קודם כל יש לך מלא מודעות עצמית.
שזה כבר המון.
את מנסה להסתדר בעצמך ולא להדאיג את הסביבה, שזה רק מראה כמה את רוצה לשפר ובאה לזה ממקום של אהבה כלפי הזולת ולא רצון שיסתובבו סביבך ויבדקו איך את מרגישה. וזו דווקא לא התמכרות לדעתי, אם את במקום כזה שאת לא מנציחה את הבעיה כדי שימשיכו לשלם לך על טיפול או דברים כאלה, וסתם תחפפי.
אבל לפעמים טיפול (לא חייב עם תרופות, סתם לקבל שירות ממישהו חיצוני שאת משלמת לו ויש טווח קבוע של זמן ומקום וכמה את מוכנה להקדיש לזה, ומה אסור לו לבקש ממך/ללחוץ עלייך והוא מכבד את זה, ואם הוא לא מכבד את רשאית לצאת מהמחויבות הזו בלי רגשות אשם... שזה בעצם היתרון בלהיות אדם מבוגר, שיש לך כסף לשלם על טיפול ואפשרות לגור רחוק מאנשים שלא בריאים לך גם אם הם גדלו איתך או גידלו אותך)
אני לא מקצועית בנושא, אני האדם האחרון שיבין אובייקטיבית ויביא עזרה נפשית שמתאימה לכל אחד (חוץ מנשימות ויוגה, שזה באמת עוזר)
אבל את קצת מזכירה לי תלמידה שלי בילדותה, כשהיא גם התמודדה עם משהו דומה, דרישות מאוד גבוהות של הסביבה (היא ישראלית שחייתה תקופה בחו"ל בנעורים)
כמה שפות, כמה תרבויות והיא סופר סופר סופר חכמה ורצויה אבל אף אחד לא מפרגן לה כי היא רק ילדה.
הבעיה שלה הייתה דווקא ההיפך ממני ולכן היה לי קשה לעבוד איתה. אני הייתי מוחרמת בילדותי והיא הייתה ישר מתקבלת בכל מקום שהיא באה, אבל פחדה שזה יגרום לה להתנהג בצורה אגרסיבית. לא ידעתי איך לעבוד עם זה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
