כשנתתי את ליבי לכך, איבד העולם הסובב אותי כמה מצבעיו לעד. מהריסות הרגשות הריקים האלה, מפסגת ההר העלוב, יכולתי לראות את כל עתידי נפרש לפני. הוא נראה כמו איור לספר מדע בדיוני שקראתי בילדותי, מרחבים נטושים על כוכב שומם. ללא סימן חיים.
אז הבנתי שנית כמה חשובה ובלתי ניתנת להחלפה היתה סומירה בשבילי. בדרכה המיוחדת היא קשרה אותי אל העולם הזה. כשהייתי משוחח איתה או קורא משהו משלה, הייתה דעתי מתרחבת בשקט ויכולתי לראות מראות שלא ראיתי עד אז. לבותינו קרבו זה אל זה באופן טבעי. כמו זוג אוהבים המתפשטים זה לעיניו של זה, כך חשפנו סומירה ואני את לבנו זה לזה. זו היתה חווייה שלא חוויתי מעולם עם מישהו אחר בשום מקום. נצרנו את התחושה הזו, ואף שלא אמרנו זאת במילים שמרנו עליה מכל משמר.
מיותר לומר שהיה לי קשה שלא לחוש איתה את חדוות הבשרים. אני בטוח שלו הדבר הזה היה מתאפשר, היינו מאושרים יותר יחד. אבל כמו הגאות והשפל, כמו חילופי העונות, זה היה משהו שמעבר לשליטתנו."
ספוטניק אהובתי/הרוקי מורקמי
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
