פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 216 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-1 חודשים טיול Rasta
הכל מרגיש מוזר, לוקח לי זמן להבין מה לעזאזל קורה, אבל אני אוהב את זה. אם אני שוקע ומאפשר לצליל לסחוף אותי איתו אני נשאב למציאות צדדית, דלת, ממש כאן מימין. היא כל הזמן היתה פה? מדהים איך בני אדם מתעלמים ממנה, היא ענקית! איך לא ראיתי אותה? אני לקוח קבוע בבר, ״הלו! מתי התקינו דלת חדשה?״ ברקע קולות, רחשים רעשים, מילים נשלחות טסות לכל עבר, אבל אני כבר התחלתי את המסע. אני מתחיל לנזול, עם הג׳וינט במקום הקבוע שלו בקצה שבין השפתיים, אני מקליד, מתבלבל, מוחק, מוסיף טבלה בטעות, מוחק שוב וחוזר לטקסט ואין לי מושג מה אני רוצה ואם כתבתי נכון ״לסחוף״. אני מרים את הראש ואיגור מאחורי הבר מחזיק שלט של גינס מואר בירוק. לרגע הצצתי, שלחתי מבט אל העולם שם בחוץ, כמו סוריקטה בנשיונל; לפתע ראש צץ משום מקום, חוטף מבט מהיר ומסתלק. ניק קייב התחיל לשיר, המוסיקה שלו יחד עם השאכטה הירוקה הם החברים הכי טובים שלי כרגע. לא צריך שום דבר אחר, אני נשאב למציאות אחרת בצד הבר, צמוד לדלת המחורבנת הזאת שכל הזמן ממשיכה לזוז ואני נופל ונוזל ונמרח עם קולות הרקע של השיר. על מה בעצם אני כותב? אני לא יודע. הנושא לא רלוונטי, הוא מתחלף כל הזמן. ואז שוב נופל האסימון, אותה שורה תחתונה, אני מבין ששינויים הם הקבוע היחיד. אבל מה זה בעצם אומר? אני ממשיך לכתוב, השיר מתעצם, הרכבת נכנסת, צופר, "ALL ABOARD", הנופים מתחלפים, יערות עצומים ואגמים צלולים, מרחבים ירוקים ואוקיינוסים כחולים והרוח נעימה כי הקרון פתוח, אין לו גג. קולות מכניים מציקים החזירו אותי אל הבר, נכון, אני יושב בבר ואני כותב. נורות מהבהבות באדום, שקשוק קוביות הקרח, בון יוצא מהמכונה, צלצול פעמון, מישהו הזמין בירה, אולי יין. עוד אסימון נפל, ועוד אחד אחריו. אסימונים נשפכים לי מהכיס בקצב מטורף, זה נראה כאילו פתחתי תיבת אוצר. זרוע ארוכה מתפתלת בין הבקבוקים, היא שחורה וארוכה וכנראה שגם ארסית, היא בוחנת אותי. האוויר צבעוני, הצבעים בוהקים, בקבוקי הזכוכית שעל הדיספליי גם. ניק קייב חזר לשיר, הכל חוזר על עצמו בשלב מסוים, אנחנו סתם עושים רעש. מזיינים את השכל יום וליל, סוגדים לשמש מייללים לירח. זה רגע של הבנה. סלט פנצנלה, פוקצ'ה ולבנה עם ירקות בתנור. זה רגע של הבנה נוסף, לא באמת קיימת הפרדה. המציאות, הדלת הזאת, היא תמיד כאן. תבחר, תרצה, בבקשה, המפתח בידיים שלך. אני ממשיך לכתוב, המילים נוזלות מהטקסט, מסרבות להישאר במקומן והן מלבלבות אותי. הלפטופ שילש את גודלו, אני מקפץ על המקלדת ומדמיין אותה למכונת כתיבה, המוסיקה שולחת אותי לטיול, הסיגריה כבר בסוף, אני רוצה שאכטה נוספת, המוסיקה כמעט נגמרת, היא מתרחקת, הצליל נחלש, הד, מריחה, שקט. שיר נוסף התחיל ואני תוהה לאן אגיע הפעם אז אני ממשיך לכתוב ולחשוב ולדמיין והזרוע עדיין בוחנת אותי, שוקלת להתקרב. אני שומע את רעשי החיים, את כל המתרחש, הכל חולף ונמרח ולא רלוונטי. אנשים משוחחים והכל נשמע כמו ים גועש, צלצולי פעמונים, אנשים מגיעים, נכנסים ויוצאים, מתרוצצים ממקום למקום. האם יש פואנטה לכל המלל הזה? האם יש פואנטה בכלל? בזמן הזה אני חושב על זרימה ומדמיין את עצמי מפל, אני זורם, צוחק ומוסיקת הבס איטית ומונוטונית. הרמתי את הראש לרגע. איגור מוזג בירה. אני תוהה, האם לקום? אולי ללכת? אבל לאן? "שב ותכתוב" אני אומר לעצמי. כאן נעים. מוסיקת בלוז. אני נזכר שאני כותב ספר, מישהו אמור לקרוא את השטות הזאת. מדי פעם מותר ואף כדאי להשתטות, אנשים לוקחים את החיים האלה ברצינות מדי. הג'ינג'י יושב על ידי הוא מדבר על הא ועל דא. לפתע הגיע חן, המושל של השדרה. הסתובבתי והוא מביט בי. "אתה הבעלים של המקום, לא?" הוא שואל ואני לא מבין למה עומד מולי קדוש מעונה, ישו? בנחלה? לא כואב לו ללכת ככה עם נזר קוצים על הראש? הוא מדמם מהזרועות וכפות ידיו ורגליו. "אני רק אחראי בר." אני אומר ובינתיים השיער שלו מתפתל וחי כמו הראש של מדוזה. חן טוען שאני צריך לשקר ולומר שאני הבעלים, "אז מי הבעלים?" הוא שואל, "דודו ונחשון." אני עונה, "אשכרה יש מישהו שעל שמו המקום? שאל אותי ולא חיכה לתשובה, "תגיד!" הוא נשען לאחור והדם זורם מטה על דלת הזכוכית של הבר, "אני חייב לשאול אותך, באיזה בר יש בכניסה מילקה, קופסת קבוקים ולק שחור?" צחקתי. "בר אגדי יש לכם. גישה של לא לשים זין. וזה עובד!" ישו המשיך לפטפט עם הג'ינג'י ונעלם כאילו לא היה. "רק אתמול ניקיתי את הדלת!" צעקתי והג'ינג'י נבהל לרגע. 2 בחורות עצרו על יד הספסל שהפך לאנדרטה לזכרו של אותו סייר שטח והדליקו נר זיכרון. רכב כיבוי ואחד אמבולנס עצרו בצומת, קריאה מהבניין ממול לבר היין. הפרצוף שלי נוזל, מרגיש רטוב. הגיוני. נוזל ורטוב הולכים יד ביד. אני חושב על ההבנה הדבילית הזאת ונקרע מצחוק, אני מלך הקומדיה. הג'ינג'י מדבר על גזענות ואני טוען שכולנו נמות גזענים. הבלוז ממשיך. אני רוכב על סוס, למה סוס? לא יודע. זה מה יצא. סתום תפה ותגיד תודה, יכלת לקבל שפן, ואז לך תנסה לרכב על שפן, נראה לאן תגיע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
