פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 529 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-1 חודשים תשעה באב Rasta
חם כל כך.
חם שבא לי למות, המוח כמו דייסה ולחשוב קשה נורא.
יצאתי אל הטיילת מוקדם יותר ועצרתי על יד הגבעה לבדוק מי הגיע לשחק שחמט בבוקר חם כמו היום. אף אחד מעניין, לא מספיק בשביל להחזיק אותי כאן בחום הנוראי הזה. איחלתי יום טוב לאבי והמשכתי משם אל בית הקפה הקרוב. קפה קר זה כל מה שאני רוצה וצריך כרגע. הזעתי את דרכי לבית הקפה וכשהגעתי הודיעו לי שנגמר הקרח.
"לא באמת…"
"יש אייס קפה, רוצה?" שאלה הילדונת שעמדה מאחורי הקופה.
"שיהיה."
יצאתי משם והמשכתי חזרה הביתה. לא מצאתי את השלט של המזגן אז הדלקתי מאוורר במקום.
"אני שונא את הקיץץץץץץ!" צעקתי והורדתי חולצה. אני שונא להזיע. אני יכול לחשוב על מקרה אחד בו לא אכפת לי להזיע - סקס. כרגע אני לא שוכב עם אף אחת, לכן לא ברור למה אני מזיע.
לנשים, יותר מגברים, יש נטיה לחשוב שתמיד נותנים להן עצות, גם כשלא, ושכל דבר שהן שומעות, בטח אם מגיע מאחד שיש לו זין, נאמר על מנת לעזור להן או ללמד אותן. אז וואלה לא. אנחנו לא כאן לטפל בבעיות שלכן. מישהו צריך לספר להן שהשיגעון הנשי לא מתאים לכל הגברים, את הדרמות שלכן תרחיקו מאיתנו, את הדואליות שלכן תשמרו גם חזק וקרוב כי אתן עושות לי כאב ראש. אם לא שדיים וכוס לא בטוח שהמין האנושי היה מתרבה. אני מדמיין את מלחמת המינים הראשונה בהיסטוריה, וזו לא מציאות מופרכת, בכלל לא, מלחמת המינים תהיה המלחמה הבאה. נשים התחילו בקמפיין שלהן מזמן, הן מכינות את השטח כבר שנים. הרבה אנשים חושבים שאלוהים היא אשה, ואני רוצה להשתמש בבמה הזאת ולומר להם שהם טיפשים ומשוגעים לא פחות מאלו שהמציאו את אלוהים, אולי אף יותר. אלוהים לא קיים וגם אם כן עצם היותו אשה לא הופך את הסיפור טוב יותר. עם סאראמאגו אני מסכים, מוות היא נקבה בהחלט. כי רק משהו כל כך יפה כמו אשה מסוגל להפוך אותך למאושר באדם ובאותה נשימה לשגע ולהרוג אותך ואתה לא תעשה דבר ותישאר חסר אונים אל מול היופי והעוצמה הנשית, אל מול שירתן הענוגה של נימפות היבשה. הקלפים בידיים שלהן, תמיד היו, ותמיד יהיו. כל עוד יש גברים בעולם.
מחר אני חוזר לתא לעוד סופ"ש של עבודה. השבועיים האחרונים היו קשים לכיס. המדינה בוערת, הפגנות בכל מקום, תל אביב נלחמת למען הדמוקרטיה. ימים חלשים עברו על הבר שלנו. אם לא הסידור שמצאתי לעצמי לא בטוח איך הייתי מסתדר. לפולש הג'ינג'י לא אכפת, הוא זה שהציע לי לגור אצלו עד הטיסה. לפתע צץ רעיון במוחי. אמא בדיוק נכנסה הביתה ומאז לא מפסיקה לשאול שאלות, פעם אותי, ופעם את אחי. למה זה? למה שם? למה ככה? למה ולמה ולמה? למה אתה לא עובד? למה אתה לא הולך? למה אתה לא קונה? נדמה שכל השיח בינינו רק שאלות, ובדרך כלל השיח חד צדדי. על מה בעצם יש לדבר עם ההורים? עם אבא לא החלפתי מילה כבר חודשים ארוכים, אני לא יודע איך לדבר איתו ועל מה. עם אמא התקשורת אמנם טובה ובריאה יותר אבל לא פחות מאתגרת מהתקשורת עם אבא. שלחתי הודעה לקולגות שלי ושאלתי אם ירצו לעשות ערב מחתרתי אצלנו בבר. "אני בציד דירות" כתב אורי, החוזה שלו נגמר. ג'ורדי עסוק בלימודים, "יש לי מבחן בשישי, אני חייב להמשיך ללמוד." הוא חתם עם אימוג'י מבואס. לגלי היו תוכניות שבסופן תלך לישון אצל "בן זוגי היקר." ערב מחתרתי כבר לא יקרה, וגם אם כן הוא יהיה פחות מגניב ובכלל לא מחתרתי מאחר והמון עסקים החליטו להישאר פתוחים. אמא ישבה על הספה בסלון וצפתה בערוץ 14 מסקרים ומדברים על ערב תשעה באב, לצד העבר הכואב רווי האסונות דיברו גם על חוסר הכבוד של עסקים בתל אביב, עיר החטאים, שהחליטו לעבוד בערב כמו זה. אפשר להאשים אותם? אל הרחבה מול הכותל ממשיכים להגיע אזרחים רבים ומאוחר יותר יחד יתפללו ויקראו השמיימה, יקראו אל האחד שיושב שם מעל ענן, האחד הרחום, האוהב, הכל יכול. "סבא וסבתא היו נוסעים אל הכותל כל שנה להתפלל בתשעה באב. מסכנים שלי… היו נוסעים באוטובוסים בחום." כשאמא מדברת על ההורים שלה היא תמיד עצובה. ראש עיריית ירושלים עלה לדבר גם הוא ולאחר ראיון קצר שידרו סרט מצויר על חורבן בית המקדש שהצליח להפחיד אותי ולגרום לי לאי-נוחות; האיורים, הפסקול המצמרר, הבעות הפנים של הדמויות, העלאות הקורבן, הדם. "ילדים צופים בחרא הזה…" אמרתי וקמתי מהספה. יצאתי אל המרפסת וגלגלתי ג'וינט. אמא היתה מרותקת למסך, ניכר שהיא נהנית. כדי לשכוח את הסרט המזעזע נכנסתי ליוטיוב ושם נתקלתי בסרטון בדף הבית של "דראמיו" מארחים את דירק וביורון, המתופף של מגהדת'. פורמט מגניב וחדש בו מזמינים מתופפים מכל הז'אנרים ומשמיעים להם שיר מז'אנר אחר שנבחר מראש, ללא תופים, ומבקשים מהם להשלים את החלק החסר. תהליך כזה נקרא באנגלית "אקטיב ליסנינג". צפיתי בחמישה סרטונים, כולם היו מרשימים בהחלט, בין לבין ביקרתי בפייסבוק ושם קראתי על מותה בטרם עת של שינייד או'קונור. כשהרמתי את הראש אמא כבר לא היתה בסלון. הטלוויזיה כבויה וחשוך. עישנתי מהג'וינט וחזרתי פנימה. נזרקתי על הספה והמשכתי לצפות בסיבוב התשיעי בתחרות שחמט שמתרחשת באמריקה בימים אלו ממש. בן פיינגולד, רב אמן אמריקאי, סטרימר ובן אדם מצחיק מאד, מסקר את המשחקים של דינה בלנקייה, מאסטרית לאומית מרוסיה. לדינה יש אזרחות ישראלית, כשהיא משחקת דגל ישראל מופיעה לצידה על השולחן. היא התחילה טוב אך רצף של טעויות עלו לה במשחק והפוזיציה שלה קרסה לאט לאט באלגנטיות כואבת ויפה, כמו הטיטאניק שטבעה ואני ממש יכולתי לשמוע את צלילי התזמורות שממשיכה לנגן ומלווה את שקיעתה וסופה של ספינה מפוארת ומרשימה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-1 חודשים אוי , על הסרט הזה שמעתי כבר לפני שנה בסוכן תרבות. אושר
נראה כמו קולאז' בחוג ריפוי ועיסוק בבית משוגעים...
אפשר שתראה סרט או תשחק שמחט עם אבא שלך או סתם תכינו לאכול ותדברו.
מאוד מתחבר לקטע עם המזגן. אוקונור הייתה מעולה, רק אתמול אחיין שלי אמר לי שהיא מתה (והוא לא ממש יודע מי זאת, רק שהיא מתה והייתה מפורסמת).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-1 חודשים בית משוגעים גדול, Rasta
סוף עצוב היה לשינייד... המוות פחות מדכא, החיים שלפני המוות, אם אפשר לקרוא להם חיים כשהם לא יותר מאסופה של טרגדיות ומשברים נפשיים, זה מה שמעציב. עכשיו שקט לה, זו הנחמה היחידה.
אהה... הלוואי שזה היה כל כך פשוט, לדבר עם אבא, ואולי זה כן, אבל כנראה שלא.
תודה שקראת אושר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
