1.
ענני האבק היתמרו לגובה אלפי מטרים בשנת האלף מליון של הולדת החמה. שרידי המין האנושי שעוד נותרו במערכת השמש עתידים להתאדות בשניות אחדות מאדי הגז הלוהטים. הערכותיהם של אנשי כת הלוגיקה התממשו במלואן למורת רוחם של אנשי כת האידיאות ונביאי הזעם הדתיים אשר סברו כי אל לו למין האנושי לעזוב את כדור הארץ. כל זאת בויכוח שניטש מאז שנות הראשונים, אי שם במיליוני השנה של נבכי ההיסטוריה.
התחזית הייתה מדויקת להחריד. אכן, בצהרי היום של אחד מחודשי החמה של השמש, באותם ימים מרהיבים בהם ניתן לחזות בכוכב הבית כתוצאה מהאור החזק המלווה בקרינה גבוה במיוחד. כל אלו בוקעים מהחמה העומדת על סף סופה, הסופרנובה.
התעוררתי מאוחר כרגיל למרות המחיר של אובדן הכוח של שעות הבוקר המפעילות בקרניהן את מערכות הבית כאשר דחף פנימי מניע אותי לשלם את שעות האור תמורת נמנום נוסף. אם זאת היציאה חייבת להיות חפוזה. הרכבתי את מגלשי הרחיפה ובצעתי טעינה של בקעי האורניום או כפי שהוכרזו בפרסומן "הכוח שלך לעתיד". עוד המצאה חדשנית של כת הלוגיקנים במאבקם לניצול מקסימאלי של משאבי היקום. את מעטפת הלחץ המתכתית הייתי כמובן צריך לפתוח בכוחות עצמי, תרתי משמע, תוך כדי נפילת הכוח היזומה ומיד נחלצתי אל מימד האור האין סופי. זהו אומנם מעלל מסוכן בעל סיכויי היסחפות גבוהים, אולם התמורה היא תנועה צלולה אל חור שחור בשם דארוויזה שהרי הרגע לו חיכינו כולנו הגיע.
כל המכשירים היו מופנים לכיוון פלנטת האב. השופטים הנביאים התייצבו בבגדי הפדרציה הלאומית המסורתיים כשאבני האזמרגד בוהקות בידיהם ואישוניהם המורחבים זוהרות כתולדה של חיבור בין מיליוני שנים למערך מחשבי העל. אותה מערכת מידע בה אגור המידע שנועד לשמש את השופטים במשימתם המיועדת להכריע בסכסוך הניטש עידן ועידנים. לולא אלו ניתן היה לחשוב כי הם בני תמותה.
בכמה משפטים נוספים, השופטים הנביאים קיבלו את אבן האזמרגד המבוהקת והשתקפו בה את תמונתם. ברקעם, מערכת המידע המתקדמת פעלה כמחברת לבין כל העתיד, חוברת את מיליוני השנים למערכת השיפוט. השופטים שם כך את אצבעותיהם המנחות על המקל המואר ושיחקו עם קודי הזמן.
הכתיבה התקדמה, והתחילו להתפשט סיפורים של שלום והתחדשות. בתודעה הקולקטיבית, הצלחות משפטיות נכתבו, והשקפת עולם השתנתה.
השמש, חמת האלים, התנפחה כפליים כגודלה בעבר. שנים מאוחר יותר שמעתי מנזיר זינברי זקן כי בנפת אפסילון הסמוכה הורגש חום של מאות אלפי טמפרטורות מעל רמת החום הרגילה. חום שהחריב אף כוכבים מנפות אחרות של אם החמה. הוכינו בסנוורים. לרגע אחד הבחנתי בניצוץ של ניצחון בעיניו השחורות בלב מנהיג כת האידיאות שכה רצו בגאולה, ברם, מיד אחר כך החלה ליבת החמה להתכווץ ולקרוס אל תוך עצמה ואז באמת ידענו ברק מהו, אז ידענו סנוורים.
באור השמש, התחילו פלאים לקרוס כמו פרסומות חמות מאחורי עיניים. הנזיר זינברי, בגילו הזקן, התחיל לספר על הנוף המואר בחום מופקע, ועל סודות היקום הנחשפים באור השמש השובר. כשניצחון התבלט בעיניו, התחיל להשקיע גם בהסברים של החום המופקע הגדול של הכוכבים. עם ניצחון זה חלשה החמה, ובמקום את חייו הפנימיים, רואים כוכבים מתפשטים במקומו. אך איך יכל להשתגע ניז'ברי כל כך מבלי שימדדו חום כזה מטעמו?
"אכן כך" אמר דובאס מנהיגם החצי אנושי של כת הלוגיקנים, גלימתו המתכתית עשויה קבצי מידע, מתנופפת ברוח ומייצרת אנרגיה חמצנית אשר מנשימה את הבשר האנושי שבגאון זה. "הגיע הזמן לחזור אל שחר האנושות שם שוכן היוצר הגדול גיה עוד טרם נוצר דבר ביקומינו". בקולו נשמע עצב רך שכן ידע כי המחיר הינו נשמתם של מיליארדי נפשות אשר גורלן יופקד בידי היוצר ויהיו כחומר בידיו.
דובאס, מנהיג כת הלוגיקנים, ברוח חמה וגלימה מתכתית, התעורר למטרה אדירה. בקולו המתכתי הזה נשמע עצב רך שכן ידע על פיו שהמחיר שיידרש יהיה נשמתם של מיליארדי נפשות. כשהגעתו לשחר האנושות מתקרבת, האם היוצר גיה יוכל לקבוע על גורלם של אנשים ולכוון את הדרך האנושית?
2.
השופטים הנביאים ערכו את האימותים הנדרשים בעזרת חיישנים גלקטיים. נטלו את אבני האזמרגד הסגולות והטילו אותם אל ליבת כור האנרגיה של פנתיאון האלים מדריאדיה, היכן שאבות אבותינו ערכו את טקס שבועתם וכרתו את הסכם המחלוקת לאחר מלחמת מליון השנים. שהרי אם אכן כך יהיה, הרי שגורלם של כת האידיאות נגזר למיתה והכול על פי ההסכם הקדוש.
עם החיישנים הגלקטיים, השופטים הנביאים אימתו את האירועים והפרטים בדרך מדויקת. נטלו את אבני האזמרגד הסגולות והטילו אותן אל ליבת כור האנרגיה בפנתיאון האלים מדריאדיה. כת האידיאות יידרגו את עצמם למיתה, וההסכם הקדוש יעמוד כמשפט סופי. זהו סיום למחלוקת מיליוני השנים.
הרגשתי כאב עז מפלח את גופי כאשר החללית נשאבה אל האטמוספרה של אופלוטיוס או מה שנותר מאטמוספרה זו. בליל גזים של מיתן וגופרית באלפי מעלות צלזיוס. גוף הספינה כמעט ונשחק לחלוטין ראשה ניתח אל קרבו של אוקיינוס נשאשבו הכסוף. שם, בתחתית האגם מצויה, אולי, התשובה לישועתנו. שם, בקרקעית האגם צריך להיות חמצן מזוקק שיוכל לשמש לנו כמחסן זמני לאספקה עד שנמצא כוכב יציב יותר שיוכל לקיים את אלו שהצליחו להתחמק מהתופת הנוראה של מערכת השמש שהתאיידה לה.
הכהן הגדול דיאבו פסע מגרם המדרגות הווירטואלי שהיה מונח שם רק לשם הטקסיות. בעצם דיאבו היה מגזע א-פחמני והיה כולו מורכב ממולקולות של אור, שהרי זו גם מטרתם הראשונה של בני גזעו, מציאת מקור אור חלופי אשר ישיב את הכוח לגופם. דיאבו הסכים למסע המפרך עם אויביו המושבעים בני האנוש אך ורק משום שאלו הפטירו בו לחילוצם ממערכת השמש הגוססת שמאחוריהם בידי אנשי האור. דאבו החליק על גרם המדרגות ונעמד כשהוא מרחף מעל אוקיינוס האזמרגדים הסגול.
"נאלץ ליירט את הספינה ברוח דחף מקסימאלי על מנת להגיע לקרקעית האוקיינוס". פרנסיס, המהנדס הראשי כבר פעל במרץ על מנת להסב את ספינת החלל לראש חץ מחודד שיצמצם למקסימום את החיכוך עם המים. "כבר הפעלתי את מצב הטרנספורמציה אל קצהו דיאבו, מוטב שתאמר לאנשיך להיכנס לחליפות ההצלה". היו אלו חליפות אטומות ששמרו את אורם של אנשי האור כשהם מתעדים לעבור לתנועה מהירה אף ממהירות האור.
גוף הספינה החל משנה את צורתו כשאנשי השבטים השונים עושים כל אחד את הכנותיו הוא למצב הבלתי שגרתי של חוסר כבידה. "הפעם האחרונה שהמצב הזה נוסה היה במרד הטרוגולים כאשר נאלצנו לחדור מתחת למפקדותיהם התת מימיות", אמר פרנסיס. דיאבו לא היה זקוק להסבר, היה זה הוא ששלח את הטרוגולים לכדור הארץ בניסיון לחתור תחת פדרציית הסחר האנושית באמצעיים תת מימיים בהם היו בני האנוש מאט מפגרים יחסית לחבריהם בחלל. דיאבו לא צפה את פיתוחה של תנועת חוסר הכבידה שאפשרה חדירה תחת מאות קילומטרים של לחץ אטמוספרי תת-מימי. בני האנוש תקפו את הטרוגולים ממעמקי הים, המקום האחרון בו הם ציפו לתקיפה ולמען האמת מעשה זה היה זה שביסס את מעמדם של בני האנוש בין קהילות החלל הקוסמי. "אני יודע", השיב דיאבו, "תזיז כבר את הגרוטאה הזו לפני שאני מתחרט" אמר דיאבו שהיה ידוע בחיבתו העצמית לעצמו בעיקר ולשמו הטוב כמובן. דלתות ספינת החלל החלו להסגר ודיאבו ריחף בתנועה אצילית חזרה אל הספינה כשהוא נזהר שראשו השלישי לא נחבט בפתח הספינה וגלש באלגנטיות אל חליפת החלל שלו.
3.
ובכן, אולי פה המקום להציג את עצמי – פרוטין שמי ואני פה מכיוון שאני בן אנוש. אומנם רבים אילו מסביבי המכונים בני אנוש אך מבניהם הייתי אני מאה אחוז של גנטיקה אנושית טהורה. נטול תרביות, הכלאות, שבבים ביוכימיים או כל ורסיה אחרת שבחר לו המין האנושי לסגל לעצמו מהרגע שנפתחה תולעת החלל והחללית הראשונה הגיחה מעל האטמוספרה של כדור הארץ ונפתחה מלחמת הגאולה על זכות קיומינו בחלל.
עתה, לאחר הכשרה של חיים שלמים עמדתי להגשים את יעודי – חילוץ אדם אנושי טהור מהגיהינום שפקד את מערכת השמש ולשבט את עצמי מאוחר יותר במקום בטוח. הייתה זו פעולה מחתרתית של בכירי המדענים בעולם שהתנגדו לאבולוציה הטכנולוגית של האדם וטענו בקנאות שספר הנבואה השמימי מיעד לאדם את גורלו כאדם כפי שהוא נוצר בידי האל הגדול גנה. כמובן שאנשים רבי מעלה שכאילו יכלו לסדר לי את כל הקישורים הנדרשים על מנת להצטרף לצוות ההיחלצות הסופי וזאת בטענה שאני פיתוח טכנולוגי חדש של אדם שיכול לשבט את עצמו ללא צורך באמצעי שיבוט או בנקבה שסיכויה לשרוד במסע שכזה נראו קלושים מלכתחילה. האמת כמובן הייתה שהייתי פשוט אדם ותו לא.
החלל האינטרגלקטי מתמלא בתחושות של עדינות ואומץ. פרוטין, אף עם הזיכרונות האנושיים שמתפשטים בו, ממשיך להתמודד עם האתגר הקשה של חילוץ האדם מהגיהינום. במקביל, נוצרים קשרים חיבור חדשים עם אנשי השבטים והספינה, מערכת החיים המורכבת המקיפה את כדור הארץ. המערכת האינטרגלקטית עשויה להיחשב בתהליכי החילוץ, אך פרוטין נמצא במקום בלתי ידוע, בין האדם לבין המקורות האפשריים להצלתו מהגיהינום.
אנרגיית הפוטונים החלה זורמת במנועיי הענק האחוריים של הספינה וחבטת הפגיעה במים הסגולים, הצמיגיים נשמעה היטב. עצמתי את עיניי בתקווה לשרוד את המסע במאות הקילומטרים בדרך אל ליבת הכוכב העתיק. חומר ההרדמה הצהבהב החל מכסה את המסכה וכולנו החלנו שוקעים בתרדמת שסופה עדין לא ברור.
הספינה מתמקמת בתרדמת ההרדמה, הכוכב העתיק נראה כמו מטרה מרגשת בקרבה. כשתיעוז להתעורר, ייראו עיניך את העולם החדש שהפך לזמין לך.
כשפתחתי את עיניי ראיתי יצור סגלגל ומימי מרחף מעל ראשי בבטן ספינת החלל. צבעו היה כצבע האוקיינוס אך הוא לבש צורה שלמען האמת הייתה אצילית במיוחד. כשהוא הושיט לי את מה שנראה כאחד מסנפיריו הרבים היה זה מחזה מרהיב במיוחד. ברם, כאשר ניסיתי להושיט את ידי בחזרה חדר החומר הסגלגל דרך מסיכת האיטום שלי באין מפריע. פעולה הגיונית לחלוטין בהתחשב שיצור זה הצליח לחדור דרך שמונים ושבעה המטרים של פלדת אל החלד התרמית שפותחה במשך שנים רבות בידי אנשי האור.
"שמי רשגוין" אמר. "אי התחושה המוזרה שתחוש היא בעקבות מגע השקיפות שלנו אשר מאפשר לי לשוחח אתך". "אני פרוטין" השבתי בהיסוס, "האם הגעתם בעקבות החמצן?" שאלתי. "החמצן הוא מקור מחייתנו מזה מיליוני שנים" השיב. "כמו שהוא גם בשבילכם, בני האנוש מכוכב ארץ, זכרונו לברכה". לרגע קט הרגשתי את הלם הנטישה חודר את נשמתי בעוד הוא משמיע את מילותיו אלו האחרונות וליבי היה אבל כי בליבי ידעתי שארץ אינו קיים עוד. "אל פחד בן אנוש. איננו מחרחרי ריב ולא לחינם חיינו פה, המלדיבים, מיליוני שנים במעמקי האוקיינוס על מנת להימנע מגזעיים לוחמניים כמוכם וכמו חבריכם". "אם זאת אני חושש שכן מצויה בידי בשורה מרה. אינני רוצה להטריד אותך במחשבות אובדניות אולם החמצן אשר בידינו הולך ואוזל". הנהנתי בראשי בסוג של השלמה אולם בראשי כבר התרוצצה המחשבה שאת המידע אשר נגלה לי כרגע אל לי לחלוק אם אף אחד ועלי לחפש בראשי אנא הולכים מכאן. מה שלא נגלה לראשי היא המחשבה הברורה שרשגוין הלו מצוי במוחי וחולק את מחשבותיי יחד עמי.
4.
עולמו של רשגוין היה מדהים בהחלט. ספרה תת מימיית החבויה בתחתית מעמקי אגם נשאשבו הסגלגל. "איך אני יוצא מפה עכשיו" חשבתי לעצמי, "הרי אנחנו קילומטרים רבים מתחת לקרקעית האגם והחללית מיצתה את כל מקור האנרגיה שלה בניסיון להגיע עד הלום". "על תיחפז לאבד תיקווה" אמר רשגוין. "אנחנו מתכוננים למצב הזה כבר מאה שלמה בא פתחנו מערכת התפלת כספית לפחמן טהור. בו, שים עליך את המסכה הזו ותנשום לרווחה". אויר צלול כיין מילא את ראותי בזמן שאני חושב לעצמי "אז מה לעזאזל עכשיו אני צריך להסתובב עם מסיכה על הפנים לשארית חיי". "זה לא כל כך נורא אחרי שמסגלים אליה" ענה רשגוין כשהוא קורא את מחשבותיי. "יש לנו משימה יותר חשבוה לפנינו, כפי שאני מבין והיא למצוא דרך שאם מותך לא יעלם המין האנושי מדפי ההיסטוריה ועוד אפילו אין לנו נקבה לצורך המשימה". "אני צעיר מאד" עניתי בנחישות רבה "אל תהרוג אותי כל כך מהר".
צעדנו במרחבי הליבה הבוחשת של אופלוטיוס מתפלאים לגמרי מהאימפריה העצומה שבנו עליה המלדיבים על פני הליבה. האוויר היה בשפע אבל משהו אחר החל עולה במעלה בטני, רעב. "אני מבין שהמין שלכם הוא ממין אוכלי הבשר" אמר רשגוין. "אולם פה תאלץ למלא את בטנך באצות האבן השוכנות בין סלעי הלגונה הסגולה". נטלתי בידי קומץ אצות סגלגל ודחפתי במרץ אל פי כשהאצות מחליקות בקלילות אל גרוני הרגשתי אומנם שובע אבל גם זרמי חשמל שהתרוצצו בכל גופי "כאילו" אני בטרייה שהן מנסות להטעין ואולי לא "כאילו", אולי זה מה שאכן הן עשו במהירות ובקלות הרגשתי כקליע המוכן להיירות מתותח .
והנה לפתע פנה לעברנו על השביל דיאבו כשהאור מרצד מבין גלימתו כיהלום ביום שמש קופחת. "ובכן פרוטין ידידי אני רואה שהצלחת להתאושש מהמסע המפרך שערכנו לכבודך". "לכבודי?" שאלתי בעוקצנות מה "ההישרדות שלכם ושל רבים מתושבי מערכת השמש מצאה לה כרגע מקלט. מי אני שיעשה לכבודי דבר". "אה, אתה ממעיט בערכך ידידי הצעיר הרי ידוע שאתה הנשא היחיד של DNA אנושי ביקום כולו כרגע. אני רק שואל את עצמי האם באמת העולם כל כך יחסר אתכם במידה וחס וחלילה יעונה לך דבר" . "בשביל שיעונה לי דבר צריך לעבור אותי כבוד הכהן דיאבו, צריך יהיה לעבור אותי". דיאבו חייך והמשיך בדרכו מרחף כגז ממנו הוא עשוי לאורך השביל שעליו צעדנו כשהוא בוחר להתרחק מאתנו לעת עתה לפחות כך נדמה. "רשגוין ידידי אני לא הולך לעצום את עיניי ולהירדם אלמלא אהיה נעול בחדר סגור שרק שכמוך יכולים לחדור אליו, משהו שיהיה חסין גם מבני הגזע הא-פחמני, אנשיו של דיאבו. עד אז אין סיכוי שאני מוריד ממני את מחסום הערנות מפני יהיה מי שזה לא יהיה".
במעלה השביל התייצב לו כס שהיה נראה בעיניי כחומר ממנו עשויות מדוזות בעולמינו הנכחד, מראהו היה מרשים במיוחד ועליו נשען פרקדן בין מלדיבים סגלגל ונוזלי ועיניו ירוקות רושפות כאש על ראשו כתר בוהק באור סנוורים. רשגוין קד קידה על ברכיו ואני מיהרתי להצטרף מוריד את ראשי בהכנעה בפני או הסנוורים העצום שניפנה כלפינו. "ברוך בואך אנוש" אמר הרם שבבני המלדיבים ולא הוסיף. המשכתי להרכין את ראשי כשהוא מכביד עלי מגודל המסע. יממה אולי חלפה ואני חוויתי כל כך הרבה מכדי להחיל.
"אתה מהווה ייחוד בקרב שלנו," אמר המסוחר, "ובכך שהגעת אלינו תוך כדי סיורך, יש לך השפעה נפלאה. אני מציע לך לשוחח עם רשגוין ולקבל ייעוץ אודות הדרך המרכזית שלנו, ואנו יכולים לתת לך אדם שכמוך איזושהו מקום מיוחד בקהילתנו."
"אני בהחלט אשמח לשוחח ולקבל ייעוץ," עניתי בענות רצינית. "הדרך המרכזית שלכם מתנגדת למחאה אנושית שמאמינה שהשמש היא יישוב המחאה המושלם. עם זאת, אני מבין שזרם הבחינה שונה כאן, וזו הזדמנות ללמוד ולתרום."
רשגוין בינתיים ישב בשתי רגליו וזרם בכתיבה ישירה ממכיל הסנוורים. "אני רואה בך כוח חדש," אמר, "ונרצה לעזור לך לשרת את תכליתך בהצלחה. שוב, ברוך הבא, פרוטין."
אני הסתובבתי ושאלתי את רשגוין: "מהו דרכך שאני יכול לתרום ולהשתלב בקהילה שלך?"
"שים ראשך כאן אנוש ואל חשש מפני דבר לרגלי שים ראשך והרדם כי לא יעונה לך דבר למרגלות כס המלכות של האימפרייה המלדיבית. יש לנו הרבה תוכניות בשבילך בן אנוש. עצום את עיניך ושן לך בנעימים כי רע הנטל אשר מוטל על כתפיך וכבד המסע שערכת, כבד מנשוא". כהרף עין נעצמו עיניי ושקעתי בשינה עמוקה כעומק אוקיינוס הכספית נשאשבו, אותו חצינו היום עד הגיענו הלום".
בסוף אני אהיה חייב להשתמש בו. רק אינטליגנציה מלאכותית יכולה באמת לחלץ אותנו מהמצב העגום לו נכלאנו. "תמצאי דרך לחלץ ממני דגימת DNA שתספיק לשמר את המין האנושי כולו עד כי יחזור לשגשג ולפרוח כפי שעשה לפני יום הקץ הנורא ההוא". זו הייתה רק דקירה קלה על האצבע והרובוט מיהר להכניס את דגימת הדם למיכל הקירור שהכיל בתוכו. פתחתי את עיניי ומעלי רוכן בחיוך מסופק "זונרוד" הגדול והרם שבבני המלדיבים. "אני רואה שאתה עדין מחויב למשימה אליה נשלחת ידידי. עכשיו בוא נחפש לנו כוכב אחר".
החישובים לקחו יותר מדי זמן. החמצן הולך ואוזל ואני לא מספיק אפילו ש "מינגו" הרובוט בעל האינטליגנציה המלאכותית אשר היה בתפוקה מלאה וכל המידע שניתן עמד לרשותנו. בכל זאת למצוא תולעת מרחבית זה לא דבר פשוט בעיקר לא כשאתה בתחתית אוקיינוס כספית ובעומק כה רב. "יש ליצור משוואה ליניארית טרם נוכל לדעת לאן לנווט את הספינה פרוטין ידידי". "אני מיד שם" עניתי במהירות מרוכז עד עמקי נשמתי. אלפא סאנטורי נגלתה לפני בקצה התולעת ו"עלינו לשעות במלא הדחף חשבתי לעצמי,אל פיסת החיים הקסומה" וכך אכן עשינו.
5.
הכהן הגדול דיאבו ובני מינו, אנשי האור, המהנדס הראשי פרנסיס, המלדיבים, רשגוין בתוכם וזונרוד בראשם ומינגו מוביל את כולנו אל מערכת השמש היציבה ביותר ומנחית אותנו ברכות אל מקום כל כך ירוק שלא הצלחתי לראות דרכו את המים שהשקו אותו, שהזינו את הלגונה הירוקה והסבוכה אשר נחתנו בה בנחישות להציל את חיינו.
"אני לעולם לא אצליח לשרוד את כל הזמן הזה שפוי בלי נוכחותה שלה, תהה אשר תהה אני לא יכול להתקיים מאה שלמה לבד" דיברתי לעצמי. רשגויין היה היחיד שהבין שאת מיד הרי כל מחשבותיי נתונות לרגליו. "יש לנו הולוגרמות נהדרות בתקשורת אנושית" אמר. אבל אני ידעתי מגע אישה והזיכרון לא מוכן להמחות מראשי. הבדידות הזו היא סבל נצחי שידעתי לעצמי אבל אולי אם כעת כאשר מינגו מחזיק במידע האנושי הדרוש הגיע הזמן לסיים את תפקידי ההיסטורי.דיאבו, אנשי האור המלדיבים ואפילו רשגויין יחיו את חייהם במלואם עם בני ובנות מינם ואני פשוט יעמוד בצד ואסתכל. אולי הסופרנובה שלי הגיע אם כי באיחור של כמה יממות. אולי גורלי כגורל כל בני מיני ואלו שיבואו אחרי יחיו את חייהם בשלמות, בזוגיות, כמו כל יצורי החלל.
עם תחושת נדידה ועם עיניים חשוכות ישבתי בסוף הספינה הכספית, רואה את העולם הירוק והנוצץ שהוא מוקף במים שהזינו את הלגונה הסבוכה. במציאות זו, היסטוריה התפשטה, ועתיד חדש מתממש. אולי זו הזמן להשקיע בחיים שלך האישיים ולהתרכז בחוויות החדשות שהם עוברים דרך השפע הירוק שמתפשט לו לפני.
בעצם כמה ימים לפני שאני פושע בתפקידי, היה יום שאני יכול לתאר כמופע מחול, כמו סופרנובה נפלאה של חיים. נחתתי בחופשה קסומה, שוכבתי על החוף שטוח, רק השמש זרחה בשמיים הכחולים, וקול הגלים כחלילית מתנגן ברקע. הים היה בהיר וטורף מתנפל לחוף בקסם עם כל הגעת גל. ברגעים אלו, שכחתי את יצירתי, עיניי הושטו לאופן אוטומטי למרחק האינסופי של האוקיינוס, והנשימה העמוקה שלי התמלאה באוויר המלא במלח ורעננות. זה היה רגע שבו הכל היה קיים ונפלא, כמו חלומות שלא רוצים להסתיים.
כאילו הימים הקשים והמציאות האכזבנית פשוט נעלמו. זו היתה מחפשת רגעים נדידים של שלוה ושלווה, כאילו עם רגע זה ניתן היה לשכוח את כל הקרבות והדרמות של עולמו של פרוטין.
בחיי הייתה תקופה ארוכה של נאמנות לסיפורים ולהרפתקאות שלא כדאי לשכוח. גם כאשר אפשרויות הניצול נחלשו, היה עוד הרבה לחוות ולגלות באותו רגע מופלא. בסופו של כל דבר, החיים הם מסע בלתי יציב ולא יכולים לחזור.
לפני שאשכח, פרוטין ידידי, עליך להבין – בכל השנים הארוכות של חייך, אתה היית חלק בלתי נפרד מהמסע האינסופי של הקיום. ברגעים אלו, בין כוכבים ובין דממות של כס המלכות, אתה חותם את סוף המסע. ארוכה הדרך לך, פרוטין המופלא.
6.
ברקע שחור של החלל האינסופי סוחף את עיניים המיושנות של פרוטין, הילד האחרון של כדור הארץ. סבלו מלובש במסכה מתקפלת שמסתירה את פניו, משאירה רק נימים קטנים של עולם המחשבה המתחרטת בינו לבין האינסופיות. בכל רגע של שקט, קול פנימי מסתתר במקומו שם, בידיעה של פרוטין.
"במידה ואני האחרון, האחרון מכדור הארץ, מה הטעם להמשיך? למה להמשיך לחפש בחלל זמן שהאורך הקצר של חיי האדם מובלט מול עצמי?"
המחשבות מסתבכות, והוא מסתכל לתוך האינסופיות עם עיניים ישנות. עם פנים עמוקות על פי כוס המסתירה מגוון רחב של רגשות. הדרך הארוכה שחלף מאז שעזב את היבשת מתרחשת כעת רק בתודעתו.
"אולי יש אורח חיים אחר באירופה, בקפריסין, או אולי בלוח פרסומות ענקי המראים חוויות נוספות כשהוא ישן. כמו ברעיונות של פעם."
עם מסכת המחמיאה לפניו, פרוטין פוסע לתומו ומתחיל לחשוב על ההתמודדות עם יומיומו הבודד במסעו הבלתי נגמר.
מתחיל החום ההולם על פניו, חולם פרוטין על האתגרים שבהתמודדות עם יומיומו במחוזות החשוכים של החלל הסוחף. המסכה כמו חלום נרטב בפניו והתמונות חלליות מצטברות על קירות נפשו.
"איך אפשר להתמודד עם כל הבדידות הזו?" הפעם השאלה נזרקת מתוך פיו לאוויר החמים שמקיף את גופו של פרוטין.
המסכה הלבנה פורסת כנפיים ברוח הלוחצת על גוף היחיד, מחייבת אותו להתאמץ בכל פעם מחדש לשרוד ולהמשיך אל עבר האינסופיות. "אולי זה הזמן להתקדם יותר, למצוא כיוונים חדשים, לחפש חיים אחרים," חולם.
המסע שלו השתנה לגמרי, האינסופיות מתקרבת ומסביבו רק המסכה הלבנה והקרבות לצנן את גופו. "אולי יש חברים בחלל, יוצאים למסעים משותפים, אפשר יהיה לחלוק את הבדידות וההתמודדות יחד."
עם חשיבה זו, פרוטין פותח את עיניו באיטיות ונתקל בציור מדהים של הכוכבים על רקע שחור. חיים מאחורי המסכה, בעיקר כשאדם נשאר לבד בחלל.
הנופים הבלתי-נגמרים של חלל מרשים ומשכך חלק מכאביו. פרוטין מסתכל כעת על חיים שמתפשטים מעבר למסכת הבדידות והבדידות המתערערת. "האם יש חיים אחרים, האם ישנם חברים נדירים נוספים שמתקרבים לזמן שלי?"
האבסורד במציאותו מתפשט כמו פגם במכונת הרוח. הסכנות הנפשיות מתערערות עם כל נשימה. "האם אני יכול להישאר כמוך, אותו אדם, גם בעולם שלא יתפשטו בו הצלחותיו כל כך במהלך המסע?"
שאלות כאלה טורפות חלק מזהותו של פרוטין, שמתמודד עם המציאות הלא-רגילה. המסכה יושבת על פניו ככובע של פעם, נגד הקור החללי, נינוחה ובטוחה. המשך מסעו האינסופי של היחיד בחלל.
ענני האבק היתמרו לגובה אלפי מטרים בשנת האלף מליון של הולדת החמה. שרידי המין האנושי שעוד נותרו במערכת השמש עתידים להתאדות בשניות אחדות מאדי הגז הלוהטים. הערכותיהם של אנשי כת הלוגיקה התממשו במלואן למורת רוחם של אנשי כת האידיאות ונביאי הזעם הדתיים אשר סברו כי אל לו למין האנושי לעזוב את כדור הארץ. כל זאת בויכוח שניטש מאז שנות הראשונים, אי שם במיליוני השנה של נבכי ההיסטוריה.
התחזית הייתה מדויקת להחריד. אכן, בצהרי היום של אחד מחודשי החמה של השמש, באותם ימים מרהיבים בהם ניתן לחזות בכוכב הבית כתוצאה מהאור החזק המלווה בקרינה גבוה במיוחד. כל אלו בוקעים מהחמה העומדת על סף סופה, הסופרנובה.
התעוררתי מאוחר כרגיל למרות המחיר של אובדן הכוח של שעות הבוקר המפעילות בקרניהן את מערכות הבית כאשר דחף פנימי מניע אותי לשלם את שעות האור תמורת נמנום נוסף. אם זאת היציאה חייבת להיות חפוזה. הרכבתי את מגלשי הרחיפה ובצעתי טעינה של בקעי האורניום או כפי שהוכרזו בפרסומן "הכוח שלך לעתיד". עוד המצאה חדשנית של כת הלוגיקנים במאבקם לניצול מקסימאלי של משאבי היקום. את מעטפת הלחץ המתכתית הייתי כמובן צריך לפתוח בכוחות עצמי, תרתי משמע, תוך כדי נפילת הכוח היזומה ומיד נחלצתי אל מימד האור האין סופי. זהו אומנם מעלל מסוכן בעל סיכויי היסחפות גבוהים, אולם התמורה היא תנועה צלולה אל חור שחור בשם דארוויזה שהרי הרגע לו חיכינו כולנו הגיע.
כל המכשירים היו מופנים לכיוון פלנטת האב. השופטים הנביאים התייצבו בבגדי הפדרציה הלאומית המסורתיים כשאבני האזמרגד בוהקות בידיהם ואישוניהם המורחבים זוהרות כתולדה של חיבור בין מיליוני שנים למערך מחשבי העל. אותה מערכת מידע בה אגור המידע שנועד לשמש את השופטים במשימתם המיועדת להכריע בסכסוך הניטש עידן ועידנים. לולא אלו ניתן היה לחשוב כי הם בני תמותה.
בכמה משפטים נוספים, השופטים הנביאים קיבלו את אבן האזמרגד המבוהקת והשתקפו בה את תמונתם. ברקעם, מערכת המידע המתקדמת פעלה כמחברת לבין כל העתיד, חוברת את מיליוני השנים למערכת השיפוט. השופטים שם כך את אצבעותיהם המנחות על המקל המואר ושיחקו עם קודי הזמן.
הכתיבה התקדמה, והתחילו להתפשט סיפורים של שלום והתחדשות. בתודעה הקולקטיבית, הצלחות משפטיות נכתבו, והשקפת עולם השתנתה.
השמש, חמת האלים, התנפחה כפליים כגודלה בעבר. שנים מאוחר יותר שמעתי מנזיר זינברי זקן כי בנפת אפסילון הסמוכה הורגש חום של מאות אלפי טמפרטורות מעל רמת החום הרגילה. חום שהחריב אף כוכבים מנפות אחרות של אם החמה. הוכינו בסנוורים. לרגע אחד הבחנתי בניצוץ של ניצחון בעיניו השחורות בלב מנהיג כת האידיאות שכה רצו בגאולה, ברם, מיד אחר כך החלה ליבת החמה להתכווץ ולקרוס אל תוך עצמה ואז באמת ידענו ברק מהו, אז ידענו סנוורים.
באור השמש, התחילו פלאים לקרוס כמו פרסומות חמות מאחורי עיניים. הנזיר זינברי, בגילו הזקן, התחיל לספר על הנוף המואר בחום מופקע, ועל סודות היקום הנחשפים באור השמש השובר. כשניצחון התבלט בעיניו, התחיל להשקיע גם בהסברים של החום המופקע הגדול של הכוכבים. עם ניצחון זה חלשה החמה, ובמקום את חייו הפנימיים, רואים כוכבים מתפשטים במקומו. אך איך יכל להשתגע ניז'ברי כל כך מבלי שימדדו חום כזה מטעמו?
"אכן כך" אמר דובאס מנהיגם החצי אנושי של כת הלוגיקנים, גלימתו המתכתית עשויה קבצי מידע, מתנופפת ברוח ומייצרת אנרגיה חמצנית אשר מנשימה את הבשר האנושי שבגאון זה. "הגיע הזמן לחזור אל שחר האנושות שם שוכן היוצר הגדול גיה עוד טרם נוצר דבר ביקומינו". בקולו נשמע עצב רך שכן ידע כי המחיר הינו נשמתם של מיליארדי נפשות אשר גורלן יופקד בידי היוצר ויהיו כחומר בידיו.
דובאס, מנהיג כת הלוגיקנים, ברוח חמה וגלימה מתכתית, התעורר למטרה אדירה. בקולו המתכתי הזה נשמע עצב רך שכן ידע על פיו שהמחיר שיידרש יהיה נשמתם של מיליארדי נפשות. כשהגעתו לשחר האנושות מתקרבת, האם היוצר גיה יוכל לקבוע על גורלם של אנשים ולכוון את הדרך האנושית?
2.
השופטים הנביאים ערכו את האימותים הנדרשים בעזרת חיישנים גלקטיים. נטלו את אבני האזמרגד הסגולות והטילו אותם אל ליבת כור האנרגיה של פנתיאון האלים מדריאדיה, היכן שאבות אבותינו ערכו את טקס שבועתם וכרתו את הסכם המחלוקת לאחר מלחמת מליון השנים. שהרי אם אכן כך יהיה, הרי שגורלם של כת האידיאות נגזר למיתה והכול על פי ההסכם הקדוש.
עם החיישנים הגלקטיים, השופטים הנביאים אימתו את האירועים והפרטים בדרך מדויקת. נטלו את אבני האזמרגד הסגולות והטילו אותן אל ליבת כור האנרגיה בפנתיאון האלים מדריאדיה. כת האידיאות יידרגו את עצמם למיתה, וההסכם הקדוש יעמוד כמשפט סופי. זהו סיום למחלוקת מיליוני השנים.
הרגשתי כאב עז מפלח את גופי כאשר החללית נשאבה אל האטמוספרה של אופלוטיוס או מה שנותר מאטמוספרה זו. בליל גזים של מיתן וגופרית באלפי מעלות צלזיוס. גוף הספינה כמעט ונשחק לחלוטין ראשה ניתח אל קרבו של אוקיינוס נשאשבו הכסוף. שם, בתחתית האגם מצויה, אולי, התשובה לישועתנו. שם, בקרקעית האגם צריך להיות חמצן מזוקק שיוכל לשמש לנו כמחסן זמני לאספקה עד שנמצא כוכב יציב יותר שיוכל לקיים את אלו שהצליחו להתחמק מהתופת הנוראה של מערכת השמש שהתאיידה לה.
הכהן הגדול דיאבו פסע מגרם המדרגות הווירטואלי שהיה מונח שם רק לשם הטקסיות. בעצם דיאבו היה מגזע א-פחמני והיה כולו מורכב ממולקולות של אור, שהרי זו גם מטרתם הראשונה של בני גזעו, מציאת מקור אור חלופי אשר ישיב את הכוח לגופם. דיאבו הסכים למסע המפרך עם אויביו המושבעים בני האנוש אך ורק משום שאלו הפטירו בו לחילוצם ממערכת השמש הגוססת שמאחוריהם בידי אנשי האור. דאבו החליק על גרם המדרגות ונעמד כשהוא מרחף מעל אוקיינוס האזמרגדים הסגול.
"נאלץ ליירט את הספינה ברוח דחף מקסימאלי על מנת להגיע לקרקעית האוקיינוס". פרנסיס, המהנדס הראשי כבר פעל במרץ על מנת להסב את ספינת החלל לראש חץ מחודד שיצמצם למקסימום את החיכוך עם המים. "כבר הפעלתי את מצב הטרנספורמציה אל קצהו דיאבו, מוטב שתאמר לאנשיך להיכנס לחליפות ההצלה". היו אלו חליפות אטומות ששמרו את אורם של אנשי האור כשהם מתעדים לעבור לתנועה מהירה אף ממהירות האור.
גוף הספינה החל משנה את צורתו כשאנשי השבטים השונים עושים כל אחד את הכנותיו הוא למצב הבלתי שגרתי של חוסר כבידה. "הפעם האחרונה שהמצב הזה נוסה היה במרד הטרוגולים כאשר נאלצנו לחדור מתחת למפקדותיהם התת מימיות", אמר פרנסיס. דיאבו לא היה זקוק להסבר, היה זה הוא ששלח את הטרוגולים לכדור הארץ בניסיון לחתור תחת פדרציית הסחר האנושית באמצעיים תת מימיים בהם היו בני האנוש מאט מפגרים יחסית לחבריהם בחלל. דיאבו לא צפה את פיתוחה של תנועת חוסר הכבידה שאפשרה חדירה תחת מאות קילומטרים של לחץ אטמוספרי תת-מימי. בני האנוש תקפו את הטרוגולים ממעמקי הים, המקום האחרון בו הם ציפו לתקיפה ולמען האמת מעשה זה היה זה שביסס את מעמדם של בני האנוש בין קהילות החלל הקוסמי. "אני יודע", השיב דיאבו, "תזיז כבר את הגרוטאה הזו לפני שאני מתחרט" אמר דיאבו שהיה ידוע בחיבתו העצמית לעצמו בעיקר ולשמו הטוב כמובן. דלתות ספינת החלל החלו להסגר ודיאבו ריחף בתנועה אצילית חזרה אל הספינה כשהוא נזהר שראשו השלישי לא נחבט בפתח הספינה וגלש באלגנטיות אל חליפת החלל שלו.
3.
ובכן, אולי פה המקום להציג את עצמי – פרוטין שמי ואני פה מכיוון שאני בן אנוש. אומנם רבים אילו מסביבי המכונים בני אנוש אך מבניהם הייתי אני מאה אחוז של גנטיקה אנושית טהורה. נטול תרביות, הכלאות, שבבים ביוכימיים או כל ורסיה אחרת שבחר לו המין האנושי לסגל לעצמו מהרגע שנפתחה תולעת החלל והחללית הראשונה הגיחה מעל האטמוספרה של כדור הארץ ונפתחה מלחמת הגאולה על זכות קיומינו בחלל.
עתה, לאחר הכשרה של חיים שלמים עמדתי להגשים את יעודי – חילוץ אדם אנושי טהור מהגיהינום שפקד את מערכת השמש ולשבט את עצמי מאוחר יותר במקום בטוח. הייתה זו פעולה מחתרתית של בכירי המדענים בעולם שהתנגדו לאבולוציה הטכנולוגית של האדם וטענו בקנאות שספר הנבואה השמימי מיעד לאדם את גורלו כאדם כפי שהוא נוצר בידי האל הגדול גנה. כמובן שאנשים רבי מעלה שכאילו יכלו לסדר לי את כל הקישורים הנדרשים על מנת להצטרף לצוות ההיחלצות הסופי וזאת בטענה שאני פיתוח טכנולוגי חדש של אדם שיכול לשבט את עצמו ללא צורך באמצעי שיבוט או בנקבה שסיכויה לשרוד במסע שכזה נראו קלושים מלכתחילה. האמת כמובן הייתה שהייתי פשוט אדם ותו לא.
החלל האינטרגלקטי מתמלא בתחושות של עדינות ואומץ. פרוטין, אף עם הזיכרונות האנושיים שמתפשטים בו, ממשיך להתמודד עם האתגר הקשה של חילוץ האדם מהגיהינום. במקביל, נוצרים קשרים חיבור חדשים עם אנשי השבטים והספינה, מערכת החיים המורכבת המקיפה את כדור הארץ. המערכת האינטרגלקטית עשויה להיחשב בתהליכי החילוץ, אך פרוטין נמצא במקום בלתי ידוע, בין האדם לבין המקורות האפשריים להצלתו מהגיהינום.
אנרגיית הפוטונים החלה זורמת במנועיי הענק האחוריים של הספינה וחבטת הפגיעה במים הסגולים, הצמיגיים נשמעה היטב. עצמתי את עיניי בתקווה לשרוד את המסע במאות הקילומטרים בדרך אל ליבת הכוכב העתיק. חומר ההרדמה הצהבהב החל מכסה את המסכה וכולנו החלנו שוקעים בתרדמת שסופה עדין לא ברור.
הספינה מתמקמת בתרדמת ההרדמה, הכוכב העתיק נראה כמו מטרה מרגשת בקרבה. כשתיעוז להתעורר, ייראו עיניך את העולם החדש שהפך לזמין לך.
כשפתחתי את עיניי ראיתי יצור סגלגל ומימי מרחף מעל ראשי בבטן ספינת החלל. צבעו היה כצבע האוקיינוס אך הוא לבש צורה שלמען האמת הייתה אצילית במיוחד. כשהוא הושיט לי את מה שנראה כאחד מסנפיריו הרבים היה זה מחזה מרהיב במיוחד. ברם, כאשר ניסיתי להושיט את ידי בחזרה חדר החומר הסגלגל דרך מסיכת האיטום שלי באין מפריע. פעולה הגיונית לחלוטין בהתחשב שיצור זה הצליח לחדור דרך שמונים ושבעה המטרים של פלדת אל החלד התרמית שפותחה במשך שנים רבות בידי אנשי האור.
"שמי רשגוין" אמר. "אי התחושה המוזרה שתחוש היא בעקבות מגע השקיפות שלנו אשר מאפשר לי לשוחח אתך". "אני פרוטין" השבתי בהיסוס, "האם הגעתם בעקבות החמצן?" שאלתי. "החמצן הוא מקור מחייתנו מזה מיליוני שנים" השיב. "כמו שהוא גם בשבילכם, בני האנוש מכוכב ארץ, זכרונו לברכה". לרגע קט הרגשתי את הלם הנטישה חודר את נשמתי בעוד הוא משמיע את מילותיו אלו האחרונות וליבי היה אבל כי בליבי ידעתי שארץ אינו קיים עוד. "אל פחד בן אנוש. איננו מחרחרי ריב ולא לחינם חיינו פה, המלדיבים, מיליוני שנים במעמקי האוקיינוס על מנת להימנע מגזעיים לוחמניים כמוכם וכמו חבריכם". "אם זאת אני חושש שכן מצויה בידי בשורה מרה. אינני רוצה להטריד אותך במחשבות אובדניות אולם החמצן אשר בידינו הולך ואוזל". הנהנתי בראשי בסוג של השלמה אולם בראשי כבר התרוצצה המחשבה שאת המידע אשר נגלה לי כרגע אל לי לחלוק אם אף אחד ועלי לחפש בראשי אנא הולכים מכאן. מה שלא נגלה לראשי היא המחשבה הברורה שרשגוין הלו מצוי במוחי וחולק את מחשבותיי יחד עמי.
4.
עולמו של רשגוין היה מדהים בהחלט. ספרה תת מימיית החבויה בתחתית מעמקי אגם נשאשבו הסגלגל. "איך אני יוצא מפה עכשיו" חשבתי לעצמי, "הרי אנחנו קילומטרים רבים מתחת לקרקעית האגם והחללית מיצתה את כל מקור האנרגיה שלה בניסיון להגיע עד הלום". "על תיחפז לאבד תיקווה" אמר רשגוין. "אנחנו מתכוננים למצב הזה כבר מאה שלמה בא פתחנו מערכת התפלת כספית לפחמן טהור. בו, שים עליך את המסכה הזו ותנשום לרווחה". אויר צלול כיין מילא את ראותי בזמן שאני חושב לעצמי "אז מה לעזאזל עכשיו אני צריך להסתובב עם מסיכה על הפנים לשארית חיי". "זה לא כל כך נורא אחרי שמסגלים אליה" ענה רשגוין כשהוא קורא את מחשבותיי. "יש לנו משימה יותר חשבוה לפנינו, כפי שאני מבין והיא למצוא דרך שאם מותך לא יעלם המין האנושי מדפי ההיסטוריה ועוד אפילו אין לנו נקבה לצורך המשימה". "אני צעיר מאד" עניתי בנחישות רבה "אל תהרוג אותי כל כך מהר".
צעדנו במרחבי הליבה הבוחשת של אופלוטיוס מתפלאים לגמרי מהאימפריה העצומה שבנו עליה המלדיבים על פני הליבה. האוויר היה בשפע אבל משהו אחר החל עולה במעלה בטני, רעב. "אני מבין שהמין שלכם הוא ממין אוכלי הבשר" אמר רשגוין. "אולם פה תאלץ למלא את בטנך באצות האבן השוכנות בין סלעי הלגונה הסגולה". נטלתי בידי קומץ אצות סגלגל ודחפתי במרץ אל פי כשהאצות מחליקות בקלילות אל גרוני הרגשתי אומנם שובע אבל גם זרמי חשמל שהתרוצצו בכל גופי "כאילו" אני בטרייה שהן מנסות להטעין ואולי לא "כאילו", אולי זה מה שאכן הן עשו במהירות ובקלות הרגשתי כקליע המוכן להיירות מתותח .
והנה לפתע פנה לעברנו על השביל דיאבו כשהאור מרצד מבין גלימתו כיהלום ביום שמש קופחת. "ובכן פרוטין ידידי אני רואה שהצלחת להתאושש מהמסע המפרך שערכנו לכבודך". "לכבודי?" שאלתי בעוקצנות מה "ההישרדות שלכם ושל רבים מתושבי מערכת השמש מצאה לה כרגע מקלט. מי אני שיעשה לכבודי דבר". "אה, אתה ממעיט בערכך ידידי הצעיר הרי ידוע שאתה הנשא היחיד של DNA אנושי ביקום כולו כרגע. אני רק שואל את עצמי האם באמת העולם כל כך יחסר אתכם במידה וחס וחלילה יעונה לך דבר" . "בשביל שיעונה לי דבר צריך לעבור אותי כבוד הכהן דיאבו, צריך יהיה לעבור אותי". דיאבו חייך והמשיך בדרכו מרחף כגז ממנו הוא עשוי לאורך השביל שעליו צעדנו כשהוא בוחר להתרחק מאתנו לעת עתה לפחות כך נדמה. "רשגוין ידידי אני לא הולך לעצום את עיניי ולהירדם אלמלא אהיה נעול בחדר סגור שרק שכמוך יכולים לחדור אליו, משהו שיהיה חסין גם מבני הגזע הא-פחמני, אנשיו של דיאבו. עד אז אין סיכוי שאני מוריד ממני את מחסום הערנות מפני יהיה מי שזה לא יהיה".
במעלה השביל התייצב לו כס שהיה נראה בעיניי כחומר ממנו עשויות מדוזות בעולמינו הנכחד, מראהו היה מרשים במיוחד ועליו נשען פרקדן בין מלדיבים סגלגל ונוזלי ועיניו ירוקות רושפות כאש על ראשו כתר בוהק באור סנוורים. רשגוין קד קידה על ברכיו ואני מיהרתי להצטרף מוריד את ראשי בהכנעה בפני או הסנוורים העצום שניפנה כלפינו. "ברוך בואך אנוש" אמר הרם שבבני המלדיבים ולא הוסיף. המשכתי להרכין את ראשי כשהוא מכביד עלי מגודל המסע. יממה אולי חלפה ואני חוויתי כל כך הרבה מכדי להחיל.
"אתה מהווה ייחוד בקרב שלנו," אמר המסוחר, "ובכך שהגעת אלינו תוך כדי סיורך, יש לך השפעה נפלאה. אני מציע לך לשוחח עם רשגוין ולקבל ייעוץ אודות הדרך המרכזית שלנו, ואנו יכולים לתת לך אדם שכמוך איזושהו מקום מיוחד בקהילתנו."
"אני בהחלט אשמח לשוחח ולקבל ייעוץ," עניתי בענות רצינית. "הדרך המרכזית שלכם מתנגדת למחאה אנושית שמאמינה שהשמש היא יישוב המחאה המושלם. עם זאת, אני מבין שזרם הבחינה שונה כאן, וזו הזדמנות ללמוד ולתרום."
רשגוין בינתיים ישב בשתי רגליו וזרם בכתיבה ישירה ממכיל הסנוורים. "אני רואה בך כוח חדש," אמר, "ונרצה לעזור לך לשרת את תכליתך בהצלחה. שוב, ברוך הבא, פרוטין."
אני הסתובבתי ושאלתי את רשגוין: "מהו דרכך שאני יכול לתרום ולהשתלב בקהילה שלך?"
"שים ראשך כאן אנוש ואל חשש מפני דבר לרגלי שים ראשך והרדם כי לא יעונה לך דבר למרגלות כס המלכות של האימפרייה המלדיבית. יש לנו הרבה תוכניות בשבילך בן אנוש. עצום את עיניך ושן לך בנעימים כי רע הנטל אשר מוטל על כתפיך וכבד המסע שערכת, כבד מנשוא". כהרף עין נעצמו עיניי ושקעתי בשינה עמוקה כעומק אוקיינוס הכספית נשאשבו, אותו חצינו היום עד הגיענו הלום".
בסוף אני אהיה חייב להשתמש בו. רק אינטליגנציה מלאכותית יכולה באמת לחלץ אותנו מהמצב העגום לו נכלאנו. "תמצאי דרך לחלץ ממני דגימת DNA שתספיק לשמר את המין האנושי כולו עד כי יחזור לשגשג ולפרוח כפי שעשה לפני יום הקץ הנורא ההוא". זו הייתה רק דקירה קלה על האצבע והרובוט מיהר להכניס את דגימת הדם למיכל הקירור שהכיל בתוכו. פתחתי את עיניי ומעלי רוכן בחיוך מסופק "זונרוד" הגדול והרם שבבני המלדיבים. "אני רואה שאתה עדין מחויב למשימה אליה נשלחת ידידי. עכשיו בוא נחפש לנו כוכב אחר".
החישובים לקחו יותר מדי זמן. החמצן הולך ואוזל ואני לא מספיק אפילו ש "מינגו" הרובוט בעל האינטליגנציה המלאכותית אשר היה בתפוקה מלאה וכל המידע שניתן עמד לרשותנו. בכל זאת למצוא תולעת מרחבית זה לא דבר פשוט בעיקר לא כשאתה בתחתית אוקיינוס כספית ובעומק כה רב. "יש ליצור משוואה ליניארית טרם נוכל לדעת לאן לנווט את הספינה פרוטין ידידי". "אני מיד שם" עניתי במהירות מרוכז עד עמקי נשמתי. אלפא סאנטורי נגלתה לפני בקצה התולעת ו"עלינו לשעות במלא הדחף חשבתי לעצמי,אל פיסת החיים הקסומה" וכך אכן עשינו.
5.
הכהן הגדול דיאבו ובני מינו, אנשי האור, המהנדס הראשי פרנסיס, המלדיבים, רשגוין בתוכם וזונרוד בראשם ומינגו מוביל את כולנו אל מערכת השמש היציבה ביותר ומנחית אותנו ברכות אל מקום כל כך ירוק שלא הצלחתי לראות דרכו את המים שהשקו אותו, שהזינו את הלגונה הירוקה והסבוכה אשר נחתנו בה בנחישות להציל את חיינו.
"אני לעולם לא אצליח לשרוד את כל הזמן הזה שפוי בלי נוכחותה שלה, תהה אשר תהה אני לא יכול להתקיים מאה שלמה לבד" דיברתי לעצמי. רשגויין היה היחיד שהבין שאת מיד הרי כל מחשבותיי נתונות לרגליו. "יש לנו הולוגרמות נהדרות בתקשורת אנושית" אמר. אבל אני ידעתי מגע אישה והזיכרון לא מוכן להמחות מראשי. הבדידות הזו היא סבל נצחי שידעתי לעצמי אבל אולי אם כעת כאשר מינגו מחזיק במידע האנושי הדרוש הגיע הזמן לסיים את תפקידי ההיסטורי.דיאבו, אנשי האור המלדיבים ואפילו רשגויין יחיו את חייהם במלואם עם בני ובנות מינם ואני פשוט יעמוד בצד ואסתכל. אולי הסופרנובה שלי הגיע אם כי באיחור של כמה יממות. אולי גורלי כגורל כל בני מיני ואלו שיבואו אחרי יחיו את חייהם בשלמות, בזוגיות, כמו כל יצורי החלל.
עם תחושת נדידה ועם עיניים חשוכות ישבתי בסוף הספינה הכספית, רואה את העולם הירוק והנוצץ שהוא מוקף במים שהזינו את הלגונה הסבוכה. במציאות זו, היסטוריה התפשטה, ועתיד חדש מתממש. אולי זו הזמן להשקיע בחיים שלך האישיים ולהתרכז בחוויות החדשות שהם עוברים דרך השפע הירוק שמתפשט לו לפני.
בעצם כמה ימים לפני שאני פושע בתפקידי, היה יום שאני יכול לתאר כמופע מחול, כמו סופרנובה נפלאה של חיים. נחתתי בחופשה קסומה, שוכבתי על החוף שטוח, רק השמש זרחה בשמיים הכחולים, וקול הגלים כחלילית מתנגן ברקע. הים היה בהיר וטורף מתנפל לחוף בקסם עם כל הגעת גל. ברגעים אלו, שכחתי את יצירתי, עיניי הושטו לאופן אוטומטי למרחק האינסופי של האוקיינוס, והנשימה העמוקה שלי התמלאה באוויר המלא במלח ורעננות. זה היה רגע שבו הכל היה קיים ונפלא, כמו חלומות שלא רוצים להסתיים.
כאילו הימים הקשים והמציאות האכזבנית פשוט נעלמו. זו היתה מחפשת רגעים נדידים של שלוה ושלווה, כאילו עם רגע זה ניתן היה לשכוח את כל הקרבות והדרמות של עולמו של פרוטין.
בחיי הייתה תקופה ארוכה של נאמנות לסיפורים ולהרפתקאות שלא כדאי לשכוח. גם כאשר אפשרויות הניצול נחלשו, היה עוד הרבה לחוות ולגלות באותו רגע מופלא. בסופו של כל דבר, החיים הם מסע בלתי יציב ולא יכולים לחזור.
לפני שאשכח, פרוטין ידידי, עליך להבין – בכל השנים הארוכות של חייך, אתה היית חלק בלתי נפרד מהמסע האינסופי של הקיום. ברגעים אלו, בין כוכבים ובין דממות של כס המלכות, אתה חותם את סוף המסע. ארוכה הדרך לך, פרוטין המופלא.
6.
ברקע שחור של החלל האינסופי סוחף את עיניים המיושנות של פרוטין, הילד האחרון של כדור הארץ. סבלו מלובש במסכה מתקפלת שמסתירה את פניו, משאירה רק נימים קטנים של עולם המחשבה המתחרטת בינו לבין האינסופיות. בכל רגע של שקט, קול פנימי מסתתר במקומו שם, בידיעה של פרוטין.
"במידה ואני האחרון, האחרון מכדור הארץ, מה הטעם להמשיך? למה להמשיך לחפש בחלל זמן שהאורך הקצר של חיי האדם מובלט מול עצמי?"
המחשבות מסתבכות, והוא מסתכל לתוך האינסופיות עם עיניים ישנות. עם פנים עמוקות על פי כוס המסתירה מגוון רחב של רגשות. הדרך הארוכה שחלף מאז שעזב את היבשת מתרחשת כעת רק בתודעתו.
"אולי יש אורח חיים אחר באירופה, בקפריסין, או אולי בלוח פרסומות ענקי המראים חוויות נוספות כשהוא ישן. כמו ברעיונות של פעם."
עם מסכת המחמיאה לפניו, פרוטין פוסע לתומו ומתחיל לחשוב על ההתמודדות עם יומיומו הבודד במסעו הבלתי נגמר.
מתחיל החום ההולם על פניו, חולם פרוטין על האתגרים שבהתמודדות עם יומיומו במחוזות החשוכים של החלל הסוחף. המסכה כמו חלום נרטב בפניו והתמונות חלליות מצטברות על קירות נפשו.
"איך אפשר להתמודד עם כל הבדידות הזו?" הפעם השאלה נזרקת מתוך פיו לאוויר החמים שמקיף את גופו של פרוטין.
המסכה הלבנה פורסת כנפיים ברוח הלוחצת על גוף היחיד, מחייבת אותו להתאמץ בכל פעם מחדש לשרוד ולהמשיך אל עבר האינסופיות. "אולי זה הזמן להתקדם יותר, למצוא כיוונים חדשים, לחפש חיים אחרים," חולם.
המסע שלו השתנה לגמרי, האינסופיות מתקרבת ומסביבו רק המסכה הלבנה והקרבות לצנן את גופו. "אולי יש חברים בחלל, יוצאים למסעים משותפים, אפשר יהיה לחלוק את הבדידות וההתמודדות יחד."
עם חשיבה זו, פרוטין פותח את עיניו באיטיות ונתקל בציור מדהים של הכוכבים על רקע שחור. חיים מאחורי המסכה, בעיקר כשאדם נשאר לבד בחלל.
הנופים הבלתי-נגמרים של חלל מרשים ומשכך חלק מכאביו. פרוטין מסתכל כעת על חיים שמתפשטים מעבר למסכת הבדידות והבדידות המתערערת. "האם יש חיים אחרים, האם ישנם חברים נדירים נוספים שמתקרבים לזמן שלי?"
האבסורד במציאותו מתפשט כמו פגם במכונת הרוח. הסכנות הנפשיות מתערערות עם כל נשימה. "האם אני יכול להישאר כמוך, אותו אדם, גם בעולם שלא יתפשטו בו הצלחותיו כל כך במהלך המסע?"
שאלות כאלה טורפות חלק מזהותו של פרוטין, שמתמודד עם המציאות הלא-רגילה. המסכה יושבת על פניו ככובע של פעם, נגד הקור החללי, נינוחה ובטוחה. המשך מסעו האינסופי של היחיד בחלל.