנות ובמקום לחשוב על הספרים שקניתי, הייתי עם דמעות בעיניים. חשבתי ביני לבין עצמי לו אותה ילדה היתה הבת שלי. כמו שפתחתי ואמרתי בתחילת דבריי אני לא יודע מה קרה לי, אולי בתוך תוכי אני כבר מקבל את זה שבגילי יכולתי להיות אבא שלא לדבר על סבא (כן, יש כאלה שכבר בגילי).
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
