פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 162 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-1 חודשים High n' Dry, הקטע נכתב ע"י Rasta, ואני (אברהם) משמש לו כפלטפורמה, להעלאת הסיפור משום שיש לו בעיית התחברות לאתר. אברהם
בשבועות האחרונים מצב רוחי ירוד למדי. בתקופות האלה אני מאבד את החשק, אני לא מוצא עניין וטעם בשום דבר. עדיין לא הלכתי לחדש את הדרכון והטיסה עוד פחות מחודש. מקורס הנהיגה המונעת הברזתי, אבל גם לא תכננתי ללכת.
אמא החליטה לקבוע תור וגם לשלם ואני הסברתי לה שזה לא עניין של כסף. אני לא מעוניין לעבור קורס נהיגה מונעת, אני לא נוהג ואני לא מתכנן לעלות על ההגה. העברתי לה את הסכום בביט, מאז לא הוזכר הנושא.
בשבת בלילה חזרתי לבת ים ואלו היו ימים אפורים. לא יצאתי לשחק שחמט וגם לא לבלות בבר. נשארתי בבית ואת רוב הזמן העברתי בשינה או בצפייה באנימה בה נתקלתי כשחיפשתי במה לצפות בנטפליקס והיא משנת 2004.
האיורים הישנים הם שתפסו את תשומת ליבי. סיפורו של דוקטור, נוירוכירורג, יפני שקיבל משרה בבית חולים בגרמניה. הוא נשוי לבתו של מנהל בית החולים. בתמימותו הוא טועה להבין את אופן ההתנהלות של בית החולים אליו הגיע, כשהוא בטוח שטיפול בחייו של אדם הוא מין הסתם עדיפות ראשונה ושום דבר אחר לא רלוונטי.
הוא הזדעזע לאחר מקרה שלימד אותו אחרת, איך העולם הזה באמת עובד, אלו דברים מניעים אותו. קראו לו מתוך חדר הניתוחים כשעל המיטה שוכב ילד בן 9 לאחר שהוריו נרצחו, אנחנו בינתיים לא יודעים מי הרוצחים ולמה רצחו אותם, והוא עצמו נורה בראש. מנהל בית החולים נכנס פנימה ומספר לו שראש העיר עבר אירוע מוחי ועליו לעזוב הכל וללכת לטפל בו, עליו להשאיר אותו בחיים בכל מחיר!
דוקטור קנזו מחליט להמשיך לטפל בילד. הניתוח עבר בהצלחה בעוד שראש העיר לא שרד.
מנהל בית החולים הודיע לקנזו שהוא יכול לשכוח מהעתיד הזוהר שהובטח לו. על אף שהקריירה שלו נשמטה מידיו וחלומותיו נרמסו, לאחר שבחר להציל את הילד, דווקא עכשיו הוא מבין את מהותו של המקצוע בו בחר לעסוק, את החשיבות הרבה שלו.
אבל איזה באסה זה שהחיים הם קצת יותר מורכבים ממה שנדמה לנו, הזויים וגם מעוותים לגמרי. הילד אותו הציל היה האחד שרצח את ההורים שלו והאחת שלחצה על ההדק ודפקה לו כדור בראש היתה אחותו התאומה. הילד הזה היה מתוסבך לפני ואתם לא רוצים לדעת, או אולי מתים לדעת, מה קרה אחרי שהדוקטור הנחמד הציל את חייו. הוא גדל להיות מפלצת.
כך העברתי את ימי החופש שלי ומוקדם יותר היום יצאתי חזרה לתל אביב. כאבי בטן פוקדים אותי מהבוקר ועל אף שחירבנתי כמה פעמים הכאבים החליטו להישאר איתי כי בטח נחמד להם להציק לי.
"לא מספיק תסביכי נפש? רוצה יותר מסתם ראש דפוק? הסירו דאגה מלבכם, יש לנו עוד חבילות רבות להציע לכם. חבילות שיזכירו לכם שבן אדם יכול לסבול בשלל דרכים יפות ומגוונות." אני מעשן את הפרח הנפלא שבאורח פלא מעביר את הכאבים כאילו ולא היו. אני כמעט ולא אוכל לאחרונה, אני מניח שזה מקור הכאבים. אבל מה אפשר לעשות כשאין תיאבון? אני אוכל בכוח, אבל לא הרבה, כי הגוף פשוט דוחה את האוכל, מסרב בתקיפות לטפל בעצמו ולספק לו את האנרגיה הדרושה לו, את הויטמינים, החלבונים והפחמימות, את הדלק.
פעם אחרונה שהרגשתי ככה היתה לפני יותר משנה, אבל אז הייתי חלש יותר, הרבה פחות מנוסה. היום ההתמודדות שלי עם חוסר הטעם שבחיים, עם המשברים הקיומיים, עם הבדידות וחוסר השייכות הרבה יותר מתונה ומקבלת. כשעושים משהו מספיק פעמים הופכים טובים יותר. ככל שחיים יותר לומדים לקבל את החרא שבחיים, אין ברירה, אלא אם כן החלטת להתאבד אבל כאן אני דווקא מסכים עם קאמי, להתאבד זה לא פתרון.
אז נשאלת השאלה האם יש הבדל בין לקשור לולאה מסביב לצוואר או לדפוק לעצמך כדור בראש ולסיים את החיים שלך ברגע אחד לעומת הרס עצמי ארוך ומתמשך של הגוף הפיזי שנשחק ונהרס מחוסר אכפתיות של הפונדקאי שנפשו פצועה ומותשת מדי לעשות משהו בנידון. מה שמתחשק לי זה לישון, פשוט לשקוע פשוט לשכוח. בשבת בשעות הצהריים המוקדמות הלכנו הג'ינג'י ואני לשתות קפה אצל "יעקב", בית קפה-יין חדש שנפתח בנחלה.
"הכריך שקנית מה-16 לא היה טעים בכלל." אמר לפתע הג'ינג'י אחרי שתיקה מכובדת.
"מה זה 16?" שאלתי ואני לוגם מהקפה ומתלהב מהצלוחית בצבע טורקיז ומכוס הקרמיקה הכחולה.
"מונטיפיורי 16, בית הקפה שאתה אוהב. כריך הטונה שלהם מגעיל."
"טונה? אני לא אוכל דגים…"
"אז מה זה היה?"
"בטח לא טונה. כנראה חביתה."
"חביתה? זה לא הרגיש כמו חביתה."
"איך אפשר לחשוב חביתה לטונה?"
"לא יודע… אבל טעים לא היה לי."
"למה שיהיה לך טעים? הכריך חצי אכול ומי יודע כמה זמן ישב במקרר…"
"כן… לא ברור למה השארת אותו שם."
"הקפה פה טעים." אמרתי לאחר שתיקה נוספת והג'ינג'י הסכים.
"נכון. אתה צריך לשתות את הקפה שלך כאן."
"אני בא לכאן רק כשהם סגורים" ואני מצביע על בית הקפה ממול, "מה גם שאין לי שום רצון לבוא ולראות את החבר הדביל שלך יושב כאן ואוכל לאנשים את הראש. זיין-שכל גדול כמותו לא ראיתי כבר שנים."
הג'ינג'י לא אוהב שאני מלכלך על אנשים שאני לא מכיר אז הסברתי לו שא' - אני לא חי בשביל ועל פי הדברים שג'ינג'י אוהב או לאו וב' - כל המערכות בגופי נדלקות ומגיבות בכל פעם שהטרול הזה חולף בשדרה עם המבט המטופש שלו, ההליכה העקומה ונפנוף הזרועות המוגזם לכל עבר, ותמיד חשוף בטן. מישהו צריך לומר לו שאף אחד לא מעוניין לראות את הבטן שלו שנראית כמו מזרן מים חצי מנופח. לפני כמה חודשים עלה סרטון בדף אינסטגרם של חברה צעירים שמגיעים מדי פעם אל הבר שלנו, הם מראיינים אנשים ברחוב, שואלים כמה שאלות זריזות וסתם משתעשעים. הראיון עם "המושל" של השדרה, כך קוראים לו, גרף צפיות רבות ותגובות מגוונות בהחלט. הוא סיפור בסרטון שהוא מסתובב עם מזלג כי הכל מתחיל ונגמר עם מזלג, אתה צריך להסתובב בעולם הזה ולחפש משהו לנעוץ בו את המזלג שלך, או במקרה שלו את הזין, אתה צריך למות ולקום לתחיה חדש. האם הוא מדבר על מוות של האגו? הוא החליט שהרעיון זה פשוט לא לשים זין. הוא פרש ממרוץ העכברים וכיום, אני מצטט: "איי דרינקס קוקטיילס, סיט אט דה ביץ' אנד פאקינג פיפול."
"אתה לא מכיר אותו, אתה צריך לשבת ולדבר איתו." אומר לי הג'ינג'י ואני אפילו לא מצליח לדמיין סיטואציה בה ואני והוא נמצאים באותו חלל. "הנורות כולן מהבהבות! אתה מבין מה אני אומר לך?" המילים שאמר בסרטון אלו לא סיפור חדש, לא מדובר בתפיסה מחשבתית מודרנית או פורצת דרך ועל אף שהבן אדם מסתובב כאילו היה ישו והוא האחד שיביא את הגאולה, הוא לא הראשון שאמר או חשב על זה ובטח לא הראשון שעשה מה שצריך לעשות על מנת להביא את עצמו למצב תודעתי מסוים כמו זה. האם הוא באמת שם? איי דונט גיב אה שיט. יש לי בעיה אחרת איתו וזה לא בהכרח אני כמו שזה פשוט הגוף שלי שמגיב כמו טרף.
גופי הקטן דרוך ומפוצץ אדרנלין ושלל הורמונים אחרים ובכל רגע מוכן לרוץ ו/או להילחם על חיי. זה חזק ממני, יצר בסיסי, החלק הפראי שבי, שרוצה לשרוד, הפרימיטיבי הרדום שנמצא בכל אחד מאיתנו ומגיב כשצריך. הוא שם להזהיר אותי. "אני לא קונה את ההצגה הזאת, על המצח כתוב לו דושבאג בצבעי ניאון." אמרתי לג'ינג'י וסיימתי את כוס הקפה. "כל העיר הזאת היא תיאטרון אחד גדול! אני רוצה יין." הזמנתי בקבוק יין לבן צרפתי והג'ינג'י הזמין שליש טובורג. סיימנו שם והמשכנו כל אחד לדרכו, הג'ינג'י לדירה ואני אל הבר לכתוב. כשעה לאחר הפתיחה של הבר נשמעו חמש יריות בצומת מונטיפיורי שחותכת את נחלת בנימין. בהתחלה חשבנו שהיריות נורו מרכב לבן שנסע במהירות וחתך את הצומת. מאוחר יותר קיבלנו דיווח ששני סיירי שטח ניגשו לאדם חשוד כשהתחיל מרדף עד לרגע בו נשלפו אקדחים. תוך שניות ספורות השדרה התמלאה בכוחות ביטחון צעקות ורעשי סירנות. אחד הסיירים נפגע והוא שוכב פצוע על הכביש, המחבל נמלט מהזירה. כוחות ביטחון רבים התחילו בפינויים של האזור מחשש למטען חבלה ותוך כמה רגעים האזור נסגר, ואחרים התחילו במרדף לאחר שדווח על מיקום פוטנציאלי של המחבל. האירוע נגמר, המחבל נוטרל. הסייר הובהל לבית החולים.
למחרת דיווחו בערוצי התקשורת על מותו של סייר השטח. אין לדעת את גודל האירוע שהיה יכול להיות לולא הערנות והתגובה המהירה של השניים האלו. מה היה קורה אם היה מגיע לקפלן? לצד פיגוע הירי התעסקה התקשורת באירוע שקרה יום קודם לכן בערב שישי כאשר פלסטיני הגיע לאזור של רועי צאן יהודים וזרק עליהם אבנים ופצע אותם. אחד מרועי הצאן פתח באש והפלסטיני נהרג. התקשורת בוערת, המדינה גם, השמאל וערוציו מדווחים על פיגוע טרור יהודי בעוד שערוץ 14, שחזר לשידור רק בצאת שבת, מדווחים על עוד טרור איסלאמי כשהם בהלם לאחר ששמעו את הדיווחים מהשטח ומנגד את הדיווחים שפורסמו בערוצים מתחרים. משרד החוץ האמריקאי גינה את מתקפות הטרור בתל אביב ובורקה באופן זהה, לא ברור את המוות של מי הם כואבים יותר. השסע בחברה הישראלית חמור והוא רק מתעצם וגדל וכמו שזה נראה אנחנו כבר מזמן עברנו את נקודת האל- חזור. את הערב סיימנו בהופעה של עלמה גוב בתדר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
