פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 467 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-7 חודשים פחד ותיעוב בתא חלק שני. Rasta
אמא שלחה תמונה וסרטון קצר בקבוצת הוואטסאפ של המשפחה. בסרטון רואים אזרחים, בעיקר מבוגרים שהשיער שלהם הפך לבן מזמן מנופפים בדגלי ישראל צועקים "בושה!" וקוראים קריאות בוז לעבר מפגינים צעירים, ואמא מסתובבת שם בתוך ההמון כמו ילדה אבודה בשוק הכרמל ביום שישי.
"מה יש לך לחפש שם?" שלחתי ואני באמת מודאג.
אחי הקטן שלח הודעה גם הוא,
"משוגעת, שלא ירביצו לה שם."
"אמא, משעמם לך?" שלחתי שוב,
"אימוג'י צוחק" נשלח ע"י אחי.
"ממש משעמם לך" כתב אבא בתגובה.
"ירדתי להרביץ למפגינים." כתבה, והוסיפה: "ארז הכריח אותי, הוא אמר לי לבוא איתו." היא חתמה עם שלושה אימוג'י צוחק.
"אם חסר לך קצת פלפל בחיים אנחנו יכולים לטוס יחד להודו, לא צריך ללכת להרביץ למפגינים. מה אכפת לך בעצם? את קיבלת את הממשלה שרצית, לא?"
ארז הוא שותף, אחד מתוך ארבעה, במשרד עורכי דין בעזריאלי שאמא שלי מנהלת, היא אחראית על כל ענייני הכספים, והיא גם משועממת. זה בטח הגיל. היא עובדת קשה מדי, בקושי מוצאת זמן לנוח. לא בטוח מתי פעם אחרונה עשתה משהו בשביל עצמה, מתי לקחה חופש ויצאה לנפוש באיזו ריביירה צרפתית או בעיירה ירוקה באיטליה. מהעבודה אל הבית מהבית אל העבודה, מדי פעם נוסעת לבקר את המשפחה בבת שלמה. היא לא יוצאת כמעט ובכלל ואני לא בטוח מה קורה בחיי החברה שלה, פרט לזוג המלכותי: הכוהנים, נדיר לראות אותה בחברתם של אנשים אחרים. אני חושב שהשינוי התחיל כשאמא התחילה להתעניין בכדורגל. למרות שתמיד היתה "מיושנת מחשבתית", מאז הכדורגל המצב הדרדר אף יותר, זה תמיד מצחיק בעיקר כי היא לא מודעת לעצמה אבל אני למדתי לחיות עם זה.
בצעירותי הקשר בינינו כמעט ולא היה, רבנו הרבה, עד הפעם ההיא בו לראשונה הרגשות של אמא נגעו בי. מתישהו כבר בבית הספר היסודי. מאז לראות אותה כואבת או סובלת זה משהו שקשה, עד בלתי אפשרי עבורי, להכיל. אני זוכר את הרגע הזה בו החלטתי להיות ילד טוב. להפסיק להעיק על אמא ולריב עם האחים כשאנחנו יוצאים מהבית לכל מקום שהוא, לא לעשות צרות בבית הספר וללמוד למבחנים, לא לעשן כמו כולם או לשתות אלכוהול, להימנע מכל דבר שאולי יאכזב אותה וכך באמת היה, עד השחרור מהצבא. גזרתי חוגר ב 31.8 וב 1.9 הייתי על מטוס למדינה שפעם, בתקופה אחרת, היתה בירת העולם החופשי - אמסטרדם. 8 פעמים בסהכ ביקרתי בעיר. שם התחילה מערכת היחסים הראשונה שאי פעם היתה לי, אני ומרי ג'יין. אבל אני אחד סקרן ואחרי שנים שבהם נכביתי אל הכלים ונסגרתי מין העולם החלטתי לפרוץ את הדלת ולצאת החוצה בכל הכוח. מערכת היחסים עם מרי ג'יין לא היתה פשוטה שהרי מרי היא כמו כל אשה וכל אשה יצור מורכב. כמו כל מערכת יחסים גם שלנו התחילה כמו סיפור מהאגדות, אהבה ממבט ראשון. היא היתה הראשונה שהבינה אותי ואיתה הצלחתי לממש את הפוטנציאל של מי שאני מסוגל להיות כבן אדם, היא הכירה אותי לעצמי ואני עד שפגשתי בה בכלל לא ידעתי מי אני, למרות שהיו לי הספקות שלי, משהו לא בסדר, הרגשתי את זה, ובשלב מסוים צריך להתעורר ולהפסיק לשקר לעצמך. מרי ג'יין הכניסה צבע לחיי, רעיונות חדשים, יצירתיות שלא הכרתי הרבה הומור ורגעים מטופשים לצד רגעים עמוקים משני תודעה. הקשבנו למוסיקה יחד וגילינו עולם חדש ומגוון, צחקנו, בכינו, אהבנו. צפינו בסרטים, סדרות מגוחכות ואכלנו המון. יצאנו לטייל יחד, לראות עולם. על גבו של ענן קטיפתי וירוק ריחפנו יחד, היא לקחה אותי בזרועותייה אחזה בי ואל גופה אפשרה לי לחדור ולהיות חלק ממנה. חום גופה היה לי לשמיכה. לתקופה בלתי נשכחת היינו שלם, אבל החיים קצת יותר מורכבים ותקופות נוטות להסתיים, רגעים חולפים ורק זכרונות נשארים עד שלא. הקשר בינינו הפך רעיל אבל סירבנו לקבל את זה והמשכנו הלאה כאילו הכל בסדר, הדחקנו עוד יותר והיינו עיוורים למציאות, התכחשנו אליה. הקשר הפך רעיל כי בשלב הזה שדים שלא הכרנו יצאו החוצה, עלו מין התהום החשוכה ביותר כדי לעשות בלאגן. ליצור כאוס. אנדרלמוסיה. המשכנו לחיות אחת עם השניה ככה בתוך כל הכאוס, סבלנו, סבלנו המון ואז פרצה מגפה עולמית. המגפה טרפה את הקלפים, שינתה את חוקי המשחק, הרעידה את המערכת ולרגע הזכירה לכולם מי הם ואיפה הם נמצאים ואני, לראשונה בחיי, הגעתי למקומות נמוכים מאוד. דיכאונות, התקפי חרדה חוזרים, הרבה טיפות מרות החליקו בגרון והרבה סמים צרכתי. סגרו אותנו בבתים ואני כלאתי את עצמי בתוך הראש הדפוק שלי. אני ומרי ג'יין עדיין היינו יחד באותה תקופה ואליה הצטרפו עוד רבים אחרים. הראשונה להצטרף אחרי מרי ג'יין היתה מולי. בין מרי ג'יין למולי התפתחה מריבה די גדולה בתחילת הקשר, כנראה כי הרגישו מאוימות, קצת קנאה, או אולי חשבו שאעדיף מישהי על אחרת ואעזוב את השניה (כאילו שאני מסוגל לעשות דבר כזה…), אני הבטחתי לשתיהן שאין בי שום כוונה לוותר על אף אחת מהן נשים יפות שלי. ההסתגלות של מולי היתה קלה יותר אבל זה לא הפתיע אותי, מולי בכלל לא רכושנית, מרי ג'יין מאד. אז עשינו הפסקה.
"לא חשבתי אותך לקנאית כל כך. מה את רוצה? אני לא מצליח להבין את ההבעה המופתעת הזאת שלך, לא ראית את זה מגיע? תחשבי על השנים האחרונות, איך נראו. חשבתי אותך לקצת יותר מודעת. הסכמנו שנינו שצריכים לקחת צעד אחורה, לא? הסכמנו שזה הדבר הנכון לעשות על מנת שכן נצליח לרפא ולהציל את מה שנשאר מדבר הזה שקיים בינינו."
"אני יודעת שהסכמנו, אז מה? אז הסכמנו. אתה חושב שזה קל? נראה שלא לקח לך הרבה זמן להתגבר והנה מצאת איך להמשיך הלאה. מי זאת השרמוטה הזאת שתפסה אותך ככה פתאום? ולמה היא כל כך יפה? היא פאקינג זוהרת."
"את כל כך אשה לפעמים."
"יש לך מזל שאני לא אחת מהפמיניסטיות האלה שיצאת איתן אחרת הייתי חונקת אותך. אני שונאת אותך כל כך לפעמים."
"טוב שאת שונאת אותי לפעמים, זה טבעי וזה חלק מקשר בריא. את חושבת שאני נהנה להתעורר כל בוקר ולראות אותך. כל בוקר להתעורר והמיטה מלאה באבקנים דביקים ושמן דביק ועלים, מלא עלים, בכל מקום, לישון איתך זה להתעורר כל יום לבוקר של סתיו, שזה נחמד והכל, אבל לא כשזה בין הסדינים שלי."
*אני רק מזכיר שהשיחה הזאת התרחשה לפני שנתיים.
"אתה כל כך רומנטי ורגיש, נזכרתי למה התאהבתי בך. אתה מוכן להסביר לי מה אתה מוצא במולי? ומה זה השם המגוחך הזה, אה?!"
"מה שמצאתי בך אבל באופן אחר וחדש.
מה את עושה…?
לאן את הולכת?
לא...
תרחיקי את הידיים הדביקות שלך מהגיטרה שלי!!"
"אוי תסתום את הפה כבר, זאת לא גיטרה, זה צעצוע שמחובר לטלוויזיה. אני אראה לך מה זה, משווה אותי אל הזונה שלך… אתה שכחת שאני אלה, אה? השתמשתי זמן רב כל כך בגוף האנושי שלי עד ששכחת, לא בת תמותה אני, אני שייכת לאמא אדמה, ואתה, אתה בן אדם אומלל וחסר אונים ועכשיו תתכונן להרגיש את כוחו של הטבע שזורם בעורקיי.",
"את דרמטית נורא. לא הבנתי מה את עושה עם הגיטרה שלי. בואי נשב ונדבר כמו שני מבוגרים, אני אגלגל ג'וינט. לא צריך לריב. אפשר להזמין את אביב. שנזמין את אב…" ואז פרצתי בצחוק כי לא יכולתי לסיים את המשפט כשראיתי איך הפנים של מרי ג'יין מגיבות כשהן שומעות את השם "אביב". היא כעסה נורא והתחילה לשלוף תקליטים שלי ולזרוק אותם עלי כמו כוכבי זריקה של נינג'ות. "משוגעת! חלאסססס!!!" קראתי כשאני מכופף מאחורי הספה המשמשת כקו הגנה יחיד כנגד ארטילריה פרחונית וזועמת, "את רעה!" צעקתי ומדי פעם הצצתי כמו מעל חומה כדי לבדוק עם השטח פנוי ובטוח לצאת. אביב ומרי ג'יין יצאו יחד כמה שנים טובות. היא שונאת שאני מזכיר אותו ותמיד מתחרפנת כשהשם שלו עולה. "אף פעם לא אהבתי את המוסיקה שלך!" היא צעקה וטרקה את הדלת אחריה. האמת היא שאני מסוגל להמשיך ככה עוד הרבה זמן אבל זה מרגיש מספיק אז אני רק אספר לכם שהיום מרי ג'יין, על אף ששברה כמה מהתקליטים שאני הכי אוהב, ואני בקשר מצוין. היא ומולי חברות טובות והן עוד יקפצו לבקר, תאמינו לי.
שישי, 16:28.
אתמול עבדתי אבל עבודה לא היתה. אמא התקשרה אלי אבל לא עניתי כי הייתי במחסן, כשחזרתי אל הבר בדקתי מי התקשר. על הצג שיחה שלא נענתה מאמא ושתי הודעות וואטסאפ:
"היי."
"תענה לי"
"היי, אני עובד, הכל בסדר?"
"היי מותק
יש פיגועים בתל אביב
דיזנגוף."
"מה היה?"
"בינתיים 2 פצועים קשה, היורה לא נתפס. תיזהרו! לא יודעים איפה היורה."
"נשמור על עירנות"
"תותי, אני פוחדת. תשמור על עצמך."
ברגע שהודיעו על פיגועים בתא הרחוב המתרוקן בקצב מהיר הפך שקט. עשינו קופה של יום ראשון בשיאו של החורף. מוקדם יותר בתחילת המשמרת הֵבִֵּה, עברה בבר. את הבה הכרתי בבר, היא לקוחה קבועה אצלנו. מגיעה כמעט תמיד עם בן הזוג שלה. גיא קוראים לו, אני חושב. אנחנו לא מדברים יותר מדי אבל הוא נראה בן אדם הגון. אין לי שום בעיה איתו אבל אני לא יכול להתכחש לקנאה הרבה שבי על שהצליח למצוא מישהי כמו הבה. היא החזיקה שקית וכשהגיעה שלפה ממנה קופסה מלאה בעוגיות חמאה מרובעות ומסוכרות, בקופסה אחרת עוגיות גבינה בצורת ניוקי ושקית מלאה כמו טוסטונים קטנים קריספיים עם שקדים ושוקולד מריר, מה שמעלה את השאלה מה עלה בגורלם של המטעמים? היתכן שחוסלו? הגיוני בהחלט. זה המאנץ' שמדבר, הוא השתלט לגמרי. זה לא אני שכותב אלא הדחף להתענג פעם נוספת על עוגיית חמאה שהביאה לי מלאך. לאן אלך? אני רעב. אני לא יכול להמשיך לשבת על התחת כל היום ולכתוב, חייב לעצור לעשות הפסקה, להתמתח קצת, זוכר איך כאב לך הגב אתמול? תנפח את המזרון יא עצלן, הרגתי אותי, גם אני חי בגוף שלך. זה אני כועס על עצמי, מה שקרה כאן עכשיו. אני רוצה לכתוב קופסה עם ה'. סבבה? דוקס… אולי תפסיק להציק לי, יא נודניק. זו הכתיבה שאני הכי אוהב. לזרום עם המחשבות ופשוט להקיא כל מה שיש וכשזה מגיע ככה משום מקום ובלי שום הכנה מוקדמת זה בדיוק מתי שאני מוצא את ההנאה הכי גדולה שבכתיבה. לפעמים מטופש, לפעמים לא, אבל אני חושב שקטעים כאלה בין לבין כדי להקליל את האווירה הם תמיד משב רוח מרענן. אז הבה השאירה לנו את המתנות והמשיכה הלאה אל הדירה שלה איפה שבן הזוג הזה שלה מחכה לה. הקנאהההה… ארורה תהי! עצרתי את הכתיבה כי הרעב גבר, יצאתי אל השדרה והלכתי למפאו, מסעדה הודית. חזרתי אל הבר, 20 דק ל18. משמרת ערב תתחיל בקרוב ואני בקרייבינג רציני למשהו מתוק. אנשים עדיין מחופשים, חגיגות פורים ממשיכות. מעל שבוע שהעיר לא מפסיקה לחגוג, רק אתמול שקטה לכמה רגעים, ומיד המשיכה כאילו כלום לא קרה. עברתי רגע אל בר היין, הוצאתי עוגת פאי קטנה המכונה קראק פאי ושרפתי אותה למעלה עם ברנר. חזרתי אל הבר ואחרי כמה ביסים מלאים שיבולת שועל, סוכר והרבה חמאה הכנתי כוס ערק לימונים ונענע מפנקת. עדו קפץ לבר, טייל בשוק ועכשיו בדרך הביתה, מאוחר יותר נוסע להוד השרון לחגוג יומולדת עם חבר מהבית, אלכס.
"הם רוצים לעשות סמים הערב, אין לי כוח לעוד ערב של סמים."
"אז אל."
"נתראה מחר, אה? שמור עלי כשאני לא נמצא."
אני ממשיך לכתוב ובחוץ כבר שקעה השמש והמעלות ממשיכות לצנוח. יהיה קר הלילה. אני מתרוקן פעם נוספת, מתמלא בריק, והבדידות עוטפת אותי אבל היא מנחמת. אני חושב על החופש. על הפעם הבאה שאעלה על מטוס ואברח מכאן, אני רוצה להיעלם, לשכוח את עצמי להתפרק ואז להתחבר מחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
