פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 293 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-2 חודשים אחת עם קרניים Rasta
זה קצת מוזר, אני לא אשקר.
אה?
אתה, והמבט הזה שלך. עוד כמה זמן אתה מתכנן להביט בי ככה?
אולי אם אמשיך להביט אצליח להבין.
להבין מה?
אני לא כל כך בטוח. את צריכה מצת אולי?
הסיגריה הזאת כבר מזמן לא טובה. תגלגל לי אחת?
בטח. בשמחה. אבל תגידי, מה מוזר במבט שלי?
“המוזר” משקף אך ורק את האווירה הכללית שנוצרה בעקבות המבט שלך שגרם לי לאי-נוחות קלה.
אני עד כדי כך מרתיע?
בכלל לא. זה המבט... העיניים מדברות, אתה יודע. הן לא משקרות. אתה דווקא חמוד.
אה... תודה לך.
אבל אם תמשיך לשתות כל כך הרבה, ולבד, אתה לא תזדקן יפה.
הזקנה לא מעסיקה אותי.
מה כן?
כרגע, את. מה תשתי?
יין אדום. הכי אדום שאפשר. מה מעניין בי?
את לא שגרתית. שונה.
את זה אתה יכל לומר על כל אחת עם קרניים.
את כנראה צודקת... רק שלא זכור לי מתי פגשתי מישהי כמוך.
המשפט הזה לא קביל, שיהיה לך ברור.
למה לא?
כי כמוני יש רק אחת, ולא בגלל הקרניים. לא פגשת אחת כמוני עד שלא פגשת אותי. אתם בעייתיים נורא, אתה יודע?
מי אלו "אתם"?
בני האדם כמובן.
אז מה שאת אומרת זה שאת לא?
פעם פגשת בן אדם עם קרניים?
לא פיזיות... את בעצמך אמרת, אנחנו בעייתיים, אנחנו דפוקים. בנוסף למגננות שפיתחנו לאורך השנים גידלו כמו קרניים נפשיות. תהליך אבולוציוני נפשי, אם תרצי. לא מספיק רק להסתגר ולהסתתר מאחורי חומות ומגן, עלינו להיות מוכנים לקרב. זה עולם יפה אבל גם מכוער מאד. להיות בן אדם זו חתיכת התחייבות וזה דורש מאיתנו תשומת לב וריכוז של שחקן שחמט, דיוק של שחקן ביליארד ודבקות במטרה כמו חייל בזמן מלחמה.
"נו... למה הפסקת?"
"אני מסטול. הבלוז סוחף אותי. השילוב של שניהם מקשה על כל העניין."
"אל תפסיק. אני אוהב את הכיוון."
"נכון? גם אני."
אז למה את חושבת שאנחנו בעייתיים?
מאיפה להתחיל... אני חושבת שהבעיה העיקרית שלכם היא שאתם לא יודעים שבע.
הבחנה מדויקת...
אל תראה כל כך מופתע. כל מה שאתה חושב שאתה יודע גם אני יודעת. בוא נהיה כנים אחד עם השניה. הסיבה שאנחנו מדברים היא הפנטזיה שבראת לעצמך בתוך הראש. זו בטח עוד אחת מהמגננות האלה שדיבת עליהן קודם. מה אתה חושב שיקרה בינינו? אתה חמוד, אתה נראה טוב. אני גם אוהבת את סגנון הלבוש הפשוט שלך. תמיד שחור. הייתי מכירה אותך להורים שלי בשמחה. אתה אפילו קצת דומה לאבא שלי, אני אוהבת את זה בך. הייתי. בשמחה הייתי. אם רק היית רוצה את זה.
גם לאבא שלך יש קרניים?
ודאי. אחת מהן שבורה. אספר לך בהזדמנות. אבל אל תשנה את הנושא. אתה יודע שאני צודקת. הסיבה שאתה לא רוצה להתקרב היא שאתה מפחד. אתה מעדיף להיות לבד, להתקרב דורש ממך להיפתח ולהיחשף ולעמוד עירום ופגיע. זה מפחיד. אתה בטח גם חושב שזה מיותר, לא? הרי הכל זמני. עדיף להשקיע בעצמך. עדיף ליהנות מהטבע. לטייל. להקשיב למוסיקה. לכתוב. לחיות את הפנטזיה. לזיין ללא דאגות, בלי מחויבויות. הדוניסט שכמותך.
עדיין לא הדלקת את הסיגריה שלך... ותגידי, באיזה אופן אבא שלך ואני דומים?
אני יודעת שאתה יודע שהשאלה הזאת מטופשת.
את נמשכת אליי?
אתה מתכנן לשבור שיא? שאלה מטופשת מספר 2 ואנחנו רק בתחילת הדרך. למה זה משנה?
משנה או לא, מה זה באמת משנה? כן או לא?
שנינו יודעים שלהמשיך להאכיל את המפלצת הזאת לא יועיל למצב הנפשי שלך, ובכל זאת... כן. אפילו מאד.
תודה. אבל את יודעת... אין לי מה להציע, שום דבר לתת. הרבה פעמים נדמה לי שאנשים מחפשים להרוויח ממערכות היחסים שלהם, יותר מאשר שהם אוהבים. אני לא מתלהב מהרעיון שלתת ואני גם לא מחפש להרוויח שום דבר. בסופו של יום אני הבן אדם אליו אני רוצה לחזור. קשרים אנושיים הם מעמסה גדולה, את לא חושבת? זה בטח נשמע נרקיסיסטי נורא, אה... הדור שלי בוחר להבין את העולם אחרת. את בטח כבר הספקת להבין ש"האני" הוא ערך עליון עבורנו. העולם הישן הולך ונעלם ואיתו גם הרעיונות ותפיסות המחשבה לגבי מה זה אומר להיות בן אדם ואיך נכון לחיות.
אתם כאלה אינדיבידואליסטים. יצאתם למרוץ, מחפשים לטרוף את העולם. אתם לא תיכנעו למכונה, לא תהיו עבדים של מערכת.
זה לא צודק בעינייך? זה אפילו הכרחי.
ממתי מה שצודק רלוונטי? לכבוד מה אנחנו שותים?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
