ניסיתי כמה פעמים לכתוב על נאוקו. אולם אז לא הצלחתי לכתוב אפילו שורה אחת. ידעתי שאם אצליח להוציא מקרבי אותה שורה ראשונה, גם השאר יצא וייכתב בשטף, אבל אותה שורה לא יצאה בשום דרך. הכל היה מונח גלוי לפני, ולא ידעתי לאן להושיט יד ואיך להתחיל. כמו מפה מפורטת יתר על המידה, שמרוב פירוט נעשית בלתי שימושית. אבל עכשיו אני יודע. בסופו של דבר, כך אני חושב, מתאים להריק זכרונות פגומים ומחשבות פגומות אל הכלי הפגום - הכתיבה. מלבד זאת, ככל שזיכרונותי על נאוקו דוהים כך מעמיקה יכולתי להבין אותה. גם את הסיבה לבקשתה "אל תשכח אותי" אני מבין עכשיו. היא כמובן, ידעה זאת כבר אז. היא ידעה שזיכרונותי עליה ילכו וידהו עם השנים. לכן היתה מוכרחה לבקש ממני. "אל תשכח אותי לעולם. זכור שהייתי קיימת."
המחשבה הזאת מעוררת בי עצב בלתי נסבל. שהרי נאוקו כלל לא אהבה אותי."
יער נורווגי/הרוקי מורקמי
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
