הוא חיכך בעדינות את כף ידו על ההגה החשוף, והמכונה הקשיבה, ושלחה אותו שמאלה-שמאלה, שוב סביב אותה כיכר. ושוב נפלט קדימה לתוך אותו רחוב חשוך, מואר רק פה ושם בפנס גבוה או אור של חדר מן אחד הבתים. רק פנייה אחת ימינה נותרה עבורו, הנה, רק עוד כמה דקות, לביתו שלו. הוא שלח מבטו פנורמיה לרוחב הצג המזוגג, ולקט-חלוף פגש את עיניו האלומות על גבי המראה המשועממת: הוא השתדל, חזק, להפיח אי-אילו מחשבה חדשה, איזשהו רגש חדש, מרענן, קטן ככל שיהיה, אך ללא הצלחה. הוא שטף במהירות שוב את מאגר זיכרונותיו, ואף הקשים שבהם לא הפציעו שחר, ראו לנכון להישאר, כעת.
ושוב עשה את הדברים אשר עשה כה הרבה פעמים כאשר סוף סוף הגיע לביתו: זה שעושה עם הידית החורקת של הדלת, זה שעושה עם המפתחות המצלצלות, זה שעושה עם הבגדים המופשטים, זה שעושה עם דוש המקלחת המשפריץ. ושוב, אותן דמויות הוציאו כמעט את אותן הברות להן השיב גם הוא, בכמעט אותן הברות. ושוב הם מצאו את מקומם הצפוי, הידוע מראש. ורק הרוח הנושבת, הקרה, מחלון ביתו, נדמה שהייתה רעננה וראשונית בשלה. הוא התווכח עם אשתו אשר רצתה לאטמה, ואף הילד התלונן, אך הוא התעקש להשאירה פתוחה. ורק הרוח הקרה, הנושבת, נשארה כך לסחוף פנימה מן הרווח החשוף, כאשר הילד פרש ולאחר מכן האישה, והוא נשאר לבדו רגל על רגל, מול אותם האנשים מול אותו מסך הטלוויזיה. משב הרוח אט-אט הגביר קצבו, והאיש הזיז את ראשו בפליאה, בתימהון מבולבל כאשר נדמה כי צלילה מתרקם למין קול, כמעט מכוון, כמעט...בעל הברות חוזרות ונשנות בעלי משמעות משלהם. אז, הוא קם במהירות ואטם בחוזקה את החלון, מותיר אותו לבדו בדממה המלאה של הבית.
למחרת, נפגש לקפה לאחר העבודה עם חבר נעורים שלא ראה כבר זה זמן מה. והוא בדיוק אמר לו משהו, משהו שאמר לו כבר הרבה פעמים בעבר. הוא בדיוק רכן קדימה, עד אשר כמעט כל גופו היה מתחת לפני השטח של השולחן.
"נו ברור, היינו צעירים." חברו אמר בביטחון מלמעלה, מסודר קר ומחושב. מלטף את ידו על העניבה, סתם עבור התנועה עצמה. "צעירים וטיפשים. אלו החיים, אחי."
"לא, לא, לא. חשבתי ש...חשבתי שאצלי זה יהיה אחרת. אתה לא חשבת?" האיש נדחף אחורה, ידיים מוצלבות על בטנו. "לא יודע מה קרה פתאום אי שם, אבל פתאום, טוב...מצאתי את עצמי, כאן, איפה שאני עכשיו. אתה מבין מה אני אומר?"
חברו דיבר ודיבר, והם התפלפלו והתפלפלו כפי שעשו כה הרבה פעמים בעבר. אחד מביע את לבטו שלו אך גם את לבטו של החבר, והחבר מביע את נקודת המבט האחרת, עבור החבר, כמובן: אך גם עבור הוא עצמו. והם נפרדו, וליבו שלו נשאר לא פתור כשהיה. הוא הניח את הרגל על הרגל, והרוח, הקרה, הנושבת, סערה בשיא התלהבותה. הוא הזיז את ראשו אל החלון, והרוח החלה לתפוס צורה סמיכה, כהדים עבים גולשים וממלאים את הסלון. תמה ומבוהל, הוא קם וניגש לעבר הדלת. הוא פתח אותה, והרוח סערה כגוש ערפל מתלהט מבין העצים, הלאה, הלאה, היא התגבשה וחזרה אל עצמה בתנודות כבדות ומשונות. האיש מעד אחורה, ופרצופו בצבץ בתדהמה מתוך ענני האדים, שהפכו סמיכים וסמיכים.
"אני באתי מהעתיד." קול רם קרא, כאילו לא בא כלל מן הערפל, אלא מאי שם, באופן כללי, מן העולם. "ויש לי משימה חשובה בשבילך. מטרתה היא - הצלת האנושות."
ובבת-אחת, לפני שיכל בכלל לשנע איזו חצי תגובה, כאילו מכת ברק הכתה במרכז ראשו, והוא נשלח בחנית סוערת לרוחב כל המרחב, לאורך כל הזמן; אינסוף צורות של כוכבים בחלל, הסתערותם הלאה של תאים רוטטים וחיות פראיות, כובשים צבאיים בחרבות מונפות אל אדמה בתולה, הוגי פילוסופיה יושבים וקוראים על דלפקים וכיסאות עץ, עמים על גבי עמים קמים ונופלים כהרף העין – והוכח לו, באופן פנימי ומוחלט, שלא משתמע לשניים או אחד וחצי פנים, שהערפל אכן מן העתיד, ושמשימתו, אכן מה שאמר שהיא – והוא, הוא עצמו, באמת נבחר להיות הגיבור, אשר יציל את כל העולם.
"ידעתי!" האיש כמעט השתחווה, בכי מאושר ממלא את הפנים שלו. "תמיד ידעתי! תמיד הרגשתי, שנועדתי לעשות משהו מיוחד." הערפל המשיך להתערבל ולהתערבב עם עצמו ובשלו. "אז מה זה, אה? את מי...אני צריך להרוג? אתה הולך לשלוח אותי לעתיד, או לעבר? או שמא, עליי בכלל להציל, איזה ילד אולי? או דווקא, מדובר באיזה חפץ – כן! חפץ חשוב! נכון? רק שתדע, אין בי פחד. עוד כילד. כל החברים שלי יגידו לך. אתה, או אתם, בחרתם נכון. למוות אביט היישר בפנים, עבור גורל העולם!"
ואור בוהק פרץ מתוך הערפל לכל הכיוונים, מסנוור כשמש עצמה, והאיש נאלץ לשים את ידיו על הפנים.
"עליך לא לעשות דבר." הקול מן הערפל הכריז. האיש הגה צחוק מריר, התרומם והזדקף, עדיין עם ידיים אטומות על פניו. "מה? מה? מה?"
"אני לא יכול להסביר לך את המכניקה המדויקת. את כל המספרים הקטנים, את כל הנסיבות וההשלכות, החישובים והשקלולים – אתה בכל מקרה לא תבין שום דבר. אבל אנחנו צריכים אותך בדיוק כפי שאתה, ואנחנו צריכים שחייך ימשיכו להיות כפי שהם כעת. אפורים כמו אפר. משעמים, ריקניים עד שאתה ממש מרגיש את זה פיזית, בבטן או בגרון, בלי מעולם לעשות שוב דבר חדש, בלי לחוות עוד דבר אחד שאיכשהו יפתיע אותך, בלי מעולם לקחת קפיצה של אמונה. ככה - ככה אתה תציל את העולם."
והשמש לפתע הגיחה קדימה, וניקתה כליל את הערפל להתפוגגות אילמת, כמעט בלתי נראית. צפירות רכבים נשמעו מן הכביש, ואנשים במדרכות החלו לרדוף אנשים. האיש, המום, דידה על החצר כשיכור מסטול. 'האם חלמתי עכשיו?' שאל את עצמו. בכל זאת, עשה את מה שאין לו ברירה אלא לעשות - נכנס בחזרה הביתה. ושוב, ילדו, דור, ישב ותחב לפיו את דגני הבוקר מן הקערה. הכף המתחבטת מתקתקת שוב ושוב בחרס הצלחת. ושוב, אשתו, סתיו, הקפיצה ביצים על המחבת, חיוכה קורן לצד וילונות הפרחים המתנדנדים מאחוריה. ושוב, רעשו המפצפץ של הטיגון התפרע והתלהט: 'האם אני עדיין בתוך החלום, או שלמעשה זו באמת הייתה המציאות?'
"יואבי," סתיו זרקה בחיבה אינסופית כאשר חלפה בדילוגים מאחורי דור לעבר יואב, עדיין מבולבל ודהוי. "מה עשית שם בחוץ בשעה כזאת?"
"כלום...כלום..." השיב לה בנשיקה קצרה ולא בטוחה. והיא, הרחיבה ידיה, וסגרה אותם עליו לחיבוק. ורגע של אדישות פינה לתגובה הדדית - והוא לחץ מסביבה בחוזקה, אם היא אכן תתפורר בידיו, להתעוררות קשה: אך לא התפוררה, והוא חש, בתוך כל זה, כאילו זו הפעם הראשונה, שעורו נוגע בשלה. ואחיזתו התלכדה.
ושוב עשה את הדברים אשר עשה כה הרבה פעמים כאשר סוף סוף יצא מביתו, זה שעושה עם דוש המקלחת המשפריץ, זה שעושה עם הבגדים המתלבשים, זה שעושה עם המפתחות המצלצלות, זה שעושה עם הידית החורקת של הדלת. ושוב, חיכך את ידו בעדינות על ההגה החשוף, ימינה-ימינה, לתוך הכביש הסואן הראשי. ורגע רדף רגע, והתעוררות לא הגיחה: האמנם, העולם משתמר בכך שאני עושה כך, וכך, וכך. ושוב, הצטופף באותה מעלית בכמעט אותם אנשים. ושוב, התיישב על אותו כיסא מתגלגל. ושוב לחץ על אותו כפתור מקלדת אשר האיר אותו הצג. ושוב, לפני שנדלק לגמרי, השקיף המסך השחור את פניו; אך כעת, היה זה חיוך אשר הביט בחזרה.
ושוב עשה את הדברים אשר עשה כה הרבה פעמים כאשר סוף סוף הגיע לביתו: זה שעושה עם הידית החורקת של הדלת, זה שעושה עם המפתחות המצלצלות, זה שעושה עם הבגדים המופשטים, זה שעושה עם דוש המקלחת המשפריץ. ושוב, אותן דמויות הוציאו כמעט את אותן הברות להן השיב גם הוא, בכמעט אותן הברות. ושוב הם מצאו את מקומם הצפוי, הידוע מראש. ורק הרוח הנושבת, הקרה, מחלון ביתו, נדמה שהייתה רעננה וראשונית בשלה. הוא התווכח עם אשתו אשר רצתה לאטמה, ואף הילד התלונן, אך הוא התעקש להשאירה פתוחה. ורק הרוח הקרה, הנושבת, נשארה כך לסחוף פנימה מן הרווח החשוף, כאשר הילד פרש ולאחר מכן האישה, והוא נשאר לבדו רגל על רגל, מול אותם האנשים מול אותו מסך הטלוויזיה. משב הרוח אט-אט הגביר קצבו, והאיש הזיז את ראשו בפליאה, בתימהון מבולבל כאשר נדמה כי צלילה מתרקם למין קול, כמעט מכוון, כמעט...בעל הברות חוזרות ונשנות בעלי משמעות משלהם. אז, הוא קם במהירות ואטם בחוזקה את החלון, מותיר אותו לבדו בדממה המלאה של הבית.
למחרת, נפגש לקפה לאחר העבודה עם חבר נעורים שלא ראה כבר זה זמן מה. והוא בדיוק אמר לו משהו, משהו שאמר לו כבר הרבה פעמים בעבר. הוא בדיוק רכן קדימה, עד אשר כמעט כל גופו היה מתחת לפני השטח של השולחן.
"נו ברור, היינו צעירים." חברו אמר בביטחון מלמעלה, מסודר קר ומחושב. מלטף את ידו על העניבה, סתם עבור התנועה עצמה. "צעירים וטיפשים. אלו החיים, אחי."
"לא, לא, לא. חשבתי ש...חשבתי שאצלי זה יהיה אחרת. אתה לא חשבת?" האיש נדחף אחורה, ידיים מוצלבות על בטנו. "לא יודע מה קרה פתאום אי שם, אבל פתאום, טוב...מצאתי את עצמי, כאן, איפה שאני עכשיו. אתה מבין מה אני אומר?"
חברו דיבר ודיבר, והם התפלפלו והתפלפלו כפי שעשו כה הרבה פעמים בעבר. אחד מביע את לבטו שלו אך גם את לבטו של החבר, והחבר מביע את נקודת המבט האחרת, עבור החבר, כמובן: אך גם עבור הוא עצמו. והם נפרדו, וליבו שלו נשאר לא פתור כשהיה. הוא הניח את הרגל על הרגל, והרוח, הקרה, הנושבת, סערה בשיא התלהבותה. הוא הזיז את ראשו אל החלון, והרוח החלה לתפוס צורה סמיכה, כהדים עבים גולשים וממלאים את הסלון. תמה ומבוהל, הוא קם וניגש לעבר הדלת. הוא פתח אותה, והרוח סערה כגוש ערפל מתלהט מבין העצים, הלאה, הלאה, היא התגבשה וחזרה אל עצמה בתנודות כבדות ומשונות. האיש מעד אחורה, ופרצופו בצבץ בתדהמה מתוך ענני האדים, שהפכו סמיכים וסמיכים.
"אני באתי מהעתיד." קול רם קרא, כאילו לא בא כלל מן הערפל, אלא מאי שם, באופן כללי, מן העולם. "ויש לי משימה חשובה בשבילך. מטרתה היא - הצלת האנושות."
ובבת-אחת, לפני שיכל בכלל לשנע איזו חצי תגובה, כאילו מכת ברק הכתה במרכז ראשו, והוא נשלח בחנית סוערת לרוחב כל המרחב, לאורך כל הזמן; אינסוף צורות של כוכבים בחלל, הסתערותם הלאה של תאים רוטטים וחיות פראיות, כובשים צבאיים בחרבות מונפות אל אדמה בתולה, הוגי פילוסופיה יושבים וקוראים על דלפקים וכיסאות עץ, עמים על גבי עמים קמים ונופלים כהרף העין – והוכח לו, באופן פנימי ומוחלט, שלא משתמע לשניים או אחד וחצי פנים, שהערפל אכן מן העתיד, ושמשימתו, אכן מה שאמר שהיא – והוא, הוא עצמו, באמת נבחר להיות הגיבור, אשר יציל את כל העולם.
"ידעתי!" האיש כמעט השתחווה, בכי מאושר ממלא את הפנים שלו. "תמיד ידעתי! תמיד הרגשתי, שנועדתי לעשות משהו מיוחד." הערפל המשיך להתערבל ולהתערבב עם עצמו ובשלו. "אז מה זה, אה? את מי...אני צריך להרוג? אתה הולך לשלוח אותי לעתיד, או לעבר? או שמא, עליי בכלל להציל, איזה ילד אולי? או דווקא, מדובר באיזה חפץ – כן! חפץ חשוב! נכון? רק שתדע, אין בי פחד. עוד כילד. כל החברים שלי יגידו לך. אתה, או אתם, בחרתם נכון. למוות אביט היישר בפנים, עבור גורל העולם!"
ואור בוהק פרץ מתוך הערפל לכל הכיוונים, מסנוור כשמש עצמה, והאיש נאלץ לשים את ידיו על הפנים.
"עליך לא לעשות דבר." הקול מן הערפל הכריז. האיש הגה צחוק מריר, התרומם והזדקף, עדיין עם ידיים אטומות על פניו. "מה? מה? מה?"
"אני לא יכול להסביר לך את המכניקה המדויקת. את כל המספרים הקטנים, את כל הנסיבות וההשלכות, החישובים והשקלולים – אתה בכל מקרה לא תבין שום דבר. אבל אנחנו צריכים אותך בדיוק כפי שאתה, ואנחנו צריכים שחייך ימשיכו להיות כפי שהם כעת. אפורים כמו אפר. משעמים, ריקניים עד שאתה ממש מרגיש את זה פיזית, בבטן או בגרון, בלי מעולם לעשות שוב דבר חדש, בלי לחוות עוד דבר אחד שאיכשהו יפתיע אותך, בלי מעולם לקחת קפיצה של אמונה. ככה - ככה אתה תציל את העולם."
והשמש לפתע הגיחה קדימה, וניקתה כליל את הערפל להתפוגגות אילמת, כמעט בלתי נראית. צפירות רכבים נשמעו מן הכביש, ואנשים במדרכות החלו לרדוף אנשים. האיש, המום, דידה על החצר כשיכור מסטול. 'האם חלמתי עכשיו?' שאל את עצמו. בכל זאת, עשה את מה שאין לו ברירה אלא לעשות - נכנס בחזרה הביתה. ושוב, ילדו, דור, ישב ותחב לפיו את דגני הבוקר מן הקערה. הכף המתחבטת מתקתקת שוב ושוב בחרס הצלחת. ושוב, אשתו, סתיו, הקפיצה ביצים על המחבת, חיוכה קורן לצד וילונות הפרחים המתנדנדים מאחוריה. ושוב, רעשו המפצפץ של הטיגון התפרע והתלהט: 'האם אני עדיין בתוך החלום, או שלמעשה זו באמת הייתה המציאות?'
"יואבי," סתיו זרקה בחיבה אינסופית כאשר חלפה בדילוגים מאחורי דור לעבר יואב, עדיין מבולבל ודהוי. "מה עשית שם בחוץ בשעה כזאת?"
"כלום...כלום..." השיב לה בנשיקה קצרה ולא בטוחה. והיא, הרחיבה ידיה, וסגרה אותם עליו לחיבוק. ורגע של אדישות פינה לתגובה הדדית - והוא לחץ מסביבה בחוזקה, אם היא אכן תתפורר בידיו, להתעוררות קשה: אך לא התפוררה, והוא חש, בתוך כל זה, כאילו זו הפעם הראשונה, שעורו נוגע בשלה. ואחיזתו התלכדה.
ושוב עשה את הדברים אשר עשה כה הרבה פעמים כאשר סוף סוף יצא מביתו, זה שעושה עם דוש המקלחת המשפריץ, זה שעושה עם הבגדים המתלבשים, זה שעושה עם המפתחות המצלצלות, זה שעושה עם הידית החורקת של הדלת. ושוב, חיכך את ידו בעדינות על ההגה החשוף, ימינה-ימינה, לתוך הכביש הסואן הראשי. ורגע רדף רגע, והתעוררות לא הגיחה: האמנם, העולם משתמר בכך שאני עושה כך, וכך, וכך. ושוב, הצטופף באותה מעלית בכמעט אותם אנשים. ושוב, התיישב על אותו כיסא מתגלגל. ושוב לחץ על אותו כפתור מקלדת אשר האיר אותו הצג. ושוב, לפני שנדלק לגמרי, השקיף המסך השחור את פניו; אך כעת, היה זה חיוך אשר הביט בחזרה.