אני גם אוהבת נורא את השורות האלה.
אני מתקשה להיות מרוצה משירים כאלה, כי הם יוצאים לי ארוכים מדי עם שורות שלא באמת מכילות את התחושות שרציתי אבל מובילות לשורה התחתונה שחיפשתי.
זה קצת מבאס כי זה מרגיש שכל מה שאני כותבת הוא לא מלוטש והולך לאיבוד.
זה היה כל כך הרבה יותר קל אם הייתי כותבת פחות בתים ומצליחה לסכם תחושה אחת ובשיר אחד, אבל הכל יוצא לי נורא מעורבב ומבולגן.
אולי זה בגלל שאני לא ממש חשבתי על עצמי כאל מישהי שרוצה לכתוב שירה...אני פשוט מתקשה להבין מה בכלל נחשב שירה ומה סתם משפטים קצרים שמחולקים לבתים.
אני פשוט ממש אוהבת את הרגע הזה שאני קוראת שיר ונשמתי נעתקת, ומשום מה אני מתקשה לכתוב שירים כאלה בעצמי.
אולי אני פשוט גרועה בלתפוס את העיקר ולא יותר מהעיקר.
אני לא יודעת למה פתאום כל התסכול הזה יוצא ממני, כנראה כי אני מנסה לעבוד על ספר כרגע, ואני פשוט לא נהנית מהתהליך כמו שהייתי רוצה וזה מייאש אותי כי אני ממשיכה לכתוב ולכתוב וזה לא מתאסף לשום דבר.
חלק ממני אומר שזה לא חייב להתאסף לשום דבר, שאפשר לכתוב שיר ואז לשכוח שהוא קיים...
אבל הייתי רוצה לאגד את המילים שאני אף פעם לא אשכח שכתבתי לתוך ספר אחד, אבל זה מרגיש שכל המילים שאני אוהבת מכוסות בכל כך הרבה עפר וזה פשוט מתיש לנסות להיזכר מה באמת חשוב לי ומה מיותר.
כנראה שאני מדברת איתך על זה כי זה נראה שלך אין את הבעיה הזאת, ואני מנסה לראות אולי יש לך איזושהי עצה או לפחות השקפה שונה על הבעיה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
