שדה, שדה חרוך, היה כל שראו עיניו. להבות גיהינום משתוללות אחזו בו ללא רחם, מנסות לכלות בהתמדה את מעט החיים שעוד נותרו בו. עיניו העתיקות, הנבונות, היו עתה זוג חרוזים שחורים אטומים אשר התרוצצו בארובותיהם, מגששות בפראות אחר מקלט. לרגע קצר מבטו נפגש בשמי הברזל שמעליו, ודמעה נוצצת אחת בודדה נבעה מעיניו, ונתאדתה מייד בחום החורך שסביבו. איך ייתכן? תהה בייאוש. אותם שמיים צלולים, כחולים, אין סופיים, היו בייתו מאז. וכעת הינם סגורים וחתומים כנגדו. זה לא אמור ליהיות כך, ניקרה בו המחשבה בכאב, זה לא מגיע לי. ואז, לאחר רגע נצחי שבו נלכדו עיניו על שמי הברזל, קרן אור בודדה חלפה בהם, שלוחת מסר של נחמה דרך עננות העשן, הוא הבין.
בכוחות הולכים ואוזלים הוא הרים אט אט את כנפיו וקירבן אל עיניו, ליבו שתת דם למראיהן. מה שהיה פעם עטרתו וגאוותו, פאר כל עוף בשמיים, היה כעט חרוך ומרוט נוצות, שק של עור ועצמות חסר כל חיים.
הלהבות הלכו וגברו, מתפשטות ללא הרף לכיוון ליבו, נקודת החיים האחרונה שאחריה אין לא חיים ולא תקומה. אבל הוא לעג להם. הוא צחק בפניהם של להבות המוות הסוערות. החניתות הבוערות שוב לא הרתיעו אותו. הן ניסו לחדור לתוך תוכו לפלח את החיים שמעבר, אך הוא ידע שלא יעלה בידם. הוא זכר כעת עברו בברור. אותם הצוררים שניצבים מולו ומלבים את האש בצחוק מרושע אינם הראשונים, ידע. הם גם לא יהיו האחרונים. תמיד יהיו כאלה אשר יבקשו להשמידו, להכחידו מתחת השמיים. אך הוא צחק להם, לא משנה כמה יהיו ומה יהיה כוחם, הוא תמיד יכל ותמיד יוכל להם. הוא חלק בלתי נפרד ממהותו העולם. כמו היבשה והים אשר יישארו לעד במקומותיהם כך הוא לנצח יוסיף להתקיים לצידם.
הלהבות כעת הלכו וליחכו את ליבו, חזקות מתמיד. כיתות כיתות של מלאכי חבלה בשחור התנפצו עליו כמו גלי הים בגבורתו מרסקים באכזריות כל זכר לעצמיותו. לא נותר ממנו אלא לב שחור ומרוטש, אך נפשו הייתה קלה. הוא ידע שכעת, לאחר שרוצץ ראשו ונמרטו כנפיו, כאשר מצבו בשפל המדרגה, לא נותר לתקומתו אלא לעלות ולקום. ליום חדש, חסר אופל.
הלהבות דעכו. מספר גחלים לוחשות נותרו פזורות בשדה הקטל הדומם, שדם אש, ותמרות עשן סערו בו זמן קצר קודם. ביצה בודדת ניצבה במרכז. זהובה, נוצצת, קשיחה. עוף החול נולד בשנית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
