פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 238 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים סרטים, טכנולוגיה וזומבים ביפו תל אביב. Rasta
לא כתבתי בימים האחרונים, לא הרגשתי צורך. אני כבר לא כותב בכוח, זה לא נכון. זה לא יעיל. יום שלישי היום. ביומיים האחרונים ביליתי עם ג'ולין. בשבת הזמינה לנו כרטיסים ליום ראשון ל"סוד הקסם הבורגני", סרט צרפתי משנת 72. קבוצה של חברים מהמעמד הבורגני מנסים לקבוע ארוחות ערב. בגלל אירועים מוזרים שמתרחשים בחייהם, או חלומות סמליים, הניסיונות שלהם כושלים פעם אחר פעם. את הסרט הקרינו בבית קולנוע פרטי וקטן שנמצא בדיוק בגבול יפו-תל אביב. בדרך כלל מקרינים שם סרטים ישנים בלבד וכמעט תמיד זרים. המקום מחולק ל-3: 2 חדרי הקרנות והגינה שבחוץ, שם ניתן לשבת תחת עץ הזית או עץ הלימון ולחכות עד שהסרט יתחיל. הגינה מלאה בצמחיה מגוונת יפה וצבעונית. בראשון בערב ישבנו באחד השולחנות הגבוהים כי את נדנדת העץ תחת שיח ירוק עם פריחה ורודה-סגלגלה תפסו שני חברה. הזמנו בקבוק יין לבן ספרדי שהתאים מאד לאווירה הפרחונית במקום. לקראת 21:00 נכנסנו אל חדר מספר 1 והתיישבנו על כורסאות נוחות בשורה הראשונה. יש 2 קומות בכל חדר ולא יותר מ 20 מקומות ישיבה. הזמנו פופקורן שהגיע בשקית נייר חומה ומלבנית.
אחרי הסרט המשכנו אל הבר שלי והופתענו לגלות שהמקום ריק מאנשים וגל, שהיה המלצר היחיד, כבר התחיל בקיפולים של השולחנות והכיסאות שבחוץ. איגור בפנים מאחורי הבר, אורי ודודו שיחקו פול. ביקשנו מאיגור שיכין לנו מרגריטות ויצאנו לשבת על הספסל בחוץ לעשן.
נרקיסיזם הוא ערך עליון בתקופה בה אנחנו חיים. האנושות הפכה קרה ומנוכרת והמצב מחמיר עם כל יום שעובר. הדבר בולט מאד בשגרת היומיום שלנו וניתן לזהות אותו בכל מקום. הטכנולוגיה היא הגורם הראשון והעיקרי למצב המגוחך אליו הגענו. הטכנולוגיה לא אשמה, אלו בני האדם והאופן בה הם בוחרים להשתמש בה. בזכות הקשת הרחבה שהיא טכנולוגיה הצליח האדם להתקדם בשלל תחומים מגוונים ובכך שדרג את איכות החיים שלו ולכאורה גם הוציא אותו עצמו מהטבע. ממש הפריד את עצמו. המהפכה הלשונית היתה נקודת הציון הראשונה והמשמעותית בחייהם של ההומו ספיינס ושם הכל התחיל שהרי ברגע שהצלחנו להעביר מידע אחד לשני בדרכים קצת יותר מתוחכמות משאר המינים והזנים שאיכלסו את הכדור הכחול, דרכים שהם יותר מרק צלילים הברות וקולות מוזרים, השליטה שלנו בעולם ובכך גם ההפרדה האיטית וההדרגתית שלנו מהטבע ומעצמנו החלה. אני אומר לכאורה כי בני האדם לא באמת הפרידו את עצמם מהטבע. אמנם אנחנו כבר לא מתעסקים רק בהישרדות והרבה מאפיינים אחרים של זנים ומינים אחרים שבני אדם רואים בהם נחותים ולוקחים אותם כמובן מאליו גם כבר פחות רלוונטים אלינו או שעברו סוג של תהליך התאמה אל התקופה בה אנחנו חיים כמו למשל זיווג או צריכת מזון (אנחנו לא מזדיינים רק בשביל להתרבות ואנחנו לא אוכלים רק בשביל לתפעל את המכונה שהיא הגוף שלנו), אבל אנחנו עדיין חלק מהטבע וכשאחד שוכח מאיפה הגיע ומי הוא היה זה רק מתכון לאסון. הבעיה הגדולה באמת היא שבני האדם קיבלו כמות עצומה של מידע שבקלות מתרגמים אותו לכוח אדיר ועצמתי שלאדם אין באמת את היכולת והתבונה להשתמש בו בלי לפגוע בעצמו ובסביבה שלו. מה יהרוג אותנו קודם? טכנולוגיה או אסון טבע?
דודו הצטרף אלינו לספסל והצית סיגריה. סובבתי את הראש לרגע אל צדה הימני של השדרה וראיתי אותם. זומבים. הם מתקרבים אלינו כמו ענן סערה גדול בקצב אחיד ואיטי והם מחייכים כולם. צוחקים. צוהלים. צמאים לתשומת לב. הם עכשיו מרכז העניינים. כל אחד ואחד מהם הוא עצמו אור הזרקורים. על ראשיהם של כל אחד ואחד מהזומבים אוזניות "ON-EAR" שחורות עם פס לד ירוק על מנת שיראו אותם ויזהו אותם בכל מקום אליו יגיעו, האור הירוק גם מושך את העין של הזומבי המצוי, מעורר את תשומת ליבו. הזומבי הראשי שהוא המארגן והמנהיג של הפעילות המגוחכת הזאת צועד בראש והוא גאה ומנופף בזרועותיו, מדלג ומנענע את האגן והישבן, בועט ברגליו וכולם אחריו כמו עדר של כבשים בדרכם אל אבדון מוחלט. הם גם שרים בקולי קולות, עוד דרך פרימיטיבית של קוף האדם לספר לכולם ולהודיע להם שהנה הוא כאן והוא גם מבקש משאר הקופים להצטרף. השירים תמיד גרועים. הם מתרבים. הם ממשיכים להתרבות. זו קריאה נואשת אל העולם, זעקה גדולה, המבקשת שיבחינו בה, שיראו אותה. נרקיסיזם טהור במסווה של ביחד.
דודו וג'ולין פטפטו בזמן הזה. דודו התעניין בג'ולין ושאל קצת עליה ועל המשפחה שלה. היא סיפרה לו על הילדות שלה ועל שטיילה הרבה בעולם בזכות ובגלל העבודה של אביה. אבא של ג'ולין עבד באפריקה המון שנים. במסגרת הקורסים שדודו לומד זכה להכיר תרבות והיסטוריה שלא הכיר והיא "אפריקה". באפריקה הכל התחיל. כל מה שאנחנו ומי שאנחנו, הכל. הכל התחיל בארץ האפרי. גם על שפות הם דיברו. ג'ולין מדברת 4 שפות. היא עד היום מתבלבלת בין זכר לנקבה. אני כל הזמן אומר לה שזה באמת בסדר כי שום הגיון אין כאן, אין שום סיבה הגיונית באמת להגדיר מין של חפץ כמו כיסא או נעל בית, מה גם שרוב הישראלים לא מדברים נכון ויגידו עשר שקל או שני ספות. הקבוצה של הזומבים ברחה מהר מהנחלה כשהבינה שזה לא הלילה המתאים עבורם. המקום ריק. אין מי שיסתכל. הם נעלמו משם בצומת של מונטיפיורי. "יאללה. הגיע הזמן ללכת." אמר דודו וניתק עצמו מהספסל. "לילה טוב לכם חמודים." הוא לחץ את ידה של ג'ולין ואז את שלי והלך משם. צוקי ורותם הגיעו שתי דקות לאחר מכן. צוקי עדכן אותנו שבשלישי הוא טס לספרד ומחר הוא עושה מסיבת פרידה. אמרנו לו שקבענו ארוחת ערב במזקל, ג'ולין אוהבת דגים נאים ואוכל מקסיקני, ואחריה סרט נוסף בקולנוע יפו. הפעם איטלקי משנות החמישים. "לילות כביריה" שמו. מהבר המשכנו לדירה ואחרי סקס נפלא נרדמנו מחובקים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
