פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 828 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים - סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים סאנשיין, חיפושית
אהבתי את הקטע הזה מאוד. יש בו תובנות שהיה מעניין לקרוא, והוא משרה אווירה של רוגע, עם מחשבות שרק הלילה יכול לעורר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים חיפושית סייג'
אני ממש גרועה בלהגיד לך פשוט "תודה", ואני תמיד כותבת לך דברים לא קשורים בתגובה...
וגם הפעם זה קרה חחחחח
תודה שאהבת את הקטע הזה, כי אני כבר פחות מתחברת אליו.
הייתי מסבירה למה, אבל אני מסתכנת בכתיבת עוד תגובה ארוכה ומתישה.
(אגב, ראיתי את יופי אמיתי וגם אני בכיתי. אני חושבת שבכיתי בגלל התמימות שלה, הדמות שלה הייתה כל כך טהורה)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים לכתוב דברים לא קשורים זה נהדר חיפושית
והתגובות שלך לא מתישות בכלל, מוזמנת לכתוב מה שתרצי וכמה שתרצי. אני נהנית לקרוא.
אני מבינה את העניין של לא להתחבר למה שכתבנו. למשל אני פה באתר כבר כמה שנים ובמבט לאחור לא כל דבר שכתבתי מוצא חן בעיני, בין אם מדובר בביקורות, תגובות או שירים. אבל זו גם מין עדות לעצמי על איך הייתי אז, ומה השינוי שעברתי ועדיין עוברת.
אני שמחה ממש שאהבת את הסדרה! הדמות שלה היתה מאוד משכנעת. קשה לשכוח את הסדרה הזו. אם היה לי זמן אולי הייתי צופה בה שוב :/ כרגע בתקופה עם המון עומס.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים אני לא יודעת למה סייג'
אני מתקשה להסתיר את מה שאני חושבת ומרגישה כשאני כותבת.
יש דברים שאני לא מתחברת אליהם יותר כי אני מזהה בהם חלקים לא כנים, היום כבר פחות אבל בעבר הייתי כל כך דואלית וסתרתי את עצמי כל כך הרבה פעמים שזה היה נורא קשה לי לכבד את מה שאני אומרת.
היום, אני מרגישה הרבה יותר כנה וקרובה לאמת, אבל משום מה, ממש ברגע זה, התחלתי לתהות למה זה בכלל חשוב.
הסיבה שאני לא מתחברת יותר לקטע הזה היא כי פשוט שכחתי איך לקרוא אותו.
קרה לי בעבר שניגשתי לקטע ישן שכתבתי וממש לא התחברתי אליו ולא הצלחתי להבין, ואז כשקראתי אותו שוב, ביום אחר עם תודעה אחרת, פתאום הצלחתי לקרוא אותו מהמקום הנכון ולזהות אותו.
זה כמו לכתוב שיר ולשכוח את הלחן.
זה לאו דווקא התוכן, או הסגנון, זה פשוט ששכחתי איך להתחבר לזה ומה הרגשתי באותו היום.
כתבת שהקטע הזה משרה אווירה של רוגע, ואני אכן זוכרת שהייתי נורא רגועה ומסופקת כשכתבתי אותו...ואפילו שאני זוכרת את זה, אני עדיין לא מצליחה להתחבר למה שהרגשתי אז ולקרוא את זה מהמקום הזה, מהמקום שממנו הוא נכתב.
אז תודה שאהבת, תודה שידעת איך לקרוא אותו כשאני עצמי מתקשה.
נראה לי שזה מוטיב חוזר בחיי, שאנשים לא יודעים איך לקרוא אותי נכון.
כשאני מרשה לעצמי לכתוב כל כך הרבה...ולומר כל מה שעובר לי בראש ובלב, אני מניחה שזה מראה שאני סומכת על הצד השני שידע איך לקרוא אותי ומאיזה מקום להתחבר אליי.
כשזה לא קורה, ולא משנה מה אני עושה האדם השני לא מצליח לקרוא אותי נכון, אני נהיית קצת חמומת מוח...כנראה שבאופן לא מודע אני מנסה להתווכח ולגרום לאנשים להבין משהו שבאופן טבעי לא קשור למה שהם רואים או שומעים ממני...כשאני אומרת "אתה לא מבין", ומסבירה את עצמי שוב בסגנון טיפה שונה, מה שאני בעצם אומרת זה "אתה לא יודע איך לקרוא אותי".
אני חושבת שהרבה פעמים כשאנחנו מאבדים עניין במשהו, זה לא כי אנחנו כבר לא מזדהים או מערכים אותו, אלא כי פשוט איבדנו את הדרך להתחבר אל אותו הדבר מהמקום בתוכנו שמזדהה איתו.
בגלל זה לא יוצא לי לקרוא הרבה ספרים גרועים...כי אני איכשהו באופן אינטואיטיבי מצליחה לבחור ולקרוא ספרים מהמקום שאני מתחברת אליהם, ואם אני לא נהנית אני פשוט אעצור עד שאני ארגיש שוב את החיבור שגרם לי לפתוח או לקנות אותו מלכתחילה.
הלוואי ואנשים היו מבינים שזה חל גם על בני אדם...
שלפעמים בן אדם אחר יכול להרגיש לך זר, כי אתה כבר לא יודע איך להתחבר אליו יותר, ולא כי הוא השתנה.
זה גם מסביר איך אדם אחד יכול להיות רע לנו וטוב למישהו אחר...כשאנחנו מתחברים למישהו שמתייחס אלינו רע, לא פעם אנחנו עיוורים לגמרי לזה שהסיבה שבכלל נקשרנו לאותו אדם שעושה לנו רע, זה כי אנחנו מזדהים עם הצדדים האלה שלו.
זה לא אומר שהיחס שהוא נותן לנו מגיע לנו כמובן, אבל אנחנו צריכים באמת לשאול את עצמנו למה אנחנו מרגישים מחוברים לסוג כזה של בן אדם.
אני עוד לא בטוחה לגמרי מה אני חושבת על זה, אני רק אומרת שזה עובר לי בראש כרגע, שאנשים משקפים לנו את מי שאנחנו.
חחחחח, זה גם אחלה הסבר ללמה אני מרגישה צורך להתרחק מאנשים, לפעמים הם משקפים לי דברים בעצמי שמשום מה מסבכים אותי מדי.
את חושבת שאם אני אתחיל להגיד לאנשים:
"זה לא אתה, זה איך שאני רואה את עצמי והחלקים שמעצמי שנחשפים מולך, שלא מוצא חן בעיניי".
זה בדיוק כמו, "זה לא אתה זה אני", אבל זה איכשהו מרגיש יותר פתטי להגיד את האמת הזאת...כאילו הייתי צריכה להמציא כל תירוץ רק לא להגיד: "אני פשוט לא מחבבת אותך סבבה?".
אבל בחיי שנפרדתי מהרבה אנשים בשנה האחרונה, שפשוט לא אהבתי את מי שאני איתם, וגם אם התחברתי אליהם בעבר, או אפילו אם אני עדיין מתחברת אליהם בהווה, זה לא במובן שחשוב לי להתחבר לאחרים כרגע.
אז בעצם, זה לא שהשתניתי או מיציתי אף אחד, כמו שאני פשוט מחפשת דרך להתחבר לחלקים אחרים בתוכי, חלקים שבודדים יותר ומרגישים הרבה יותר את הצורך להזדהות ולהרגיש בבית מול מישהו אחר.
את חושבת שאם אני אנסה להסביר את זה לאנשים הם יבינו על מה אני מדברת?
יש כל כך הרבה אנשים נחמדים, באמת טובים, שאוהבים אותי - שאני פשוט לא מצליחה להרגיש חיבור אליהם.
יש גם הרבה אנשים מתוסבכים, שליליים, יהירים - שאני לא רוצה להתחבר אליהם על בסיס החלקים בתוכי שמזדהים איתם.
אולי הייתי כל כך גרועה בלהסביר לאנשים למה אני כזאת, כי אני בעצמי לא הבנתי מה באמת חסר לי.
אני מרגישה שרוב חיי התחברתי לאנשים על סמך חלקים נורא קטנים בעצמי...ושזה גרם לי להרגיש יותר בודדה מאשר להיות לבד, כי הרגשתי חסרה כשלא נתתי יחס וניהלתי שיח עם החלקים שבאמת תופסים מקום גדול בתוכי.
אני גם ממש לא מרגישה שזה קל להתחבר אליהם בתוך עצמי ומול עצמי, אז כשהסביבה לא משקפת לי אותם ומזכירה לי שהם שם, זה יכול לגרום לי להרגיש שאיבדתי את עצמי.
סורי, מאוחר בלילה (02:53), לא שמתי לב לכיוון שלקחתי.
אני אוהבת אנשים עם טעם מוזיקלי דומה לשלי, כי אם שני אנשים מתחברים אל אותו השיר זה אומר שיש בהם חלק שמזהה עם השיר(אולי ממקום אחר אבל עדיין), כלומר שיש להם דרך להתחבר גם אחד אל השני.
אם להסתכל רק על הטעם המוזיקלי שלי...חחחחח אני חושבת שזה יהיה ממש קשה למצוא אנשים שאני מתחברת אליהם...
למצוא משהו אחד במשותף עם מישהו זה לא מספיק, והסיבה שהטעם שלי כל כך רחב - זה כי אני מחפשת את הדברים שאני מזדהה איתם עכשיו וזה משתנה הרבה.
אני מרגישה שזה ממש קשה להתחבר אליי מהמקום שבו אני באמת נמצאת כרגע ולא מהמקום שבו אנשים מזדהים איתי על דעת עצמם.
זה יכול ממש לדפוק אותי לפעמים כשאנשים מזדהים איתי על סמך חלק קטן ממי שאני ואפילו חלק זמני.
למשל, אנשים שמזדהים עם החלק בי שהוא חרדתי, בעיקר בתקופה שבה אני נורא חרדתית, גורמים שלא בכוונה לשמר את החלק הזה בי אפילו כשאני בעצמי כבר לא מתחברת אליו...הם גורמים לי לחזור אל אותו החלק שוב ושוב כי זה החלק בהם שרוצה הזדהות ומתקשר איתי.
אני חושבת שזה לקח ממש חשוב, לשים לב על בסיס מה אנשים אחרים מתחברים אלייך, ועל בסיס מה את מתחברת לאחרים.
למשל, להתחבר לאנשים שרוצים לדבר על מה זאת חרדה ועל בריאות הנפש - זה משהו אחר לגמרי!
זה כמו להגיד - "גם אני חווה את זה", אבל במקום להתחבר על בסיס הרגע הזה שבו הם מרגישים ככה, להתחבר על בסיס התהליך לשפר את זה, להבין את זה, ולהתגבר על זה.
אני פשוט לא רוצה להתחבר לאנשים על סמך החלקים בעצמי שאני לא רוצה לשמר, את מבינה על מה אני מדברת?
נכון, לפעמים אנחנו צריכים לשמוע "גם אני ככה", אבל כשזה הופך מ-"אתה לא לבד, הרבה אנשים מרגישים ככה", ל-"בוא נהיה בני אדם פתטיים ביחד כדי שזה ירגיש פחות חרא" - זה ממש מתסבך אותי.
רק בגלל שמשהו מחבר אותך למישהו, רק בגלל שאת מזדהה ויוצרת "יחד" עם מישהו, לא הופך את זה אוטומטית לטוב יותר מאשר להתמודד עם אותם החלקים והצדדים האלה לבד.
(אני ממש לא יודעת למה אני כותבת לך את כל זה...כנראה כי אני לא יודעת איפה לעצור)
נראה לי שאני אסיים עם ציטוט נורא מוכר שאני חושבת עליו עכשיו:
""אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש" - מאיה אנג'לו
לפני שפתחתי את המחשב כדי לענות לך, חשבתי לעצמי: "מה אם להיות עצמי לא מוביל אותי לשום מקום?".
כי אנשים תמיד אומרים שהכי טוב להיות עצמנו לא?
להיות כנים, להיות אמיתיים, להיות שלמים בתוך עצמנו.
אבל מה אם זה לא מועיל לי להיות עצמי? (אני צריכה להסביר למה אני מהרהרת על זה פתאום?)
הסיבה שאני מרשה לעצמי להיות כל כך כנה ופתוחה, זה כי זה יותר חשוב לי שאנשים יזכרו מי אני מאשר מה אמרתי להם פעם או אילו בחירות עשיתי.
ולמרות שאני לא מה שאני מרגישה, ואני לא מה שאני אוהבת או מתחברת אליו - אני כן מזדהה עם הדברים האלה והם כן משקפים חלקים בעצמי, בין אם הם זמניים או קבועים.
ואני חושבת שאיך שאני גורמת לאנשים להרגיש, תמיד יהיה מה שבסופו של דבר קובע את טבע הקשר שלי איתם.
הרי מישהו יכול להגיד דברים נוראיים, אבל בגלל שאת מכירה אותו ויודעת מאיזה מקום זה בא והוא לא גורם לך להרגיש רע כשהוא אומר את זה...את מסוגלת לסלוח ולעבור הלאה.
זה לא שאני שונאת אנשים מדוכאים או נרקיסיסטים, אני פשוט לא אוהבת את איך שהם גורמים לי להרגיש, ואני חושבת שאנשים יכולים להיות הדברים האלה מבלי שנרגיש אותם מהם.
כי הרי, רק בגלל שאני מרגישה במצב רוח כזה ויש לי מחשבות כאלה כרגע - לא אומר שאני מצפה ממך להתחבר אליי על בסיס הדברים האלה.
וזאת נראית לי דרך הרבה יותר טוב ובריאה לתקשר את זה מאשר להגיד: "אני לא עצמי היום" ולחסום את העולם.
כי אני למשל, כבר שנה ומשהו מתקשה להרגיש כמו עצמי, והיום אומנם זה פחות ככה, אבל לא פעם אני מרגישה שאני צריכה להסתיר את המקום שבו אני נמצאת כדי שלא יקרה מצב שרק בגלל שאמרתי למישהו שאני נמצאת בנקודה א' אז הוא יבוא לנקודה א' ועל הבסיס הנקודה הזאת, שיכולה להיות מאוד פאקינג זמנית, לבנות קשר.
כאילו, אני תוהה אם זה מסובך...לנהל שיחה כזאת:
"אני נמצא בנקודה א' איפה את?"
"אני בנקודה ג', איפה אתה רוצה להיפגש היום?"
"כיף לך שאת בנקודה ג', לצערי אני לא שם היום..."
"אז מה דעתך להיפגש בנקודה ב'? זה קרוב יותר מנקודה ג' וזה גם לא רחוק מדי בשבילי".
*תזכורת לעצמי, לא לכתוב לאנשים בלילה כשחסרות לי שעות שינה*
אני אומרת את זה כי אני לא רואה איך לעזאזל את תוכלי להתחבר למה שאני כותבת היום, אם זאת נקודה א', אז זה מרגיש לי שאת יותר בנקודה ט'.
אין לי מושג למה אני כל כך מתקשה להסתיר את מה שאני חושבת ומרגישה כשאני כותבת...
הלוואי והייתי ככה בדיבור, ויותר מאופקת בכתיבה.
עדיין לא הצלחתי לברר מהי הכתיבה עבורי, זה נהיה ממש מבלבל.
פעם אחת כתיבה היא התמכרות, אחרי זה היא כלי טיפולי ואז היא שיחה, מראה, מלאכה, צורת תקשורת, דרך לבטא מחשבות יפות...זה כל הזמן משתנה עבורי.
אני מניחה ככה, כי לפי מה שהבנתי את כותבת בעיקר שירה ולא דברים אחרים, אז זה בטח יהיה לך הרבה יותר קל ממני לענות על השאלה הזאת...
מהי כתיבה עבורך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים סאנשיין חיפושית
אני מבינה אותך. הרצון להיות כנים בכתיבה הוא חשוב ביותר לדעתי. בוודאות יהיה לי קל יותר להמציא דברים ולברוא מילים שהם לא אני ושיחשפו אולי רק חלקים שבי, וכל השאר יהיה מעוות. אבל אם אני אתחיל לעשות את זה אני אחטא לסיבת הכתיבה שלי- שהיא בראש ובראשונה להיות אמיתית עם עצמי, ולרפא את הלב שלי.
זה מאוד מעניין מה שכתבת לגבי עם מי אנחנו בוחרים להתחבר, ואם זה נובע מתכונות טובות או רעות שאנו חולקים עם הבן אדם השני. אני לא ממהרת להיפרד מחברויות, כי אין לי הרבה כאלו, אז אני מנסה להעריך את אלו שכן יש לי (וכמובן יש מה להעריך). מסכימה איתך שלפעמים רוצים משהו שונה וחדש, שיותר מתאים למקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו בחיים. לאנשים כמוני לוקח זמן למצוא חברים ולבסס אמון הדדי, אז זה לא משהו שקל לי לעשות, אבל נראה לי שאשמח לקשרים נוספים וקצת יציאה מהשגרה אליה נכנסתי.
אני חייבת לציין שאת ממש חדה בלילה, המחשבות שלך מנוסחות בבהירות, ואני קוראת אותך, לפעמים מהנהנת ולפעמים עולות בי מחשבות מנגד, אבל שום דבר שמגיע לכדי מילים שיסבירו את מה שאני חושבת על כך. העלית לי נקודות למחשבה וזה נחמד. אני גם ביום לא לגמרי חדה, אבל זה כי אני תמיד על כלום שעות שינה.
לגבי השאלה שלך מהי כתיבה עבורי, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה צמד המילים "אוויר לנשימה".
וגם כל מה שאת כתבת: כלי טיפולי, שיחה, מראה, מלאכה, צורת תקשורת, דרך לבטא מחשבות יפות.
כמה יפה את מתנסחת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים חיפושית סייג'
אני חושבת שאצלי, בהקשר של להיפרד מחברויות, אני פשוט מרגישה ניתוק מטורף לתקופה מאוד ארוכה עד שאני קולטת שזה לא אמור להרגיש כל כך מבודד להיות עם אנשים שאני מחשיבה חברים.
בגלל זה נפרדתי מהן...וזה ישמע קיצוני אבל אפילו עשיתי שיחת פרידה עם החברה הכי קרובה שלי וגרמתי לה לבכות.
זה לא היה איזו סתם החלטה, במשך הרבה חודשים פשוט לא יכולתי להיות עם אף אחד, ובכל פעם שהיא הייתה שואלת אותי אם אני רוצה לצאת או לישון אצלה הייתי עונה שזו לא תקופה טובה ושאני צריכה קצת זמן לבד...התקופה הזאת נמשכה הרבה מאוד זמן עד שהבנתי שזו לא רק "תקופה".
מעטים החברים שהיו לי שבאמת התחברתי אליהם, ואלו שבאמת התחברתי אליהם בסופו של דבר נטשו אותי קודם...מצא מין את מינו, אז אני לא כועסת עליהם כי אני מבינה שהתחברתי לסוג האדם שאני, וסוג האדם שאני לפעמים פשוט נוטש אנשים.
היום אני כבר לא כזאת, ואני חושבת שאם אני אשים לב על בסיס מה אני בוחרת את החברים שלי, אני לא אצטרך לחוות פרידות וניתוקים כואבים כאלה.
כל הקשרים שהיו לי תמיד הרגישו נורא מאולצים לפני שהבנתי שהם לא עובדים יותר, לפעמים אני הייתי הראשונה להבין "הנוטשת" ולפעמים הייתי זאת שמתעקשת ומחכה שנים שאותם אנשים יזכרו "הננטשת".
אני משתמשת במילים האלה, כי ככה זה מרגיש כשאין לך את התפישה הנכונה על חברויות ובני אדם.
למדתי בדרך הקשה שלהיאחז באנשים רק גורם לקשר להסתיים יותר מהר, ובכל מקרה ברגע שאתה צריך להיאחז במישהו - זה כנראה נגמר לא משנה מה.
כשכתבתי לך את התגובה הקודמת זה היה בדיוק אחרי שקמתי משינה קצרה באמצע הלילה ולא יכולתי להירדם או לחשוב על שום דבר אחר מלבד לענות לך.
הייתי ממש מוטרדת באותו לילה, הרגשתי מבולבלת אבל לא הצלחתי לעבד את זה למחשבות ולמרות שהייתי ערה כבר הרבה שעות לא הייתי עייפה.
אני חושבת שאם הייתי חיה לפי שגרה מסוימת גם אני הייתי חווה חוסר בשינה, כי יש ימים שאני ישנה יותר מדי וימים שאני ערה יותר מדי ואני ממש מתקשה לדמיין איך תראה הכתיבה שלי ברגע שאני אלך לפי הפורמט של 8 שעות שינה בלילה ו8 שעות עבודה ביום.
אני גם חווה את הכתיבה כ"אוויר", כשאין לי אוויר אני חייבת לכתוב...דרך זה אני מרגישה שאני מצליחה לנשום.
חחחחח השורה האחרונה שלך מצחיקה.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמשבחים אותה על הדברים הכי קטנים כדי שיהיה לה ביטחון להמשיך לעשות טוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
