לא קל להיות תפוז שקוף בפרדס מלא עצים. הם עומדים צפופים אחד ליד השני, אין מרווח בין הענפים, הם נכנסים אחד לשני לגרון, מתערבבים כאילו מתכוננים להיפגש בכוס מיץ, העלים מסתרבלים עד שאי אפשר להבחין מי שייך לאיזה עץ.
השמש מתנגחת לי בכאב ראש, ואני מוצאת מחסה בין 2 עצים מתוך שורה ארוכה ומנסה להגיע אל אמצע אחד הענפים, שם אני רואה מקרוב יותר איך מסתתרים להם בנחת תפוזים יפיפיים, בצבע כתום רענן, מלאים בג'וס עסיסי. אלו הכי טובים, שם מסתתרים התפוזים השקופים שרק מי שיודע לזהות איכות יתכופף ויזיז את ענפי העץ כדי להגיע אליהם. לא רואים אותם אם לא מחפשים. לפעמים אני התפוז השקוף, עומדת בצד ומחכה שמישהו יבחין בי, זה נוח, להיות שקוף, זה שקט שקשה להשיג.
אני שמה לב לבדידות הזו של להיות שקופה במיוחד באירועים, במיוחד כשקורה משהו גדול חברתי מסביבי, אני מוצאת את עצמי מחפשת תירוץ ללכת, סתם בלי קשר או היגיון למציאות, תירוצי מאוחר כבר, מחכים לי, היה לי יום ארוך, שיט כזה, סיפורים שאני מספרת כדי שלא אצטרך להתמודד עם עוד שניה אחת של לעמוד בצד בשקט מבלי שאף אחד מתעניין בי או שואל באמת לשלומי ומצפה לתשובה.
מרגיש לי שככל שעוברות השנים ושריר החברות שלי לא מאומן, ולא נכנס לכושר הוא הולך ונחלש, כמו כל שריר אחד בגוף, לא יוצא לי לצאת לבלות עם חברות, או למסיבות, שריר חברות חלוד, כזה שנראה זקן יותר ממה שהוא באמת. שניה אחת של אימון ואני חוזרת לעניינים. יאללה רק תנו לי מסיבה כמו של פעם ואני כמו נינג'ה, נשארת עד מאוחר כזה, 11, 12 בלילה.. אחרי זה הראש נופל לי בין אם עמדתי או ישבתי.... במחשבה שניה גם את השריר הזה כדאי לאמן.. רושמת לעצמי ביומן הדמיוני.
זה טקסט שקשה לכתוב, זו הודאה במשהו מביך, לא נעים להכריז את זה בקול שאין לך שריר פעיל של יחסי חברות, ובואו נשים את הדברים בקונטקסט הנכון, אין פה על מה להגזים ברחמים, אני מתנועעת בחיים האלו עם כישורים חברתיים סבירים וזה לא מקרה עצוב. פשוט לא משתמשת בכל מה שהחיים מציעים בדרך. ככה יצא. זו תקופה קשה ליצירה, כי הכל רגיש ומתפוצץ ולא משנה מה התלונה שלי, יש אנשים עם צרות גדולות יותר, אז תנועת היד לגימוד היכולות החברתיות שלי הולכת ונדחפת בחזרה לכיס.
כתפוז שקוף, אני מעידה על עצמי ועל שקופים חברתיים אחרים שאנחנו לרוב מסתפקים במעט ולא צריכים הרבה השקיה, אבל כן מידי פעם נשמח לחיוך או שאילת "מה נשמע" כנה ומתעניינת. אני שמה לב להמון פרטים מתוך השקט שלי, אני רואה את החדר כמו שהוא וקוראת את הניואנסים הקטנים בשיחות אחרות שבחדר. אני קולטת תנועות בשיטת ורד פלדמן לחובבנים ומתמודדת עם סביבה רעשנית שלרוב לא נעימה לי. שקופים חברתיים נאלצים לשמוע כ"כ הרבה יותר ממה שאנשים פעילים חברתית יודעים להקשיב. חוש השמיעה והקליטה שלי מחודד כמו עיפרון חודים וזה ייתרון וחסרון בדיוק באותה המידה. ראיתם שקופים חברתיים בסביבה? עשו לעצמכם טובה... תשאלו אותו/ה מה נשמע ותישארו להקשיב לתשובה.
השמש מתנגחת לי בכאב ראש, ואני מוצאת מחסה בין 2 עצים מתוך שורה ארוכה ומנסה להגיע אל אמצע אחד הענפים, שם אני רואה מקרוב יותר איך מסתתרים להם בנחת תפוזים יפיפיים, בצבע כתום רענן, מלאים בג'וס עסיסי. אלו הכי טובים, שם מסתתרים התפוזים השקופים שרק מי שיודע לזהות איכות יתכופף ויזיז את ענפי העץ כדי להגיע אליהם. לא רואים אותם אם לא מחפשים. לפעמים אני התפוז השקוף, עומדת בצד ומחכה שמישהו יבחין בי, זה נוח, להיות שקוף, זה שקט שקשה להשיג.
אני שמה לב לבדידות הזו של להיות שקופה במיוחד באירועים, במיוחד כשקורה משהו גדול חברתי מסביבי, אני מוצאת את עצמי מחפשת תירוץ ללכת, סתם בלי קשר או היגיון למציאות, תירוצי מאוחר כבר, מחכים לי, היה לי יום ארוך, שיט כזה, סיפורים שאני מספרת כדי שלא אצטרך להתמודד עם עוד שניה אחת של לעמוד בצד בשקט מבלי שאף אחד מתעניין בי או שואל באמת לשלומי ומצפה לתשובה.
מרגיש לי שככל שעוברות השנים ושריר החברות שלי לא מאומן, ולא נכנס לכושר הוא הולך ונחלש, כמו כל שריר אחד בגוף, לא יוצא לי לצאת לבלות עם חברות, או למסיבות, שריר חברות חלוד, כזה שנראה זקן יותר ממה שהוא באמת. שניה אחת של אימון ואני חוזרת לעניינים. יאללה רק תנו לי מסיבה כמו של פעם ואני כמו נינג'ה, נשארת עד מאוחר כזה, 11, 12 בלילה.. אחרי זה הראש נופל לי בין אם עמדתי או ישבתי.... במחשבה שניה גם את השריר הזה כדאי לאמן.. רושמת לעצמי ביומן הדמיוני.
זה טקסט שקשה לכתוב, זו הודאה במשהו מביך, לא נעים להכריז את זה בקול שאין לך שריר פעיל של יחסי חברות, ובואו נשים את הדברים בקונטקסט הנכון, אין פה על מה להגזים ברחמים, אני מתנועעת בחיים האלו עם כישורים חברתיים סבירים וזה לא מקרה עצוב. פשוט לא משתמשת בכל מה שהחיים מציעים בדרך. ככה יצא. זו תקופה קשה ליצירה, כי הכל רגיש ומתפוצץ ולא משנה מה התלונה שלי, יש אנשים עם צרות גדולות יותר, אז תנועת היד לגימוד היכולות החברתיות שלי הולכת ונדחפת בחזרה לכיס.
כתפוז שקוף, אני מעידה על עצמי ועל שקופים חברתיים אחרים שאנחנו לרוב מסתפקים במעט ולא צריכים הרבה השקיה, אבל כן מידי פעם נשמח לחיוך או שאילת "מה נשמע" כנה ומתעניינת. אני שמה לב להמון פרטים מתוך השקט שלי, אני רואה את החדר כמו שהוא וקוראת את הניואנסים הקטנים בשיחות אחרות שבחדר. אני קולטת תנועות בשיטת ורד פלדמן לחובבנים ומתמודדת עם סביבה רעשנית שלרוב לא נעימה לי. שקופים חברתיים נאלצים לשמוע כ"כ הרבה יותר ממה שאנשים פעילים חברתית יודעים להקשיב. חוש השמיעה והקליטה שלי מחודד כמו עיפרון חודים וזה ייתרון וחסרון בדיוק באותה המידה. ראיתם שקופים חברתיים בסביבה? עשו לעצמכם טובה... תשאלו אותו/ה מה נשמע ותישארו להקשיב לתשובה.