פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 242 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים אנרגיות Rasta
בלתי אפשרי להתכחש לאנרגיות.
קרני השמש, בדרכם אל חדר השינה כשמטרה אחת בלבד מניעה אותם קדימה כל הדרך מאי-שם והיא לספר לנו על בואו של יום חדש, פגעו בעלים הרבים המקיפים את הדירה בעודם רוקדים מתנועעים למנגינת הבריזה הנעימה. התעוררתי לפני ג'ולין ומעלי דרך החלון צפיתי בעלים המרקדים ובקרני השמש שחדרו ופגעו בהם נשברים בגלל תזוזתם והן נראות כמו טיפות גשם זהובות. אתמול ב18:30 הגעתי לג'ולין. לא ברור למה אבל לבשתי את חולצת הפלנל המשובצת שלי והיא לחלוטין לא חולצה לקיץ. אני אוהב אותה כי היא משלימה לי מראה מסוים שמסתבר שיש לי. יחד עם התלתלים השחורים (את השיער שלי, אם לא אספתי אותו, אני מעביר תמיד דרך כתף שמאל ומאפשר לו לזרום מטה כמו מפל שחור סמיך ויפהפה) החולצה הפתוחה, הלק השחור, השפם המסולסל… הבנתם את הרעיון. תבינו, אני ממש אוהב את השיער שלי ואף יותר את העובדה שגדלתי להיות פיראט. זוכרים את המטאפורה שכתבתי כמה פרקים קודם, על כתיבה ואיך היא כמו הפלגה בים. זה בדיוק מה שקורה עכשיו. יצאתי להפליג. ג'ולין בדיוק חזרה, היא הלכה לקנות ביצים. עוד מעט נתפנה להכין את ארוחת הבוקר. עכשיו נחים. שנינו הסכמנו שהסקס של אתמול בלילה אחרי שחזרתי מהבר היה הכי טוב שלנו עד עכשיו אם כי לא הייתי ממהר להחליט כי אנחנו רק בתחילת הדרך והסקס של היום בבוקר היה טוב לא פחות. ככה או ככה הסקס בינינו נפלא. התקלחנו וג'ולין הכינה לנו קפה. הפעם התעוררנו עם הלהיטים הגדולים של ג'ימי הנדריקס. אלו שעות בהן אני כותב. פתחתי את הלפטופ והמילים החלו לזרום. מילים נכתבות, מילה ועוד אחת אחריה, יוצרות שורה ועוד שורה ונדמה שאין לזה סוף. המילים ימשיכו להגיע, לזרום, אי אפשר לעצור זרימה של מים, לא באופן קבוע. המים ימצאו דרך חדשה לזרום, ואם צריך לפרוץ. ככה גם מילים, מוצאות את דרכן ויוצאות החוצה, מבצבצות, מנסות להיאחז, מחפשות צורה פיזית כמו כלי קיבול, הן כמו נשמות תועות בזרם ואני דייג קטן על סירה מפליג בים של מילים ומקווה שמשהו יעלה בחכה. לאחרונה הים נדיב איתי דייג קטן. שתינו את הקפה, סידרנו קצת את הדירה בין לגימות, אני המשכתי להקליד וג'ולין סיפרה לי שחברה טובה שלה, אליסה, מגיעה לבקר בארץ. "אני צריכה לקחת כדורים…" היא קפצה מהספה והלכה אל חדר השינה. היא חזרה עם כדורים רבים, אלו מווסתים את התגובות שלה לדיכאון, הם גם הורגים את התיאבון. הכנתי לנו ביצים מקושקשות קרמיות וחמאתיות בסגנון צרפתי וג'ולין הכינה סלט אטריות שעועית עם סויה שמן שומשום וירקות. ג'ולין אכלה את המעט שאכלה ואני, אחרי השאכטה הירוקה בהתקף מאנצ' עוצמתי, אכלתי הרבה וג'ולין שמחה. "טעים לך? מיהרתי איתו קצת…" אני לא בררן עם אוכל, היא כבר הבינה שיש לי בעיית תאבון קשה. פשוט אין לי. אם לא הקנאביס לא הייתי אוכל שום דבר. אני מסוגל לחיות על שייקים ומיצי פירות. את הספר הזה: "מעשיות אלדין וסיפורים אחרים", היא שלפה אותו מהמדף התחתון של הכוורת שהביאו עם המשפחה מבלגיה כשעלו לארץ אז כשהיתה בת 12, "סבא שלי הביא לי. זה כנראה הספר הכי עתיק שלי" הוא באמת עתיק, צהוב לגמרי, דפים אכולים מוכתמים עם ניחוח של עולם עתיק שנעלם ונשכח. גם את הכריות שעל הספה הביאו איתם מבלגיה. שולה נכנסה לדירה קפצה על הספה והתיישבה לידי כשהיא חושפת את הבטן שלה מפנה אותה לכיווני. "היא לא עושה את זה עם הרבה אנשים, זה סימן שהיא סומכת עלייך." סיפרתי לג'ולין שחתולים תמיד אהבו אותי. יש לנו קשר טוב החתולים ואני. "זה עניין של אנרגיות…" אמרה ג'ולין ואני הנחתי את ראשי בין רגליה ועצמתי עיניים. אני כותב את המילים האלה ושולה בדיוק קופצת על הספה ובאה לומר לי שלום. היא עולה על המקלדת, עלי, על ג'ולין, על כל דבר העומד בדרכה. אנחנו כולם עבדים שלה. צד אחד של התקליט נגמר, קמתי מהספה והפכתי אותו. רחשי התקליט כמו בסרט ישן בשחור ולבן כקולות רקע כמו פיצוצים קטנים המלווים את מנגינות הכינור והפסנתר וגם את קולו המרגיע והמנחם של נט קינג קול. ג'ולין החליטה שזה הזמן להתחיל לקרוא את "מאה שנים של בדידות", היא קוראת באנגלית. היא שלפה מהמדף ספר קטן, "תראה מה יש לי בשבילך…" אמרה והרימה את הספר גבוה באוויר,
"המינגוויי בצרפתית!" היא צחקקה בינה לבין עצמה,
"באמת הגיע הזמן להתחיל ללמוד צרפתית."
חזרנו אל הספה וג'ולין המשיכה לקרוא את גרסיה שלה ואני נסחפתי עם נט קינג קול אל מחוזות רחוקים מעבר לים ביבשת אחרת שם יש ערים המשלבות טבע עשיר בצבעים לצד אורבניות אירופית: בתי קפה, מסעדות וברים. זוג מבוגר יושב על ספסל תחת עץ גדול רווי עלים בצבעים של שלכת, הם מביטים אל תעלת המים שמולם, זוג צעיר צועד צמוד לשולי התעלה יד ביד ורוח נעימה נושבת משחקת בשערה הארוך של הבחורה בשמלה הפרחונית. קבוצה של צעירים, אולי סטודנטים, יושבים על חלקת דשא לוגמים יין מכוסות קריסטל. "על מה אתה חושב?" שאלה לפתע. לכמה רגעים בהיתי לתוך החלל, נסחפתי, יצאתי לטייל. הנה אני שוב כאן, חזרתי אלייך יפתי. עלמתי היקרה. הפרק הזה נכתב עבורך, כאן אני אומר תודה על שאת קיימת, על האינטימיות החום והאהבה. על שאכפת לך. המגע שלך נעים לי, מרגיש בטוח, מרגיש נכון. את קרן אור שנכנסה אל בר חשוך במרכזה של שדרה רועשת שם פגשת אותי, נציג העטלפים, ומשכת אותי החוצה תחת השמש החמה שהיא ליבך, עטוף בזרועותייך וניחוח נפלא של הדרים.
לארוחת ערב ג'ולין הכינה פסטה ברוטב חמאה, לימון ופרמזן. "אם אתה רוצה להישאר אצלי בדירה אתה צריך לאכול." כשהודעתי לה שאני רעב שמחה ורצה אל המטבח, הריח חמאתי ולימוני ועמילני. לא תשמעו אותי מתלונן. אחרי שאכלנו יצאנו אל הדודו שם שתינו 2 בקבוקי יין. בין לגימה לסיגריה העברתי לג'ולין שיעור ראשון בשחמט. קבענו למחרת ללכת לשוק לקנות לוח. באותו רגע שביקשה ממני ללמד אותה לשחק התאהבתי אפילו יותר. אמא של ג'ולין אמרה לה פעם שבני אדם מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שנותנים ואלו שלוקחים, שואבים ממך. ג'ולין ללא ספק שייכת לצד הנותן, הייתי אפילו אומר שהיא נותנת יותר מדי, זו הבן אדם שהיא ואלו שנכנסו לה ללב הם אנשים בני מזל, מעל הכל הם כנראה גם אנשים שהיית רוצה להיות בחברתם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
