אהבה פתאומית
יוסי רכן על שולחנו, עסוק בענייניו, האנשים סביבו הרעישו מעט יותר מהרגיל, אך הוא לא הרים את עיניו ממסך המחשב, הייתה בעיה רצינית והוא היה חייב לפתור אותה.
"היי יוסי, תכיר, זאת עינת, היא תהיה הפקידה החדשה שלנו", אמר לו מנהלו הישיר ירון.
"היי", אמרה לו בחיוך.
"היי" יוסי הסתכל ברפרוף על הבחורה וחזר למחשב.
"אל תתייחסי, הוא תמיד כזה עסוק, או עושה את עצמו", פתר את העניין ירון בקלות.
"אין בעיה", ענתה לו מעיפה מבט נוסף ביוסי העסוק והמשיכה בסיבוב עם ירון.
לאחר כמה שעות הצליח יוסי לפתור את הבעיה והתרומם ממקום מושבו, צועד לעבר המטבחון להכין לו משהו לשתות.
לאחר שלקח את כוסו, הלך חזרה למקומו.
"סליחה, יוסי?, אתה יכול לראות משהו", שאלה עינת ממקומה החדש.
"כן", ענה חסר חשק והלך לעברה, "מה הבעיה?"
"אני לא מצליחה למצוא את המקום שבו שמתם את המסמכים של הפקידה הקודמת".
יוסי התקרב לעבר המחשב רוכן מעל עינת, היא הרימה את ראשה אליו והוא הרגיש כאילו מישהו נתן לו סטירה, עיניה האפורות שהביטו לעברו פשוט כישפו אותו, לאחר מספר שניות קלט שהוא נועץ בה את מבטו במקום להמשיך בחיפושים על המחשב שלה.
היא חייכה אליו חיוך ממזרי קטן וסימנה לו בידה לעבר המחשב.
"סליחה", מלמל בשקט מבין שפתיו והמשיך בחיפוש, לא מרוכז, "מה קרה פה הרגע?", חשב לעצמו בבלבול.
עברו כמה שניות נוספות ועל מסך המחשב הופיעו המסמכים האבודים.
"בבקשה", אמר מתרומם מעליה, עדיין מרגיש באפו את ריחה העדין.
"תודה", ענתה לו בקלילות, מעניקה לו מבט נוסף עם חיוך עליז וחזרה לעבודתה.
יוסי חזר למקומו מבולבל, מציץ לעבר עינת מידי פעם, בוחן את תנועותיה, את גופה, בהחלט נראית טוב חשב לעצמו.
לאחר העבודה חזר יוסי הביתה, נעמד לפני הדלת, יודע שעכשיו מתחיל הקרב האמיתי, בתקופה האחרונה היה כבר תשוש מהקרבות ולכן חזר הביתה מאוחר, מנסה להימנע בכל דרך להיכנס לעימותים.
הוא פתח את הדלת וכפי שחשב, בבית ציפה לו הבלגן הידוע, כל הצעצועים זרוקים בסלון, המטבח מבולגן ואשתו שוכבת על הספה, מקשיבה למוסיקה האהובה שלה, לא מתעניינת במה שהולך סביבה, כאילו זה לא קשור אליה.
"שלום", מלמל והלך לחדר השינה להחליף בגדים.
"שלום לך", ענתה לו אשתו באדישות וחזרה למוזיקה שלה לא מקדישה לו אפילו רגע אחד של תשומת לב.
לאחר שיצא מהחדר ניגש לחדר הילדים וביקש מהם לסדר את הסלון, על חדר השינה שלהם בו לא ראו את הרצפה אפילו לא טרח לדבר.
"אבל אמא אמרה שלא צריך", אמר לו בנו הקטן.
"אז אני אומר שעכשיו צריך!", אמר בכעס, יודע שהסיפור מתחיל שוב כמו בכל ערב.
"תעזוב את הילדים, אני אמרתי להם שלא צריך לסדר היום", קפצה אשתו מהספה.
"אין בעיה, אז תסדרי את, אני רוצה את הסלון מסודר שאני חוזר הביתה", התחיל להתחמם, כועס על אשתו שיושבת בבית ונותנת לילדים לעשות כאוות נפשם ומעודדת אותם להתנגד אליו ואל מה שהוא מבקש.
"אתה רוצה, תסדר לבד", ענתה לו בכעס משלה.
באותו רגע, יוסי איבד את עצביו, הלך לסלון, אסף את כל הצעצועים וזרק אותם אל תוך חדר הילדים.
"בפעם הבאה תמצאו אותם בפח", אמר להם בכעס.
"אתה לא תגיד להם מה לעשות!", צרחה עליו אשתו.
"כל זמן שהם גם הילדים שלי, גם לי יש זכות לחנך אותם", ענה כועס בחזרה.
הערב נגמר בשתיקה רועמת, כמו כל הערבים בחודשים האחרונים.
"אני חייב לצאת מכאן", חשב יוסי לעצמו, "פשוט חייב".
בבוקר הגיע יוסי לעבודה, שקט וכועס כרגיל, המצב בבית השפיע עליו לרעה, הוא ידע שהוא פשוט במצב גרוע.
כל השיחות עם אשתו על הנושא לא עזרו, היא הייתה בשלה, הוא לא יודע לחנך את הילדים והיא שאינה עובדת נמצאת איתם כל היום ויודעת מה טוב עבורם.
לפתע נכנסה עינת למשרד, מחייכת אל כולם במשרד עד שהגיעה לידו, "בוקר טוב לך, למה אתה נראה ככה?", שאלה, קולטת מיד את מצב רוחו.
"סתם", ניסה להמעיט בערך העניין.
"זה לא סתם, אבל אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אז פעם אחרת", אמרה, חייכה אליו שוב את חיוכה, נועצת בו את עיניה המשתקות והתיישבה במקומה.
"מה יש בה שמשגע אותי?", חשב לא מבין.
הימים עברו לאיטם, השניים לאט לאט נהפכו לחברים טובים ויוסי סיפר לעינת על צרותיו עם אשתו.
עינת מצידה ניסתה לעודדו ולשפר את מצב רוחו, דבר שבהחלט עזר ליוסי שהשתוקק לתשומת לב והבנה.
יום אחד, עינת פנתה אל יוסי בסוף היום ושאלה אותו אם יוכל להקפיצה לביתה אחרי העבודה היות והיה לה סידור שחייב אותה להגיע מהר הביתה והאוטובוס תמיד איחר.
יוסי ללא מחשבה שנייה נענה לבקשתה, למרות שהיא גרה בצד השני של העיר.
"הנה זה פה", אמרה לו כשהגיעו ליד ביתה.
יוסי עצר את המכונית, מצטער שעליה ללכת.
"טוב, ביי", מלמל בצער.
"היי, יהיה בסדר", חייכה אליו, הושיטה את ידה וליטפה את לחיו, נעצה בו מבט מהיר ואז ללא הכנה נשקה לו על לחיו.
"ביי חמוד", אמרה ויצאה, נעלמת בפתח הבית.
יוסי ישב במכונית קפוא, ידו על הלחי, מנסה לשמור את הנשיקה הקלילה, לא מבין מאיפה היא באה.
כשהגיע לביתו, פתח את הדלת, ראה את הבלגן, התעלם והלך לחדר העבודה שלו, מנסה לחשוב על מה שקרה.
אשתו לא טרחה אפילו לענות לשלום אותו אמר כשנכנס.
למחרת העניינים בעבודה היו כרגיל, עינת לא התנהגה בשונה ממקודם ויוסי ניסה להתייחס לזה כאילו לא קרה דבר, למרות שכל גופו בער, הוא ידע שהוא רוצה את עינת, רק לא הבין מה הוא יכול לעשות עם הרצון הזה, הוא נשוי, הוא לא בוגד ועינת בטח לא תהיה מעוניינת במישהו כמוהו.
"יוסי, אתה יכול לקחת אותי היום שוב? אני מצטערת, אבל יש לי תור לרופא גם היום, אתה יכול להגיד לא", מיהרה להוסיף, מביטה בו בעיניה האפורות.
יוסי צלל אל תוך עיניה, יודע שלא יוכל לסרב, "אין בעיה מלמל", נדהם לגלות שליבו דופק במהירות, לא מבין למה הוא בעצם מצפה כל כך, ואז הבין, הוא מצפה לנשיקת הפרידה מעינת כשתעזוב את הרכב.
במשך היום כל פעם שמבטיהם הצטלבו, עינת חייכה אליו את חיוכה המקסים ויוסי מצידו הרגיש בעננים, מחכה לסוף היום.
הם נכנסו לרכב מחייכים, השיחה ביניהם קולחת על כל הנושאים שבעולם, יוסי הבין שהוא ככלי בידיים שלה, עינת הייתה בכל מחשבותיו.
"הגענו", הודיע לבסוף.
"אני רואה טיפשון"
"טוב, אז נתראה מחר?", שאל, מביט בה.
"ברור", ענתה לו, מתקרבת אליו.
יוסי הרגיש את נשימתה על פניו כשהייתה קרובה אליו, לפתע שלחה את ידה וסובבה אותו אליה.
עיניה האפורות הביטו בו בציפייה ואז כשראתה אותו קפוא, קירבה את שפתיה לשלו, מצמידה אותן.
יוסי לא שלט בעצמו יותר, הושיט את ידיו והצמיד אותה אליו, שפתיו נצמדות בחוזקה לשפתיה, לשונו תרה אחר לשונה, משחקות יחד בתשוקה מתפרצת.
"אני מצטער", מלמל לאחר שהכול הסתיים.
"לא, אתה לא, וגם אני לא", אמרה לו, "זה היה חייב לקרות עם כל מה שהולך בינינו", קבעה.
"חשבתי שזה רק אני", אמר.
"אני רוצה אותך כבר מהיום הראשון", התוודתה.
"אני נשוי", נזכר פתאום.
"אני יודעת", מלמלה בשקט.
"אני לא יכול להמשיך ככה", אמר פתאום בקול מוזר.
"מה?", שאלה לא מבינה.
"את גרמת לי להבין כמה רע לי, אני חייב להתגרש", אמר בקול מרוחק, יותר לעצמו מאשר אליה.
"היי יוסי, אני לא רוצה שתתגרש בגללי", נבהלה.
"זה לא בגללך, אולי בזכותך, גם אם את לא תהיי איתי, אני חייב להתגרש, לא טוב לי בחיים האלו כבר הרבה זמן", הסביר לה.
"יוסי, אני מצטערת", לא ידעה מה להגיד, עיניה האפורות החלו לעלות דמעות.
"היי, אל תבכי, אולי זה לטובה", ניסה לנחמה, לא מסוגל לראות אותה דומעת בגללו.
יוסי נעמד מול הדלת, יודע שהקרב רק מתחיל.
הוא פתח את הדלת, אשתו שכבה על הספה מקשיבה למוסיקה האהובה עליה, כל הסלון היה בבלגן שלם.
"שלום", אמר, מוריד את התיק על הרצפה.
אשתו הביטה לעברו במבט מזלזל, לא טורחת לענות.
"אני רוצה להתגרש", אמר בשקט.
אשתו הסתכלה עליו כאילו הוא מטורף או משהו, "בסדר", ענתה לו בקול מזלזל וחזרה לענייניה.
"אני רציני", הוסיף.
היא הסתכלה עליו שוב, קולטת שהוא לא צוחק.
"אתה השתגעת או משהו", צעקה עליו.
"לא, אני רוצה להתגרש", אמר שוב בשקט.
"למה לך להתגרש?? מה ייצא לך מזה??", צעקה בעצבים.
"יהיו לי חיים טובים יותר", ענה.
"למה אתה חושב שמישהי יותר טובה תרצה אותך?? מי תסתכל עליך בכלל??", התחילה להעליב אותו.
"אני רוצה להתגרש", אמר שוב, נותן לה לעקל.
לפתע החלה לבכות, קולטת שהוא רציני, "אבל למה?", שאלה פתאום.
"כי לא טוב לי", אמר לה בשקט, נותן לה לבכות את כאבה, כואב את כאבו מבפנים על פירוק החבילה, אך יודע שהוא זקוק ליותר אהבה ממה שקיבל בבית הזה.
עברו חודשיים...
תהליכי הגירושין התקדמו באיטיות, יוסי ישן בסלון והוא ואשתו לא דיברו ביניהם מלבד דברים הכרחיים, הדבר היחידי שהחזיק אותו היו הפגישות אחרי העבודה עם עינת.
"יוסי, אני כל כך מצטערת על מה שקורה לך"
"עינתי, את לא אשמה בכלום, הייתי צריך לעשות את זה כבר לפני הרבה זמן", אמר לה בזמן שעטף אותה בזרועותיו, מנסה להרגיש אותה צמודה.
"אני כל כך שמחה שאתה פה איתי", אמרה, מסתכלת אליו לראות את תגובתו, קולטת עד כמה היה צריך לשמוע את זה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו עם ההורים שלך", אמר, נוגע שוב בבעיה שרודפת אותם בימים האחרונים.
"הם לא רוצים שניפגש, הם טוענים שאתה תחזור לאשתך, אני לא יודעת מה לעשות"
"בובה, את יודעת שזה לא יקרה, פשוט היא עושה בעיות עם הרכוש ולכן זה נמתח ככה, אם העורך דין שלי לא היה אוסר עליי, הייתי כבר מזמן יוצא מהבית, את יודעת את זה", אמר מתנצל, מפחד שתלך, "את יודעת שאני אוהב אותך", הוסיף.
"גם אני אותך, לכן כל כך כואב לי כל המצב", אמרה לו, מתחפרת בתוך חיבוקו.
הם המשיכו לשבת בשקט במכונית, חבוקים, חושבים על המצב הדפוק, הוא ללא בית משלו, היא אצל הוריה שמסרבים לקבל את הקשר שלהם ולכן לא רוצים שתביא אותו אליה, כל המפגשים שלהם הם מחוץ לבית, בגינה, בבתי קפה, קולנוע ולבסוף במכונית אל מול הים הרגוע.
"אתה חייב לבוא אליי לחג, אני לא אתן לך להיות לבד באותו יום", קבעה פתאום.
"ומה עם ההורים שלך", שאל בחשש.
"ההורים שלי יצטרכו לקבל את זה", ענתה בהחלטיות.
"רק אם זה לא ייצור לך בעיות חדשות", אמר.
"יהיה בסדר", ענתה לו ונשקה לו ברכות.
"אתה לא מבין שהיא לא בשבילך", אמרה לו אמה של עינת ברגע שעינת יצאה לשירותים.
"אנחנו מאוהבים", ענה לה בשקט, מנסה לשמור על טונים נמוכים.
"אתה נשוי", זרקה לו.
"פרוד, אני פרוד בתהליכי גירושין", הפטיר בכעס שקט.
"אני לא אתן לכם להיות יחד", קבעה בקול מרושע.
"מה קורה פה?", שאלה עינת שבדיוק חזרה.
"כלום", ענתה אמה וברחה למטבח.
עינת הסתכלה על יוסי בשאלה.
יוסי הרים את ידיו לאוויר בחוסר אונים, "זה לא יהיה קל", לחש.
עינת ליטפה אותו, "אני איתך, אל תדאג".
"רבנו אתמול אחרי שהלכת", אמרה עינת ליוסי כשהגיעה לנקודת הפגישה שלהם למחרת.
"מצטער", הפטיר בעצב.
"אבל היה שווה רק כדי להיות איתך ולבלות איתך ערב שלם", עודדה אותו.
"בואי הנה", אמר וחיבק אותה חזק, לא רוצה שתראה את הדמעות בעיניו.
עינת חיבקה אותו בחזרה, מרגישה את חזהו שעולה ויורד, מחכה שיירגע לפני שהתנתקה.
"אני צריכה לספר לך משהו", אמרה חוששת.
"מה?", שאל קולט שמשהו לא טוב הולך לקרות.
"אני צריכה לנסוע עוד חודשיים לחו"ל, למשפחה, זה משהו שנקבע כבר בשנה שעברה, אני מצטערת"
"לכמה זמן?"
"חודש"
"טוב, אז נעבור את זה איכשהו", אמר מתעודד.
"אני מקווה", מלמלה לעצמה יותר מאשר לו, נזכרת בצעקות שהיו לה בערב עם אמה שאמרה לה שהיא תפריד ביניהם גם אם היא תצטרך למות בשביל זה.
ביום המחרת הם הגיעו לעבודה, עדיין לא נותנים לאף אחד לדעת על המערכת שלהם כדי שזה לא יפגע בצורה כלשהי בסיכוי לגירושין של יוסי.
הם נהגו להבריח חיוכים מידי פעם וחיבוקים קצרים במעלית כשהיו בה לבד.
יוסי היה מחכה לרגעים האלו בכיליון עיניים, ודאג לייצר הזדמנויות על מנת להיות עם עינת לבד, להרגיש אותה.
אחרי יומיים עינת איחרה לעבודה, יוסי החל לדאוג.
אחרי כשעתיים היא נכנסה למשרד, ישר למשרדו של ירון, הבוס, סוגרת את הדלת אחריה, לא מדברת עם אף אחד לפני.
יוסי היה המום ומודאג, "משהו בטוח קורה", חשב.
אחרי חצי שעה, עינת יצאה החוצה.
"יש לי הודעה", הודיעה בחגיגיות.
כולם התאספו סביבה, מחכים.
עינת הביטה ביוסי במבט מתנצל, "אני עוזבת היום, יש לי טיסה מחר לחו"ל, אני כנראה שלא חוזרת למשרד יותר, רציתי רק להגיד לכולם תודה על הכול".
יוסי התמוטט לכיסאו, מנסה לעכל את ההודעה, "היא לא חוזרת למשרד, למה?"
עינת סיימה עם הנישוקים של כולם, "תלווה אותי?", שאלה את יוסי.
יוסי קם וליווה אותה למכוניתה.
"מה קורה? למה פיטורין? זה רק חודש, למה עכשיו? זה היה צריך להיות עוד כמה שבועות", שאל במפגיע.
"אז זהו, על זה רציתי לדבר איתך...", אמרה חוששת., "אמא שלי שינתה לי את התאריך כדי שלא נהיה יחד, אני נוסעת למשפחה בחו"ל, לא ידוע לכמה זמן, יכול להיות גם חצי שנה...", נשברה והחלה לבכות.
יוסי רעד מחולשה פתאומית, נאחז בה, מביט בעיניה האפורות המדהימות, "למה?", שאל בשקט כאוב.
"אני לא בשבילך, אני מצטערת, ההורים שלי לא מוכנים שאני אהיה עם מישהו פרוד ועם ילדים", מלמלה בוכה.
"אני מתגרש, אני אהיה גרוש בקרוב", התחנן.
"זה לא משנה, עדיין יהיה הילדים, הם בחיים לא יקבלו אותך, הם רוצים בשבילי רווק"
"ולך אין דעה? את לא אוהבת אותי?", שאל.
עינת הסתכלה עליו בכאב, נתנה לו נשיקה, נכנסה למכונית ונסעה משם, משאירה את יוסי עומד על מקומו המום.
ביום למחרת יוסי התייצב בביתה של עינת, דופק בדלת.
עינת פתחה לו את הדלת המומה לראותו, "מה אתה עושה כאן?", שאלה מופתעת.
"הייתי חייב לראות אותך", ענה לה.
"אני אורזת, אני צריכה להתייצב בשדה התעופה עוד שעה וחצי"
"אני אקח אותך", אמר.
"ההורים שלי לוקחים אותי", התנצלה.
"אז אני אבוא אתכם"
"הם לא יסכימו"
יוסי תפס אותה וחיבק אותה, "אני אוהב אותך", אמר לה.
עינת חיבקה אותו בחזרה, חונקת את הדמעות.
"להתראות", אמרה לו ונכנסה לרכבם של הוריה.
"ביי", מלמל, צופה בהם נוסעים לשדה התעופה.
לאחר שהתרחקו מיהר לרכבו, מריץ אותו אחריהם לשדה התעופה.
בדרך הוא ראה אותם ועקף אותם, הם לא הבחינו בו, כשהגיע לשדה התעופה החנה את הרכב ועמד בפתח הטרמינל.
לאחר כמה דקות הם הגיעו לשדה, הוא ראה את עינת יורדת עם המזוודות, הוריה עוזרים לה להתארגן ומלווים אותה לדלפקים.
"היי", אמר, מנופף לה בידו.
"יוסי", קראה ורצה אליו, "אתה משוגע, מה אתה עושה פה?"
על פניה של הוריה עלתה ארשת עצבנית.
"באתי ללוות אותך, כמו שהבטחתי", אמר.
אמה של עינת משכה אותה אליה ולחשה לה משהו באוזנה, אחר כך התקדמה לעבר הדלפקים.
"אני מצטערת, אמה רוצה שאני אעזוב אותך עכשיו ואלך איתה לעשות את הצ'ק אין", התנצלה.
"אני פה", מלמל, יודע שלא יראה אותה יותר, "עד שאני אראה אותך נכנסת".
"ביי מתוק", נפרדה ממנו שוב.
עינת נעלמה בינות לאנשים מתקדמת לדלפק ולאמה, יוסי נשאר במקומו רואה אותה מרחוק.
התור התקדם לאיטו ולבסוף הגיע גם תורה של עינת, יוסי ראה אותה ואת הוריה פונים אל עבר דלת היציאה לטרמינל.
לפתע עינת הסתובבה במקומה, נתנה לאמה את החבילות ורצה חזרה לכיוונו.
"יוסי חכה", צעקה אליו.
יוסי נדרך והסתכל עליה מפלסת את דרכה חזרה.
"מה קרה?", שאל, לא מבין.
"הייתי חייבת להגיד לך...אני אוהבת אותך גם", אמרה לו, מסתכלת עליו בעיניה האפורות במבט אוהב.
פניו של יוסי נמלאו חיים באותו הרגע, "אני אוהב אותך", אמר וחיבק אותה אליו חזק.
"אני חייבת ללכת", אמרה לו לאחר כמה שניות.
"אני אחכה לך", אמר.
"לא, אתה לא, אני באמת שלא בשבילך, אתה חייב להמשיך הלאה, בדיוק כמוני, למרות האהבה שלנו", אמרה מסתכלת עליו במבט כואב.
"אז למה חזרת?", שאל, לא מבין.
"כי לא יכולתי לראות את הגבר שאני אוהבת הולך במחשבה שמעולם לא אהבתי אותו, פשוט הנסיבות לא מתאימות אהובי", היא רכנה שוב לעברו, מנשקת את דמעותיו שלא יכלו להיעצר עוד, "אני חייבת ללכת, ביי אהובי".
יוסי הביט בה במבט אחד אחרון לפני שהסתובבה ונעלמה בדלת הטרמינל.
כל מה שיכול היה לראות כנגד עיניו זה את עיניה האפורות המביטות בו באהבה...
לסיפורים נוספים:
אתר הסיפורים שלי - חפשו - איתי כהן סיפורים
Eitay Cohen - Stories
יוסי רכן על שולחנו, עסוק בענייניו, האנשים סביבו הרעישו מעט יותר מהרגיל, אך הוא לא הרים את עיניו ממסך המחשב, הייתה בעיה רצינית והוא היה חייב לפתור אותה.
"היי יוסי, תכיר, זאת עינת, היא תהיה הפקידה החדשה שלנו", אמר לו מנהלו הישיר ירון.
"היי", אמרה לו בחיוך.
"היי" יוסי הסתכל ברפרוף על הבחורה וחזר למחשב.
"אל תתייחסי, הוא תמיד כזה עסוק, או עושה את עצמו", פתר את העניין ירון בקלות.
"אין בעיה", ענתה לו מעיפה מבט נוסף ביוסי העסוק והמשיכה בסיבוב עם ירון.
לאחר כמה שעות הצליח יוסי לפתור את הבעיה והתרומם ממקום מושבו, צועד לעבר המטבחון להכין לו משהו לשתות.
לאחר שלקח את כוסו, הלך חזרה למקומו.
"סליחה, יוסי?, אתה יכול לראות משהו", שאלה עינת ממקומה החדש.
"כן", ענה חסר חשק והלך לעברה, "מה הבעיה?"
"אני לא מצליחה למצוא את המקום שבו שמתם את המסמכים של הפקידה הקודמת".
יוסי התקרב לעבר המחשב רוכן מעל עינת, היא הרימה את ראשה אליו והוא הרגיש כאילו מישהו נתן לו סטירה, עיניה האפורות שהביטו לעברו פשוט כישפו אותו, לאחר מספר שניות קלט שהוא נועץ בה את מבטו במקום להמשיך בחיפושים על המחשב שלה.
היא חייכה אליו חיוך ממזרי קטן וסימנה לו בידה לעבר המחשב.
"סליחה", מלמל בשקט מבין שפתיו והמשיך בחיפוש, לא מרוכז, "מה קרה פה הרגע?", חשב לעצמו בבלבול.
עברו כמה שניות נוספות ועל מסך המחשב הופיעו המסמכים האבודים.
"בבקשה", אמר מתרומם מעליה, עדיין מרגיש באפו את ריחה העדין.
"תודה", ענתה לו בקלילות, מעניקה לו מבט נוסף עם חיוך עליז וחזרה לעבודתה.
יוסי חזר למקומו מבולבל, מציץ לעבר עינת מידי פעם, בוחן את תנועותיה, את גופה, בהחלט נראית טוב חשב לעצמו.
לאחר העבודה חזר יוסי הביתה, נעמד לפני הדלת, יודע שעכשיו מתחיל הקרב האמיתי, בתקופה האחרונה היה כבר תשוש מהקרבות ולכן חזר הביתה מאוחר, מנסה להימנע בכל דרך להיכנס לעימותים.
הוא פתח את הדלת וכפי שחשב, בבית ציפה לו הבלגן הידוע, כל הצעצועים זרוקים בסלון, המטבח מבולגן ואשתו שוכבת על הספה, מקשיבה למוסיקה האהובה שלה, לא מתעניינת במה שהולך סביבה, כאילו זה לא קשור אליה.
"שלום", מלמל והלך לחדר השינה להחליף בגדים.
"שלום לך", ענתה לו אשתו באדישות וחזרה למוזיקה שלה לא מקדישה לו אפילו רגע אחד של תשומת לב.
לאחר שיצא מהחדר ניגש לחדר הילדים וביקש מהם לסדר את הסלון, על חדר השינה שלהם בו לא ראו את הרצפה אפילו לא טרח לדבר.
"אבל אמא אמרה שלא צריך", אמר לו בנו הקטן.
"אז אני אומר שעכשיו צריך!", אמר בכעס, יודע שהסיפור מתחיל שוב כמו בכל ערב.
"תעזוב את הילדים, אני אמרתי להם שלא צריך לסדר היום", קפצה אשתו מהספה.
"אין בעיה, אז תסדרי את, אני רוצה את הסלון מסודר שאני חוזר הביתה", התחיל להתחמם, כועס על אשתו שיושבת בבית ונותנת לילדים לעשות כאוות נפשם ומעודדת אותם להתנגד אליו ואל מה שהוא מבקש.
"אתה רוצה, תסדר לבד", ענתה לו בכעס משלה.
באותו רגע, יוסי איבד את עצביו, הלך לסלון, אסף את כל הצעצועים וזרק אותם אל תוך חדר הילדים.
"בפעם הבאה תמצאו אותם בפח", אמר להם בכעס.
"אתה לא תגיד להם מה לעשות!", צרחה עליו אשתו.
"כל זמן שהם גם הילדים שלי, גם לי יש זכות לחנך אותם", ענה כועס בחזרה.
הערב נגמר בשתיקה רועמת, כמו כל הערבים בחודשים האחרונים.
"אני חייב לצאת מכאן", חשב יוסי לעצמו, "פשוט חייב".
בבוקר הגיע יוסי לעבודה, שקט וכועס כרגיל, המצב בבית השפיע עליו לרעה, הוא ידע שהוא פשוט במצב גרוע.
כל השיחות עם אשתו על הנושא לא עזרו, היא הייתה בשלה, הוא לא יודע לחנך את הילדים והיא שאינה עובדת נמצאת איתם כל היום ויודעת מה טוב עבורם.
לפתע נכנסה עינת למשרד, מחייכת אל כולם במשרד עד שהגיעה לידו, "בוקר טוב לך, למה אתה נראה ככה?", שאלה, קולטת מיד את מצב רוחו.
"סתם", ניסה להמעיט בערך העניין.
"זה לא סתם, אבל אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אז פעם אחרת", אמרה, חייכה אליו שוב את חיוכה, נועצת בו את עיניה המשתקות והתיישבה במקומה.
"מה יש בה שמשגע אותי?", חשב לא מבין.
הימים עברו לאיטם, השניים לאט לאט נהפכו לחברים טובים ויוסי סיפר לעינת על צרותיו עם אשתו.
עינת מצידה ניסתה לעודדו ולשפר את מצב רוחו, דבר שבהחלט עזר ליוסי שהשתוקק לתשומת לב והבנה.
יום אחד, עינת פנתה אל יוסי בסוף היום ושאלה אותו אם יוכל להקפיצה לביתה אחרי העבודה היות והיה לה סידור שחייב אותה להגיע מהר הביתה והאוטובוס תמיד איחר.
יוסי ללא מחשבה שנייה נענה לבקשתה, למרות שהיא גרה בצד השני של העיר.
"הנה זה פה", אמרה לו כשהגיעו ליד ביתה.
יוסי עצר את המכונית, מצטער שעליה ללכת.
"טוב, ביי", מלמל בצער.
"היי, יהיה בסדר", חייכה אליו, הושיטה את ידה וליטפה את לחיו, נעצה בו מבט מהיר ואז ללא הכנה נשקה לו על לחיו.
"ביי חמוד", אמרה ויצאה, נעלמת בפתח הבית.
יוסי ישב במכונית קפוא, ידו על הלחי, מנסה לשמור את הנשיקה הקלילה, לא מבין מאיפה היא באה.
כשהגיע לביתו, פתח את הדלת, ראה את הבלגן, התעלם והלך לחדר העבודה שלו, מנסה לחשוב על מה שקרה.
אשתו לא טרחה אפילו לענות לשלום אותו אמר כשנכנס.
למחרת העניינים בעבודה היו כרגיל, עינת לא התנהגה בשונה ממקודם ויוסי ניסה להתייחס לזה כאילו לא קרה דבר, למרות שכל גופו בער, הוא ידע שהוא רוצה את עינת, רק לא הבין מה הוא יכול לעשות עם הרצון הזה, הוא נשוי, הוא לא בוגד ועינת בטח לא תהיה מעוניינת במישהו כמוהו.
"יוסי, אתה יכול לקחת אותי היום שוב? אני מצטערת, אבל יש לי תור לרופא גם היום, אתה יכול להגיד לא", מיהרה להוסיף, מביטה בו בעיניה האפורות.
יוסי צלל אל תוך עיניה, יודע שלא יוכל לסרב, "אין בעיה מלמל", נדהם לגלות שליבו דופק במהירות, לא מבין למה הוא בעצם מצפה כל כך, ואז הבין, הוא מצפה לנשיקת הפרידה מעינת כשתעזוב את הרכב.
במשך היום כל פעם שמבטיהם הצטלבו, עינת חייכה אליו את חיוכה המקסים ויוסי מצידו הרגיש בעננים, מחכה לסוף היום.
הם נכנסו לרכב מחייכים, השיחה ביניהם קולחת על כל הנושאים שבעולם, יוסי הבין שהוא ככלי בידיים שלה, עינת הייתה בכל מחשבותיו.
"הגענו", הודיע לבסוף.
"אני רואה טיפשון"
"טוב, אז נתראה מחר?", שאל, מביט בה.
"ברור", ענתה לו, מתקרבת אליו.
יוסי הרגיש את נשימתה על פניו כשהייתה קרובה אליו, לפתע שלחה את ידה וסובבה אותו אליה.
עיניה האפורות הביטו בו בציפייה ואז כשראתה אותו קפוא, קירבה את שפתיה לשלו, מצמידה אותן.
יוסי לא שלט בעצמו יותר, הושיט את ידיו והצמיד אותה אליו, שפתיו נצמדות בחוזקה לשפתיה, לשונו תרה אחר לשונה, משחקות יחד בתשוקה מתפרצת.
"אני מצטער", מלמל לאחר שהכול הסתיים.
"לא, אתה לא, וגם אני לא", אמרה לו, "זה היה חייב לקרות עם כל מה שהולך בינינו", קבעה.
"חשבתי שזה רק אני", אמר.
"אני רוצה אותך כבר מהיום הראשון", התוודתה.
"אני נשוי", נזכר פתאום.
"אני יודעת", מלמלה בשקט.
"אני לא יכול להמשיך ככה", אמר פתאום בקול מוזר.
"מה?", שאלה לא מבינה.
"את גרמת לי להבין כמה רע לי, אני חייב להתגרש", אמר בקול מרוחק, יותר לעצמו מאשר אליה.
"היי יוסי, אני לא רוצה שתתגרש בגללי", נבהלה.
"זה לא בגללך, אולי בזכותך, גם אם את לא תהיי איתי, אני חייב להתגרש, לא טוב לי בחיים האלו כבר הרבה זמן", הסביר לה.
"יוסי, אני מצטערת", לא ידעה מה להגיד, עיניה האפורות החלו לעלות דמעות.
"היי, אל תבכי, אולי זה לטובה", ניסה לנחמה, לא מסוגל לראות אותה דומעת בגללו.
יוסי נעמד מול הדלת, יודע שהקרב רק מתחיל.
הוא פתח את הדלת, אשתו שכבה על הספה מקשיבה למוסיקה האהובה עליה, כל הסלון היה בבלגן שלם.
"שלום", אמר, מוריד את התיק על הרצפה.
אשתו הביטה לעברו במבט מזלזל, לא טורחת לענות.
"אני רוצה להתגרש", אמר בשקט.
אשתו הסתכלה עליו כאילו הוא מטורף או משהו, "בסדר", ענתה לו בקול מזלזל וחזרה לענייניה.
"אני רציני", הוסיף.
היא הסתכלה עליו שוב, קולטת שהוא לא צוחק.
"אתה השתגעת או משהו", צעקה עליו.
"לא, אני רוצה להתגרש", אמר שוב בשקט.
"למה לך להתגרש?? מה ייצא לך מזה??", צעקה בעצבים.
"יהיו לי חיים טובים יותר", ענה.
"למה אתה חושב שמישהי יותר טובה תרצה אותך?? מי תסתכל עליך בכלל??", התחילה להעליב אותו.
"אני רוצה להתגרש", אמר שוב, נותן לה לעקל.
לפתע החלה לבכות, קולטת שהוא רציני, "אבל למה?", שאלה פתאום.
"כי לא טוב לי", אמר לה בשקט, נותן לה לבכות את כאבה, כואב את כאבו מבפנים על פירוק החבילה, אך יודע שהוא זקוק ליותר אהבה ממה שקיבל בבית הזה.
עברו חודשיים...
תהליכי הגירושין התקדמו באיטיות, יוסי ישן בסלון והוא ואשתו לא דיברו ביניהם מלבד דברים הכרחיים, הדבר היחידי שהחזיק אותו היו הפגישות אחרי העבודה עם עינת.
"יוסי, אני כל כך מצטערת על מה שקורה לך"
"עינתי, את לא אשמה בכלום, הייתי צריך לעשות את זה כבר לפני הרבה זמן", אמר לה בזמן שעטף אותה בזרועותיו, מנסה להרגיש אותה צמודה.
"אני כל כך שמחה שאתה פה איתי", אמרה, מסתכלת אליו לראות את תגובתו, קולטת עד כמה היה צריך לשמוע את זה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו עם ההורים שלך", אמר, נוגע שוב בבעיה שרודפת אותם בימים האחרונים.
"הם לא רוצים שניפגש, הם טוענים שאתה תחזור לאשתך, אני לא יודעת מה לעשות"
"בובה, את יודעת שזה לא יקרה, פשוט היא עושה בעיות עם הרכוש ולכן זה נמתח ככה, אם העורך דין שלי לא היה אוסר עליי, הייתי כבר מזמן יוצא מהבית, את יודעת את זה", אמר מתנצל, מפחד שתלך, "את יודעת שאני אוהב אותך", הוסיף.
"גם אני אותך, לכן כל כך כואב לי כל המצב", אמרה לו, מתחפרת בתוך חיבוקו.
הם המשיכו לשבת בשקט במכונית, חבוקים, חושבים על המצב הדפוק, הוא ללא בית משלו, היא אצל הוריה שמסרבים לקבל את הקשר שלהם ולכן לא רוצים שתביא אותו אליה, כל המפגשים שלהם הם מחוץ לבית, בגינה, בבתי קפה, קולנוע ולבסוף במכונית אל מול הים הרגוע.
"אתה חייב לבוא אליי לחג, אני לא אתן לך להיות לבד באותו יום", קבעה פתאום.
"ומה עם ההורים שלך", שאל בחשש.
"ההורים שלי יצטרכו לקבל את זה", ענתה בהחלטיות.
"רק אם זה לא ייצור לך בעיות חדשות", אמר.
"יהיה בסדר", ענתה לו ונשקה לו ברכות.
"אתה לא מבין שהיא לא בשבילך", אמרה לו אמה של עינת ברגע שעינת יצאה לשירותים.
"אנחנו מאוהבים", ענה לה בשקט, מנסה לשמור על טונים נמוכים.
"אתה נשוי", זרקה לו.
"פרוד, אני פרוד בתהליכי גירושין", הפטיר בכעס שקט.
"אני לא אתן לכם להיות יחד", קבעה בקול מרושע.
"מה קורה פה?", שאלה עינת שבדיוק חזרה.
"כלום", ענתה אמה וברחה למטבח.
עינת הסתכלה על יוסי בשאלה.
יוסי הרים את ידיו לאוויר בחוסר אונים, "זה לא יהיה קל", לחש.
עינת ליטפה אותו, "אני איתך, אל תדאג".
"רבנו אתמול אחרי שהלכת", אמרה עינת ליוסי כשהגיעה לנקודת הפגישה שלהם למחרת.
"מצטער", הפטיר בעצב.
"אבל היה שווה רק כדי להיות איתך ולבלות איתך ערב שלם", עודדה אותו.
"בואי הנה", אמר וחיבק אותה חזק, לא רוצה שתראה את הדמעות בעיניו.
עינת חיבקה אותו בחזרה, מרגישה את חזהו שעולה ויורד, מחכה שיירגע לפני שהתנתקה.
"אני צריכה לספר לך משהו", אמרה חוששת.
"מה?", שאל קולט שמשהו לא טוב הולך לקרות.
"אני צריכה לנסוע עוד חודשיים לחו"ל, למשפחה, זה משהו שנקבע כבר בשנה שעברה, אני מצטערת"
"לכמה זמן?"
"חודש"
"טוב, אז נעבור את זה איכשהו", אמר מתעודד.
"אני מקווה", מלמלה לעצמה יותר מאשר לו, נזכרת בצעקות שהיו לה בערב עם אמה שאמרה לה שהיא תפריד ביניהם גם אם היא תצטרך למות בשביל זה.
ביום המחרת הם הגיעו לעבודה, עדיין לא נותנים לאף אחד לדעת על המערכת שלהם כדי שזה לא יפגע בצורה כלשהי בסיכוי לגירושין של יוסי.
הם נהגו להבריח חיוכים מידי פעם וחיבוקים קצרים במעלית כשהיו בה לבד.
יוסי היה מחכה לרגעים האלו בכיליון עיניים, ודאג לייצר הזדמנויות על מנת להיות עם עינת לבד, להרגיש אותה.
אחרי יומיים עינת איחרה לעבודה, יוסי החל לדאוג.
אחרי כשעתיים היא נכנסה למשרד, ישר למשרדו של ירון, הבוס, סוגרת את הדלת אחריה, לא מדברת עם אף אחד לפני.
יוסי היה המום ומודאג, "משהו בטוח קורה", חשב.
אחרי חצי שעה, עינת יצאה החוצה.
"יש לי הודעה", הודיעה בחגיגיות.
כולם התאספו סביבה, מחכים.
עינת הביטה ביוסי במבט מתנצל, "אני עוזבת היום, יש לי טיסה מחר לחו"ל, אני כנראה שלא חוזרת למשרד יותר, רציתי רק להגיד לכולם תודה על הכול".
יוסי התמוטט לכיסאו, מנסה לעכל את ההודעה, "היא לא חוזרת למשרד, למה?"
עינת סיימה עם הנישוקים של כולם, "תלווה אותי?", שאלה את יוסי.
יוסי קם וליווה אותה למכוניתה.
"מה קורה? למה פיטורין? זה רק חודש, למה עכשיו? זה היה צריך להיות עוד כמה שבועות", שאל במפגיע.
"אז זהו, על זה רציתי לדבר איתך...", אמרה חוששת., "אמא שלי שינתה לי את התאריך כדי שלא נהיה יחד, אני נוסעת למשפחה בחו"ל, לא ידוע לכמה זמן, יכול להיות גם חצי שנה...", נשברה והחלה לבכות.
יוסי רעד מחולשה פתאומית, נאחז בה, מביט בעיניה האפורות המדהימות, "למה?", שאל בשקט כאוב.
"אני לא בשבילך, אני מצטערת, ההורים שלי לא מוכנים שאני אהיה עם מישהו פרוד ועם ילדים", מלמלה בוכה.
"אני מתגרש, אני אהיה גרוש בקרוב", התחנן.
"זה לא משנה, עדיין יהיה הילדים, הם בחיים לא יקבלו אותך, הם רוצים בשבילי רווק"
"ולך אין דעה? את לא אוהבת אותי?", שאל.
עינת הסתכלה עליו בכאב, נתנה לו נשיקה, נכנסה למכונית ונסעה משם, משאירה את יוסי עומד על מקומו המום.
ביום למחרת יוסי התייצב בביתה של עינת, דופק בדלת.
עינת פתחה לו את הדלת המומה לראותו, "מה אתה עושה כאן?", שאלה מופתעת.
"הייתי חייב לראות אותך", ענה לה.
"אני אורזת, אני צריכה להתייצב בשדה התעופה עוד שעה וחצי"
"אני אקח אותך", אמר.
"ההורים שלי לוקחים אותי", התנצלה.
"אז אני אבוא אתכם"
"הם לא יסכימו"
יוסי תפס אותה וחיבק אותה, "אני אוהב אותך", אמר לה.
עינת חיבקה אותו בחזרה, חונקת את הדמעות.
"להתראות", אמרה לו ונכנסה לרכבם של הוריה.
"ביי", מלמל, צופה בהם נוסעים לשדה התעופה.
לאחר שהתרחקו מיהר לרכבו, מריץ אותו אחריהם לשדה התעופה.
בדרך הוא ראה אותם ועקף אותם, הם לא הבחינו בו, כשהגיע לשדה התעופה החנה את הרכב ועמד בפתח הטרמינל.
לאחר כמה דקות הם הגיעו לשדה, הוא ראה את עינת יורדת עם המזוודות, הוריה עוזרים לה להתארגן ומלווים אותה לדלפקים.
"היי", אמר, מנופף לה בידו.
"יוסי", קראה ורצה אליו, "אתה משוגע, מה אתה עושה פה?"
על פניה של הוריה עלתה ארשת עצבנית.
"באתי ללוות אותך, כמו שהבטחתי", אמר.
אמה של עינת משכה אותה אליה ולחשה לה משהו באוזנה, אחר כך התקדמה לעבר הדלפקים.
"אני מצטערת, אמה רוצה שאני אעזוב אותך עכשיו ואלך איתה לעשות את הצ'ק אין", התנצלה.
"אני פה", מלמל, יודע שלא יראה אותה יותר, "עד שאני אראה אותך נכנסת".
"ביי מתוק", נפרדה ממנו שוב.
עינת נעלמה בינות לאנשים מתקדמת לדלפק ולאמה, יוסי נשאר במקומו רואה אותה מרחוק.
התור התקדם לאיטו ולבסוף הגיע גם תורה של עינת, יוסי ראה אותה ואת הוריה פונים אל עבר דלת היציאה לטרמינל.
לפתע עינת הסתובבה במקומה, נתנה לאמה את החבילות ורצה חזרה לכיוונו.
"יוסי חכה", צעקה אליו.
יוסי נדרך והסתכל עליה מפלסת את דרכה חזרה.
"מה קרה?", שאל, לא מבין.
"הייתי חייבת להגיד לך...אני אוהבת אותך גם", אמרה לו, מסתכלת עליו בעיניה האפורות במבט אוהב.
פניו של יוסי נמלאו חיים באותו הרגע, "אני אוהב אותך", אמר וחיבק אותה אליו חזק.
"אני חייבת ללכת", אמרה לו לאחר כמה שניות.
"אני אחכה לך", אמר.
"לא, אתה לא, אני באמת שלא בשבילך, אתה חייב להמשיך הלאה, בדיוק כמוני, למרות האהבה שלנו", אמרה מסתכלת עליו במבט כואב.
"אז למה חזרת?", שאל, לא מבין.
"כי לא יכולתי לראות את הגבר שאני אוהבת הולך במחשבה שמעולם לא אהבתי אותו, פשוט הנסיבות לא מתאימות אהובי", היא רכנה שוב לעברו, מנשקת את דמעותיו שלא יכלו להיעצר עוד, "אני חייבת ללכת, ביי אהובי".
יוסי הביט בה במבט אחד אחרון לפני שהסתובבה ונעלמה בדלת הטרמינל.
כל מה שיכול היה לראות כנגד עיניו זה את עיניה האפורות המביטות בו באהבה...
לסיפורים נוספים:
אתר הסיפורים שלי - חפשו - איתי כהן סיפורים
Eitay Cohen - Stories