למה זה כואב לי כל כך לאהוב אותך? גם לך זה קורע ככה את כל הריאות כשאנחנו רחוקים? אני חושבת שלא. לא שאתה לא אוהב, זה פשוט אחרת אצלך אולי, פחות דרמטי. עסוק באנשים ובעולם הזה, מתגעגע קצת מדי פעם כשיש זמן לקרוא הודעה ולהפריח לב סמלילי.
אני נקרעת. אינסיידאאוט. החמצן בחוץ, איברים פנימיים חשופים לקור של המזגן בבית, חצי ממני איננו. כמה זה שלם ששומעת את המפתח שלך בדלת, כמה פתאום הכל שלם. מלא ממני שהיה מוחזק ביד קמוצה משתחרר לשמוח ולכעוס ולאהוב. אתה רחוק לי כשאתה מחוץ לקן שלנו, מושך את הגרורות והעורקים שנמתחים אליך מהלב שלי שמנסה להחזיק אותך כמו מטומטם. כאילו יש לי שליטה. כאילו זה משנה.
אנחנו לא קיימים בריק, אין מפגש נשמות מנותק ממשפחה וחברים וילדים ומחוייבות ועבודה וזכרונות, ואין מפגש גופים מנותק מגנטיקה וסביבה וגיל ושעות שינה. אין את גן העדן שאני מפנטזת עליו שהוא רק אני ואתה וקשה לי להשלים עם זה, לוותר על הנצח. לפעמים זה כל מה שאני רוצה, נצח של זה. הבטחה שזה לעד. ואין. בינתיים אני נקרעת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
