פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 629 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים היכרות ראשונית, קצת על המינגוויי ועל נקודות הדמיון הרבות שבינינו, המפגש עם בוב מארלי, ועוד קצת בלבולי שכל על מוסיקה וספרות. Rasta
שלום לכם. אם אתם כאן אני מתאר לעצמי שרכשתם את הספר הראשון שלי. עדיין מוקדם להניח שנתקלתם בו בעודכם צועדים ברחובות העיר בה אתם גרים, או כשטיילתם בתא. אני לא בטוח שקהל מחוץ לתא יחשוב ברצינות לקרוא את הספר הזה. אולי בחיפה. סיכוי נמוך, אבל לא מופרך, שגם בפתח תקווה אמצא קוראים. בטח שלא קיבלתם אותו במתנה עם הקדשה מחממת לב כתובה בדף הראשון, וחיוך גדול ומרוצה על הפרצוף של המסכן שקרא אותו, שעל אף ולמרות הכל בחר להעביר אותו הלאה. מי שיכתוב בספר שלי דמו בראשו. סתם... על הזין שלי. תעשו איתו מה שבא לכם. לאלו מכם שכן בחרו לבזבז/להשקיע ממיטב כספכם ולרכוש אותו, אודה לכם עכשיו.
אתם מרגישים מיוחדים? אין סיבה. אני לא המינגוויי. סתם בחור. לא הפגזתי צוללות גרמניות, כן שירתתי על ספינת טילים בחיל הים ובהחלט הייתי נוכח כשהפגזנו את חופי עזה במבצע צוק איתן, אבל לא עשיתי כלום. ישנתי הרבה, אכלתי בעיקר. מידי פעם הורדנו סירת מנוע לים ומישהו היה צריך להפעיל אותה. אז קראו לי. אני גם לא התנדבתי לשירותי הצלב האדום באיטליה כנהג אמבולנס. בטח לא ישבתי בחברתם של אנשי רוח גדולים שחיו בעיר האורות בשנות ה-20 המנצנצות. אני גם לא מוכשר במיוחד. אני ממצא דברים מהר מדי. אני משועמם. אין בי רצון, שום תשוקות ובטח לא שאיפות. סתם בחור.
"אתה לא כמו כולם, אתה עוף מוזר" היא אמרה לי ואני חשבתי מה כבר יכל להיות מוזר בעוף? הייתי ילד קטן, ותמים, כששמעתי את צמד המילים האלו בפעם הראשונה ולא באמת הבנתי את המשמעות שלהן. להפך, שמחתי, כי אם יש משהו שתמיד רציתי לעשות זה לעוף, ולא אכפת לי להיות עוף מוזר אם תהיה לי האופציה לעופף מעל כולם. אתם מבינים, מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא שייך, חריג, והשאיפות שלי היו לא מאוד פרקטיות. בזמן שכולם סביבי חיו את הווה ותכננו את העתיד אני המשכתי בעולמי הפרטי שהיה רחוק מהמציאות של אחרים, רחוק מאוד מהקרקע. בימי הולדת הייתי מכבה את הנרות ומבקש לעוף. אני אפילו לא בטוח מי זה היה האחד שביקשתי ממנו, אם תשאלו את אמא היא תגיד אלוהים למרות שאז הרעיון נשמע לי מגוחך, שאלוהים יעצור את הלוז העמוס שלו במיוחד בשבילי? אני בטוח שיש לו דברים חשובים יותר לעשות, ובכלל, איזו סיבה יש לו להגשים את המשאלה שלי? בכל זאת ביקשתי, כי בעצם מה יש לי להפסיד, ובאמת קיוויתי שלמחרת בבוקר אתעורר עם כנפיים. לפני השינה תכננתי מסלול ובחרתי יעדים אליהם אני רוצה להגיע. רציתי לטוס למצרים ולראות את הפירמידות, תמיד רציתי לטפס על אחת ולהתיישב בקצה העליון שלה והרי עם כנפיים המשימה תהיה הרבה יותר פשוטה, רציתי לבקר בפריז כי שמעתי שהיא עיר האורות אז תכננתי להגיע לשם בלילה, גם סין היתה ברשימה כי רציתי לבקר בחומה הגדולה והר פוג'י ביפן היה נראה כמו מקום שכדאי לראות. למחרת בבוקר הייתי מתעורר שולח ידיים אחורה בהתלהבות רק כדי להתאכזב ולגלות שאין כנפיים. חשבתי שאולי אלוהים באמת היה עסוק מידי וחיכיתי לשנה הבאה. בשנה הבאה הייתי מבקש את אותה המשאלה ולמחרת בבוקר מתאכזב שוב. השנים עברו ולא התייאשתי, המשכתי לבקש ובכל פעם מתאכזב מחדש כשהייתי מתעורר כאחד האדם, חסר כנפיים. נשארתי עוף מוזר שמרותק לקרקע והמשכתי בחיי המוזרים, כעסתי על אמא וכעסתי על אלוהים.
סתם בחור. אני מבטיח שלא אעיק עליכם עם סיפורים מהעבר, הוא לא כזה מעניין. החיים שלי עד גיל 25 היו חסרי ריגושים בצורה הכי מדכאת ומשעממת שאפשר לתאר. שום דבר קרה. בהמשך אשתף אתכם בנקודות מעטות וספציפיות שיכולות להיות רלוונטיות, כמה אנקדוטות מעניינות ומשעשעות, עוד נגיע לשם. איפה הייתי? נכון, השוויתי את עצמי להמינגוויי. אגב, גם המינגוויי חשב שהוא לא מוכשר במיוחד ותראו מה קרה... ברצינות עכשיו, נקודת הדמיון היחידה שאני והמינגווי חולקים היא האהבה שלנו לטיפה המרה. כינוי דבילי לאלכוהול. החיים מרירים יותר. אלכוהול הופך את הסיפור קצת יותר משעשע, נסבל. כמו אצל המינגוויי אלכוהול יתפוס חלק גדול בספר, גם עשן סיגריות, ולא כמו אצל המינגוויי, הרבה סמים, מזהיר ומעדכן מראש.
השתחררתי ב2016 והתחלתי לעבוד בסניף צומת ספרים שבדיזנגוף סנטר, חצי שנה מאוחר יותר התחלתי לעבוד בנוסף בבית של מארלי שנמצא באותה קומה של הקניון. אתם בטח תוהים לעצמכם איך הבית של מארלי הופיע בקומה השלישית של דיזנגוף סנטר, ולמה לבוב יש בית בקניון תל אביבי. אגב, יצא לי לדבר איתו. נפגשנו באמסטרדם. "מה אתה עושה באמסטרדם?" שאלתי אותו. הוא לקח כמה שאכטות מהג'וינט הגדול שהחזיק, עשן לבן עלה מעלה במחול מהפנט, מצד לצד, בקו ישר, ולפעמים התפתל כנחש, עד שהפך לערפל סמיך שהתפשט סביבנו ועטף את גופינו, היה נעים וחמים. הוא בהה ברחוב החשוך, חייך, רגוע. שלו. ישבנו על ספסל. מולנו עיר אירופאית קלאסית והרבה ירוק. לפתע שחרר את מבטו והפנה את ראשו אליי, "מה שאתה עושה כאן" אמר והעביר לי את הג'וינט. "תעשן".
הספר הזה הולך לבלבל אתכם, אני לא יכל להבטיח שיהיה כאן סדר מאחר ואצלי בראש אין. גם לא הרבה היגיון. לא בטוח כמה איכותי הוא, זו לא ספרות מופת, אל תצפו לספרות רוסית וגם לא דרום אמריקאית, בטח לא צרפתית. יש לי אנלוגיה מעניינת לחלוק אתכם. אני חובב גדול של מוסיקה. מוסיקה היא כל חיי. אני לא עוסק בה, עבורי היא תרפיה, כלי טיפולי קודם כל, משאירה אותי שפוי. שומרת הנפש האמיתית. אני אוהב להשוות את מוסיקת הג'אז לספרות הצרפתית. בעיני ג'אז זו פסגת המוסיקה, וכך הספרות הצרפתית עומדת בראש מעל כולם. לקח לי זמן להגיע לספרות הצרפתית, כמו שלקח לי זמן להיפתח לג'אז. הקשר היחיד בין הספר שלי למוסיקת הג'אז הוא המשקלים שמשתנים בתדירות גבוהה, אי-חוקיות וסדר מקרי שנוצר בלית ברירה, איזון, או אולי הרמוניה שחייבת לקרות, גם בתוך כאוס.
עד גיל 25 עבדתי בשתי החנויות שהזכרתי קודם. באותה תקופה הייתי לקוח קבוע בבר רוק אנד רול באלנבי 56, צמוד לשוק הכרמל. לא עבר הרבה זמן ואור, ברמנית שעבדה שם באותה תקופה, הציעה לי לעבוד איתם. עזבתי את חיי בלול, פרשתי כנפיים שחורות וחיפשתי מערה חשוכה שתכיל אותי. מתרנגול לעטלף. הלילה קרץ לי. ואיך לא? הלילה קסום, רומנטי, מלא בהפתעות וחסר גבולות, סוריאליסטי כמעט. שם בבר החשוך והפינתי, וברחובות החשוכים של תא, מצאתי חלק מהריגושים שחיפשתי. אפשר בהחלט לומר שחיי התחילו באותה שנה. סיבה נוספת שהסכמתי לשינוי הגדול, ובטח לא צפוי, היתה שראיתי בו הזדמנות נהדרת ומהנה לעבוד על עצמי. להיפתח לאנשים, לדבר. יצאתי מאזור הנוחות שלי, קפצתי למים עמוקים וקיוויתי לטוב.
עוד ויותר בהמשך. אורחים יקרים, עוברי אורח, אלו שהבינו כבר עכשיו שהספר לא בשבילם, ואחרים שדווקא כן, נשים ונשים כאחת, גברים אתם לא מוזמנים, ילדים גם לכם לא כדאי... ברוכים הבאים לראש שלי. אל תזיזו שום דבר ותיזהרו כשאתם הולכים, אני נפש עדינה. הכל עשוי זכוכית, שלא יפלו דברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
