פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 496 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-2 חודשים מול הים - פרק 4 Rasta
עד לא מזמן הנחתי שהבעיה העיקרית שלי עם החיים היא השעמום. אני עדיין חושב ששעמום הוא עניין בעייתי שיש לקחת ברצינות ולהקדיש לו את תשומת הלב שמגיעה לו, שהרי שעמום יכול לחרפן בן אדם, שעמום יכול להרוג. קאמי כתב, בספרו הנפילה, "איני מסוגל לשאת את השעמום, הדבר היחיד שאני מעריך בחיים הוא הבידור." לאחרונה הגעתי למסקנה שאיני מסכים עם החלק הראשון של המשפט, כי מסתבר ששעמום לא מאד מפריע לי, על אף הסכנות, וזה לא שיש יותר מדי מה לעשות בנידון, שהרי החיים יכולים להיות משעממים באותה מידה שהם לא. עלינו מוטלת האחריות להפוך את החיים ליותר ממה שהם. לבדר את עצמנו ובידור, בידור אני אוהב. אם כי אני בכל זאת חייב לשאול, האם יש יותר? אני לא באמת מצפה לתשובה, האמת היא שהתשובה האמיתית שלי היא שלא אכפת לי. אני מסוגל להעביר שעות וימים מול לוח שחמט ולשחק עד שהמוח שלי יהפוך לדייסה והאצבעות יתחילו לדמם, שחמט הוא משחק כל כך יפה שזה בסדר ומובן אם תבחרו להקדיש את חייכם עבורו, או להיקבר מתחת לשמיכה בסלון, כי אני תמיד מעדיף את הסלון, ולעשות מרתון סרטים עד שאתעוור. אבל על בית ומשפחה אני לא חושב, העתיד לא מעניין אותי ולחשוב עליו מכניס אותי לחרדות, קריירה לא מעניינת אותי, אני לא אמות בשביל ובגלל כסף. זה נראה לכם שפוי? לעולם לא נדע. אמא שלי תמיד קראה לי "עוף מוזר".
"אתה לא כמו כולם, עוף מוזר" היא היתה אומרת ואני תמיד חשבתי מה כבר יכול להיות מוזר בעוף? הייתי ילד קטן, ותמים יש לציין, כששמעתי את צמד המילים האלו בפעם הראשונה ולא באמת הבנתי את המשמעות שלהן. להפך, שמחתי, כי אם יש משהו שתמיד רציתי לעשות זה לעוף, ולא אכפת לי להיות עוף מוזר אם תהיה לי האופציה לעופף מעל כולם.
אתם מבינים, מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא שייך, חריג, והשאיפות שלי היו לא מאוד פרקטיות. בזמן שכולם סביבי חיו את הווה ותכננו את העתיד אני המשכתי בעולמי הפרטי שהיה רחוק מהמציאות של אחרים, רחוק מאוד מהקרקע.
בימי הולדת הייתי מכבה את הנרות ומבקש לעוף. אני אפילו לא בטוח מי זה היה האחד שביקשתי ממנו, אם תשאלו את אמא היא תגיד אלוהים למרות שאז הרעיון נשמע לי מגוחך, שאלוהים יעצור את הלוז העמוס שלו במיוחד בשבילי? אני מקווה שיש לו דברים חשובים יותר לעשות, ובכלל, איזו סיבה יש לו להגשים את המשאלה שלי? בכל זאת ביקשתי, כי בעצם מה יש לי להפסיד, ובאמת קיוויתי שלמחרת בבוקר אתעורר עם כנפיים. לפני השינה תכננתי מסלול ובחרתי יעדים אליהם אני רוצה להגיע. רציתי לעוף למצרים ולראות את הפירמידות, תמיד רציתי לטפס על אחת ולהתיישב בקצה העליון שלה והרי עם כנפיים המשימה תהיה הרבה יותר פשוטה, רציתי לבקר בפריז כי שמעתי שהיא עיר האורות אז תכננתי להגיע לשם בלילה, גם סין היתה ברשימה כי רציתי לבקר בחומה הגדולה והר פוג'י ביפן היה נראה כמו מקום שכדאי לראות.
למחרת בבוקר הייתי מתעורר ושולח ידיים אחורה בהתלהבות רק כדי להתאכזב ולגלות שאין כנפיים. חשבתי שאולי אלוהים באמת היה עסוק וחיכיתי לשנה הבאה. בשנה הבאה ביקשתי את אותה המשאלה ולמחרת בבוקר מתאכזב שוב. השנים עברו ולא התייאשתי, המשכתי לבקש ובכל פעם מתאכזב מחדש כשהייתי מתעורר כאחד האדם, חסר כנפיים. נשארתי עוף מוזר שמרותק לקרקע והמשכתי בחיי המוזרים, כעסתי על אמא וכעסתי על אלוהים.
בשישי אחר הצהריים פתחתי את הבר, חיים ובת זוגתו היו הראשונים להגיע. חברה משותפת שלהם ושל דודו, השותף של נחשון, חוגגת יומולדת. ריטה שמה. אחרי שסיימתי עם ההכנות בבר פתחתי את המחסן והוצאתי ארבעה שולחנות שאותם הכנסתי אל החלל הפנימי של הבר. שם בחלל תמצאו שתי מכונות ארקייד ושולחן סנוקר. את סידור השולחנות השארתי לחיים, שיעשה מה שנראה לו מתאים והגיוני, הוא הרי מכיר את הבר וגם את העבודה. חזרתי אל המחסן והרמתי 6 כיסאות, כמו בכל פתיחה, כמו בכל יום בשנה האחרונה, ואז נתפס לי הגב. ארבעים הדק הבאות לא היו מהנות בשום צורה, סבלתי מכל רגע אבל למזלי הספקתי לצרוך THC בזמן ולצד הכאבים היו גם התקפי צחוק לא נשלטים, אבל בעיקר תהיהי איך לעזאזל קרה שנתפס לי הגב. אני מתבגר, אני יודע, אבל זה לא זה. בשנה האחרונה ישנתי כמעט באופן קבוע על מזרן מתנפח, וגם התעצלתי לנפח אותו. ברור שיכאב לך הגב יא טיפש. מה הבעיה שלך לנפח את הפאקינג מזרן? כמה פעמים נחשון אמר לך, כמה פעמים אני אמרתי לך, אבל למה שתקשיב? אתה חושב שהבעיה שלך היא השעמום, אבל לא. הבעיה שלך היא שלא אכפת לך. לא אכפת לך. אתה מבין אותי?
הגב השתחרר, הכאבים טרם. לא המשכתי למשמרת פתיחה, יאן הגיע להחליף אותי ואני תכננתי לצאת לבת ים עוד השישי. ב 1:15 יצאתי מהבר והתחלתי לצעוד לכיוון בת ים. בדרך, עמנואל, הארגנטינאי, שלח לי הודעה ושאל אם אני מגיע לשחק איתו שחמט. "שלח לי כתובת" כתבתי לו. "זבולון 5" נשלח לאחר כמה שניות. הכנסתי את הכתובת ל"מפות" באייפון: 450 מטר ממני, 5 דקות הליכה. פניתי לזבולון ועליתי במעלה הרחוב. בהמשך ראיתי אנשים מחוץ לדאנס בר קטן ושמעתי מוסיקה בווליום גבוה. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה ואחרי סיבוב מהיר הסקתי שעמנואל לא שם, מה גם שאין סיכוי שמישהו משחק שחמט במקום הארור הזה. יצאתי משם ושלחתי הודעה: "אני בחוץ."
"אני יוצא" נשלח לאחר כמה שניות.
מימין לדאנס בר נפתחה דלת הזזה אפורה, שבכלל לא הבחנתי בה, ועמנואל הופיע פתאום כולו מקורזל ומתולתל ומחוייך. הוא תמיד מחייך, והוא תמיד נראה כאילו התחשמל. "היייי!" הוא צעק כשהתקרבתי אליו, "אני מכירררר אותך!" אמר עם מבטא ארגנטינאי תוסס ור' קופצנית. שיחקנו יחד לפני יותר משנה. נכנסנו יחד אל הבר החשוך והתיישבנו על הספה. עמנואל סידר את הלוח ואני הזמנתי מנה של קה, טקילה שאני אוהב. "התשלום היום במזומן או ביט, יש לנו בעיה עם האשראי." אמר לי הברמן והניח את כוס המשקה על השולחן לצד חיילי העץ. שלפתי שטר של 100 והבאתי לו. הוא החזיר לי 50 והמשחק הראשון התחיל. 5 משחקים שיחקנו. 3-2 לטובתי. "היו משחקים מעניינים מאד" אמר לפני שיצאתי משם, "נהניתי לשחק איתך" אמרתי, "תבוא מחר לשחק איתי?" שאל, התחנן כמעט, כאילו סוף כל סוף מצא יריב ראוי, "מחר לא, אבל שבוע הבא בהחלט." לחצנו ידיים ויצאתי משם.
למחרת התעוררתי בבת ים והגב עדיין כאב. אמא וניר התארגנו ליציאה. "אתה רוצה לבוא איתי? אני מורידה את ניר בתחנת הרכבת ומשם נמשיך לסופר פארם." הורדנו את ניר בתחנת הרכבת והמשכנו למתחם החדש בטיילת בת ים. ניר נסע לתל אביב להופיע עם עוד שני חברים מהקבוצה שלו בהופעה של עופר ניסים בפארק הירקון. בחמישי האחרון חגגו את מצעד הגאווה בתל אביב. מסתבר, ואני לא ידעתי, או אולי פשוט שכחתי, שמצעד הגאווה זה הפורים של הגייז. הם חוגגים יותר מיום אחד. שבוע? שבועיים? חודש? את פורים האחרון חגגו שבועיים ימים בתל אביב. עיר ללא הפסקה תל אביב. בסופר פארם אמא קנתה כמה מוצרי טיפוח לנשים ואני קניתי חבילת מדבקות "דראגון". חזרנו הביתה ואמא הדביקה לי שתיים על הגב. הטמפרטורות מתחילות לעלות. התארגנתי ויצאתי לטיילת בת ים. מתחת לסככה הלבנה, אל מול שמיים כחולים תחת שמש חמה במיוחד, ישבו רק שחקני השש בש. חם עדיין, ומוקדם. הסובייטים יגיעו מאוחר יותר. משם המשכתי לפראג הקטנה. הליכה של 5 דק שהרגישה כמו נצח באחד ממדורי הגיהנום המובטחים לחוטאים כמוני. הנצח, למזלי, נגמר כשהגעתי ונכנסתי אל הפנינה הגותית והקרירה ששימשה עבורי בית, ואף יותר, עד לפני שנה וחצי, פראג הקטנה. חלפתי על פני המשפחות הרבות שישבו בחלל המסעדה ונכנסתי אל הבר. הבר הוא חלק פנימי ונפרד. שם אפשר לעשן. בפנים ראיתי את סשה יושבת על הבר ומקלידה במחשב הנייד שלה. היא הבחינה בי רק אחרי שהתיישבתי על ידה ואז מיד חייכה. "שלום לך!" אמרה וטון מופתע קישט את קולה היפה. הזמנתי ג'ין וטוניק ונשארתי לשבת איתה. שוחחנו מעט, אבל מהר מאד חזרה לעבוד במחשב. "אני מצטערת, יש לי המון עבודה" אמרה. לא הפרעתי לה, גם לי יש עבודה לעשות. הוצאתי את המחשב וכתבתי מעט. שיחקתי משחק שחמט אחד בצ'ס דוט קום וכשסיימתי יצאתי משם. בחוץ השמש נרגעה ובריזה נעימה נשבה מכיוון הכחול הגדול והיא מצננת אותנו אחרי יום חם. בדרכי לשחק שחמט, עם הפנסיונרים שאני אוהב, ואני צועד בטיילת בת ים, אחזה בגופי מן תחושה לא ברורה, מבלבלת, מפחידה, אבל לא במובן אימתי אלא משהו קרה והמשהו הזה לא היה אמור לקרות, משהו שאמור להפר את האיזון הטבעי של כל מה שהכרנו עד כה, משהו גדול מימדים. כשהגעתי הכל הפך ברור. שחקני הדומינו ישבנו בשולחן של שחקני השחמט, שחקני השש בש ישבו בשולחן של שחקני הדומינו, ואנחנו שחקני השחמט ישבנו בשולחן של שחקני השש בש. יוסי שיחק מול יוסי, ושני סובייטים אחרים, שניים שמשחקים דומינו, צפו במשחק. אחד מהם נראה כמו מאפיונר רוסי, לבוש בסטייל, כובע ברט כחול, מכופתרת לבנה, מכנסים מחויטים, והוא קטן מידות האדון המבוגר, הוא עונד טבעות זהב ושעון יוקרתי, וגם שני קעקועים שכנראה עשה בכלא. יוסי הפסיד ליוסי. יש שניים יוסי אצלנו ועל מנת שתצליחו להבדיל, אם וכאשר שמותיהם יעלו שוב, אתייחס אליהם כאל יוסי בלורית לבנה, ויוסי הפרופסור. התיישבתי לשחק מול הפרופסור. הפסדתי, אבל זה רק בגלל שהשארתי את המלך במרכז וזה יצר סיבוכים, ושלא תחשבו שעשיתי לפרופסור חיים קלים. יוסי ויוסי עשו משחק נוסף ולפני שהתחילו הפרופסור הסתכל עלי וקרץ לי כשהוא מחייך חיוך שבטח שבה את לבבותיהן של נשים רבות. הזקן שלו הלבין כמעט לגמרי, המשקפיים מעניקים לו מראה אינטליגנטי, השלייקס המגניב, הוא לחלוטין מעורר עניין ושופע חן. הפעם יוסי בלורית לבנה ניצח והפרופסור המשיך לדרכו. מה דעתכם, מאחר והפרופסור עזב, שנקרא לבלורית לבנה יוסי? זה רק הגיוני. לכתוב בלורית לבנה מעייף מדי, ויוסי זה פשוט. מה גם שיוסי הלך אז מבולבלים אתם בטח לא. יוסי ואני התחלנו משחק ובמהלכו הדודה הגיעה. "שלום חמודים" אמרה, "אני מחכה לכם שם", והמשיכה אל השולחן של שחקני השחמט. הנה זה קורה, האיזון חוזר אל מחוזותינו, ואת האיזון הביאה איתה הדודה, שמה ולריה. אני וולריה התחברנו לראשונה כשיוסי שאל אותי אם אני יכול לעזור לה לחבר את אוזניות השן הכחולה החדשות שלה אל מכשיר האייפון. "בטח" אמרתי והתיישבתי על ידה, "זה פשוט מאד, אני אראה לך." ביום למחרת עזרתי לה פעם נוספת אחרי שהאינטרנט הפסיק לעבוד, "זו האנטנה, את רואה? היא כבויה. היא צריכה להיות ירוקה." לחצתי עליה והאור הירוק נדלק. היא חייכה אליי, מאושרת היתה, על כך שעזרתי לה ועכשיו תוכל להקשיב למוסיקה שוב. יוסי ואני סיימנו את המשחק ועברנו לשבת עם ולריה. שיחקנו הרבה, עד 21:30. משחק ראשון מול יוסי, שיחקתי שחור, טריטוריה סיציליאנית כמובן. אני לא זוכר את רוב המשחק אבל אני כן זוכר שתקפתי, אני תמיד תוקף. ולריה ישבה לצידי והתרשמה לטובה, היא גם לא הצליחה לעצור את עצמה מלהגיב כשעשיתי מהלכים טובים אחד אחרי השני, "אתה משחק טוב מאד" לחשה לי, או להפך אם עשיתי שטות והיא, סובייטית שהיא, לא מסוגלת להסתיר כשהיא מאוכזבת או עצבנית. ניצחתי את יוסי אחרי שהקרבתי רץ על מנת לשבור את קו ההגנה האחרון של המלך הלבן. המלך הלבן נאלץ להכניס את עצמו עמוק יותר לתוך שדה הקרב ועכשיו זה אבוד לגמרי. שח עם הצריח, הפרש הלבן חייב לחסום, שח נוסף עם המלכה והצריח השני של הצבא הלבן נפל. יוסי פרש. ולריה ויוסי החליפו כמה משפטים אחד עם השניה וסטאלין, שיושב משמאל ליוסי והיה באמצע משחק גם הוא, התערב מיד ושאל את יוסי מה קרה כשהבחין שהמשחק נגמר. יוסי השיב ברוסית וסטאלין עשה פרצוף מופתע אבל בעיקר מאוכזב. "אתה משחק מעניין מאד" אמרה ולריה והיא מרוצה מהמשחק שראתה, "אין לך פחד." הוסיף יוסי, השניים צחקו. עם סטאלין היו בעיות בעבר, אז כשרק התחלתי לשחק שחמט והייתי מגיע לשחק על בסיס יומי. סטאלין לא אהב את העובדה שיוצא עדות המזרח כמוני משחק שחמט, וגם פעם אמר ואני מצטט "כל חייל ישראלי שני טרוריסט." כשהצעתי לו לשחק איתי סירב בתקיפות. ולריה לא אוהבת אותו, אף אחד לא אוהב אותו. אני מאשים את הכמעט הפסד של ולריה במשחק שלנו את סטאלין שלא הפסיק לדבר ולצעוק. אין פלא שפספסה מהלך כל כך ברור שהעלה אותי ליתרון, כזה שלא הצלחתי לממש. לא סיפרתי לכם אבל ולריה היא מאסטר. כששמעתי שהיא מאסטר כל מה שרציתי היה לשחק איתה. יוסי התחיל משחק עם ולדימיר. ולדימיר ואני משחקים הרבה יחד. הוא נולד בסנט פטרסבורג, גדל בפראג, ומאוחר יותר עלה לישראל.
"את מכירה את חיים?" שאלתי את ולריה. "חיים?" שאלה, אולי כדי לוודא כי ניכר שהבינה על מי אני מדבר,
"כן, הוא עובד כאן במלון ממול."
"בטח. הגעתי לבת ים לפני 12, שיחקנו הרבה ביחד. הוא חזק מאד, היום פחות, הפסדתי לו הרבה אבל אז התחלתי לנצח. זה בגלל האלכוהול. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לשחק איתי יותר." היא צחקקה. "אבל הוא אלכוהוליסט…" הוסיפה אחרי שתיקה קרה והצחוק קפא. חיים היה אלוף ברית המועצות עד גיל 18, הוא התחרה בארץ מספר פעמים ולקח מקומות ראשונים. חיים ואני שיחקנו מעט יחד בגלל שכבר אין לו רצון לשחק, מזמן איבד את התשוקה למשחק. כשהוא מגיע הוא בדרך כלל ישחק דומינו, ולעיתים רחוקות יעבור להציץ במשחק שתפס את תשומת ליבו. פעם תפסתי אותו מציץ באחד המשחקים שלי, אולי ראה פוטנציאל לקומבינציה יצירתית, אולי סתם התגעגע. על אף שאני בספק, רואים שהאש כבתה. מי יודע מה עבר עליו… אבל אני בטח לא שופט, זה לא מקומי. זה לא מקומו של אף אחד. החיים האלה קשים מדי ואז אתה מת. לא שאלתי יותר מדי, כל מה שאני יודע עליו זה מה שסיפר לי בעצמו. הוא לא אוהב לדבר על עצמו, הוא לא אוהב לדבר באופן כללי.
"אני צריכה לזוז." אמרה ולריה. קיפלנו את הלוח, הכנסנו את הכלים ונפרדנו מיוסי. ולריה ואני, ללא מילים מיותרות, התחלנו לצעוד אל תחנת האוטובוס.
"מחר יש לי תחרות. יריב חזק."
"את מתחרה?" שאלתי בהתרגשות,
"כן. 3 פעמים בחודש, ברמת אביב."
"בהצלחה שיהיה לך."
"תודה, אתה מתוק. אני אוהבת את סגנון המשחק שלך." אמרה, "אתה מזכיר לי את טל עם הקומבינציות והמשחק הלא שגרתי."
"זו מחמאה גדולה עבורי, אבל אני רק מזכיר אותו, יש לי עוד הרבה ללמוד…" טל לא היה צריך ללמוד שום דבר, טל היה עילוי, תופעה יוצאת דופן. מיכאל טל הוא הרוק אנד רול של עולם השחמט. הוא מזכיר לי את האנטר ס. תומפסון שהיה לא פחות רוק אנד רול בתחום שלו ככתב ועיתונאי. אחד הדברים שמשכו אותי בהאנטר הייתה האישיות האקסצנטרית שלו. אותו דבר ראיתי במיכאל טל. שניהם האמינו, קודם כל ולפני הכל, באמנות. הם היו רומנטיקנים גדולים, גאונים כל אחד בתחומו, בוהמיים, אנשי הרוח. הם חיו חיים חסרי פחד ודאגות, ללא מעצורים, הם סחטו את דוושת הגז עד הסוף וניצלו כל רגע על הכדור הכחול. כמו האנטר, כך גם טל חיי את חייו ושיחק את המשחק בדיוק באותה הדרך. טל היה הראשון שעורר בי את התשוקה למשחק, התמכרתי ואפשר לומר ששחמט הצליח לעורר בי ניצוץ של תקווה. הגענו לתחנת האוטובוס ואני הסתובבתי חזרה לכיוון הבר. חציתי את הכביש וירדתי קרוב יותר אל הים, המשכתי לצעוד בשביל ובהיתי בים השחור. מרחוק, מול השולחנות, מעבר לגדר, על קצה הגבעה, עמדה בחורה לבושה לבן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
