אולי חמש דקות ראיתי אותך, אבל חמש דקות שלמות את נצרַבת בי, ואני זוכר אותך בעל־פה ובעל־פיך, ואחרי ששמעת את כל זה תצטרכי להחליט אם ״האנחה המשונה״ שנאנחת היתה באמת מפני שחשבת שהחלפתי אותך בטעות באשה אחרת, או שנאנחת על שזו בכל זאת את, שזאת את שעלית בגורלי... אני לא אעזור לך בהתלבטות, עברו כבר שלושה שבועות מאז, וכל אשה חדשה שאני רואה, המבט שלי רק פוגע בה ותיכף ניתז הישֵׁר אל תמונת דיוקנך שבמוחי.
כמה ריגשו אותי פנייך. אני, שתמיד מתחיל מהגוף. אבל גם את הגוף לא הזנחתי חלילה, נדמה לי שניסית לטשטש אותו בִּכתב (״די גבוהה...״), העט כבר מפרכס לי ביד למחשבה שבקרוב אתאר את גופך, את יפי גופך ואת הנדיבות שלו מתחת לבגדים. וגם את ההתעגלות הקפוצה קצת בכתפיים, לא שוכח אותה, כאילו מישהו מתבצר בך ואת מגינה עליו. ואיך הרכנת את ראשך, ואיך הגוף שלך נרעד קצת מתחת לשימלה, ואיך בתנועה איטית וכמו בחלום חיבקת את גופך בזרועותייך, כאילו בצער עליו, נשמע משונה, אבל ככה הרגשתי, בצער ובחמלה עליו. וממבט אחד ידעתי עלייך דברים, אני כנראה שוב מרגיז אותך, מתיימר לספר לך עלייך בלי שום פיקפוק, אני פשוט ידעתי, הפָּנים שלך היו פתוחים ומפורזים ברגע ההוא, אף פעם לא ראיתי אדם מבוגר שהוא כל־כך קְלוף־אפידרמיס. היה אפשר ממש לראות איך כל רגש שחולף בתוכך נרשם מייד על פנייך, ושאת לא מסוגלת להסתיר שום דבר, וכמה שזה מסוכן, ואיפה היית כשהחיים לימדו?"
שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
