פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 198 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-1 חודשים פליקס הארנב Rasta
אורחים יקרים, שלום. שמי לא באמת חשוב אך עליכם לדעת שאני והמחבר חברים ותיקים. אנחנו מכירים שנים אבל שם אף פעם לא היה לי, גם לא ידענו איך אני נראה, עד לפני מספר ימים. שמי פליקס. אני ארנב. כל קשר ביני לבין פליקס הארנב מקרי בהחלט. לא זכור לי שהסכמתי לשם הזה, ולמה לעזאזל ארנב?! כל דבר עדיף, כל חיה עדיפה, לא היה דיבור על פינגווין? היה דיבור על פינגווין. לא אכפת לי להיות פינגווין. עוד מעט מחבר הספר יצטרף אלינו, יש לנו הרבה על מה לדבר. אנחנו גרים יחד, אני חושב שכדאי שאעיר אותו. בדרך כלל הוא מתעורר מוקדם אבל ליל אמש היה ארוך במיוחד. הוא עובד לילות הבחור הצעיר.
״הלו!!״
"מההה….."
"איזו נהימה… עד שנפטרנו מהחתול שלך, אני לא צריך עוד אחד מהיצורים האלה מסתובב לי בין הרגליים ומתחכך בספות. שמעת?!"
"למה עצבים על הבוקר? מה קרה? לא הלך לך אתמול בלילה. שום באנילאבינג? אחח…. איכססס… יא דוחה!"
"יש עוד הרבה קקי מהמקום ממנו הגיע, תקרא לי באני פעם נוספת, איי דר יו! איי פאקינג דר יו."
"אתה כל כך מתוק כשאתה כועס… את ההפתעה שלך כבר מצאת?"
"הפתעה!? איזו הפתעה?!" עיניו של הארנב גדלו, האישונים התרחבו עקב סקרנות יתר, ריגוש? מי יודע מה עבר בגופו הקטן והפרוותי, על מה חשב.
"תפתח את המקרר."
הארנב הקטן קפץ מהספה והחל לצעוד בצעדים קטנים פרוותיים אל עבר המקרר וכשהגיע אליו עצר במקומו.
"למה אתה מחכה?"
"אתה זין גדול, כבר אמרו לך את זה?"
"פה מלוכלך יש לך, פליקס. עם גישה כמו זו לא תקבל שום דבר בחיים."
"בא לך לפתוח את המקרר?"
"בסדר בסדר…"
פתחתי את המקרר והוצאתי קופסת קרטון מרובעת. הנחתי אותה על השולחן בסלון וקראתי לפליקס שיצטרף.
"אוההה… ריח טוב. אני כבר יודע מה זה. יש לי חוש ריח מפותח הרי… אתה יודע. אני ארנב."
"לבריאות שיהיה לך. בזמן שאתה מתענג על פאי גזר-רום אספר מעשיה. אתה יודע כמה אני אוהב סיפורים.
״אני בטוח שהקוראים מתים לדעת, שוט.״
״אפרופו קוראים, הצגת את עצמך בפניהם?״
״בוודאי. איזה מין ארנב אתה חושב שאני?״
״חשבתי שאתה לא אוהב להיות ארנב.״
״זה לא משנה כרגע. ספר לנו סיפור.״
״כרצונך. ליל אמש הזמנתי מונית אחרי משמרת ונסעתי לבת ים. נהג המונית שקיבל את ההזמנה שלי הסיע אותי כמה לילות קודם. יש לו ברכב טאבלט והוא מקשיב למוסיקה. בלילה הראשון הקשיב להופעה של אייל גולן. כאחד שגדל בבית על השירים שלו, וכמו שאתה יודע לא גדלנו בבית מוסיקלי ואייל גולן היה מהמעטים שאמא דווקא כן אהבה, האלבומים הראשונים שלו הם חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, לא הפריע לי. אתמול הנסיעה במונית היתה חוויה כואבת במיוחד, לי לאוזניים שלי ולכל המין האנושי.
״אז מה קרה בעצם?״
"הפעם הנהג הקשיב לעדן בן שפם.״
״לא תשמע אתה… ליצן החצר. אבל אני יודע שאותך זה מצחיק, אתה מבדר את עצמך וזה חשוב.״
״כך צריך. זוכר את מסטיק ובת אל?״
״זה אחד טוב שלך. מסטיק ובת אל… אז איך היתה עדן?״
״12 דקות, פליקס. 12! אני לא חושב שאי פעם סבלתי ככה. טוב שלא היתה שם איתי, האוזניים הארנביות שלך לא היו עומדות בזה. יש לה קול מזעזע. לא נעים בכלל. כאב לי. צרם לי. שקלתי ברצינות לפתוח את דלת המונית ולהטפזץ החוצה. אין דרך אחרת לתאר את זה. לא הצלחתי לחשוב, בקושי לנשום. חנקה אותי, אבל אז היא סתמה את הפה הגדול שלה, לכמה רגעים קטנים, והנגנים שאיתה המשיכו לבד לחלק אינסטרומנטלי שהיה מצוין.״
"מה זה להטפזץ?"
"מהשורש פזצטא."
"זה לא אומר לי כלום."
"זה בגלל שלא שירתת בצבא, ארנב… אבל עזוב זה לא העיקר. סבלתי! זוכר את ששון?״
״הפנסיונר שעושה רילוקיישן ליוון?"
"מאיפה אתה מכיר את המילה רילוקיישן?"
"קודם כל אני הארנב שלך, הסתכלת על הדירה שלך פעם? בכל מקום מפוזרים ספרים, לאן שלא תלך. אני קורא הרבה ומשכיל. מה לגבי ששון?"
״נכון, ששון. ערב חמישי, שעה ורבע לפני שאני עולה למשמרת. אני בבת ים צופה בלניק שן הזהב משחק שחמט נגד הממורמר הראשי של הפרלמנט הקבוע. ששון מגיע במהלך המשחק ויחד איתו גם הקולות של פיראוס. הוא תמיד מקשיב למוסיקה יוונית. ששון נעמד לצפות במשחק וכמו קפא בזמן, או שהזמן קפא סביבו, אין לדעת, הוא חייך והמוסיקה המשיכה מתנגנת וזכרונות מהטיולים ביוון הציפו את הקופסה שלי ברגע אחד. הסיטואציה היתה פסיכדלית למדי.״
״פסיכדלי זה טוב. מתי אוכלים פטריות שוב פעם?״
״אתה לא לומד ארנב. זוכר מה קרה לך פעם אחרונה?"
"אולי אתה צודק…"
"בטח שאני צודק. תישאר עם מרי ג'יין, היא היחידה שאתה צריך."
"חשבתי על משהו, ארנב…"
"כן?"
"אני ממהר מדי. אבל אני תוהה לאן יש למהר? הסוף ידוע הרי ויגיע כשיגיע, למה לרוץ כל הזמן?"
"אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"רק בגלל שאתה ארנב…"
"לאן אתה ממהר?"
"קח למשל פעולה טריוויאלית ויומיומית כמו הליכה. עד לא מזמן הלכתי מהר מדי."
"מה זה ללכת מהר מדי? למה זה בכלל משנה?"
"ללכת מהר מדי. לצחצח שיניים מהר מדי. לשטוף ידיים מהר מדי. לאכול מהר מדי. הכל מהר מדי. הכל מהיר. הסטרס גבוה."
"אז הנקודה שלך היא?"
"כשנפל האסימון התחלתי לשים לב לעניין הזה והיום אני הולך לאט יותר, למשל. החיים הרבה יותר נוחים כשלא ממהרים לשום מקום ולא רצים מנקודה אחת לאחרת."
"בוגר מצידך. אם כי אני די בטוח שרק אתה חושב על דברים כאלה."
"סבלנות. סבלנות היא אחת ממילות המפתח, אחת האבנים בפסיפס הגדול שהוא חיינו."
"איפה שמעת את המשפט הזה?" תהה הארנב והאוזניים היפות שלו הזדקרו אל על.
"משפט שלי. את היכולת להבין ולהפנים רעיון כמו סבלנות למדתי בזכות השחמט."
"אתה מכור, אתה בטח יודע את זה. לפחות מדובר בהתמכרות טובה."
"הכל יחסי אתה יודע… אבל אני לא רואה איך לשחק יותר מדי שחמט יכול לפגוע באדם. מצד שני פישר השתגע, וגם מורפי. אבל אלו היו הכי רחוקים מנורמליים כבר לפני…"
"אין לי מושג מי אלו השמות שהזכרת אבל זה בכלל לא מפתיע אותי. המשחק הזה מסובך מדי, המשבצות האלה עושות לי כאב ראש, מסכנים הראשים של אלו שמשחקים."
"מה אתה מבין, ארנב… שיגעון זה לא דבר רע. להיות נורמלי זה לא בהכרח טוב. מה זה טוב? מה זה רע? אתה ארנב… לא הייתי מתנגד להיות ארנב, אבל זה רק בגלל שאני יודע מה זה להיות בן אדם."
"אז מה אתה אומר בעצם? מה עדיף, ארנב או בן אדם?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
