פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 257 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-7 חודשים בת בולין האחרת-המשך gigi
אן
"אני יכולה לחוש במשב האש שלה,היא חזקה הערב." ג'ורג חכם מספיק בשביל לא להביט לכיוונה. הוא לוגם מהכוס שבידו ומחייך , כולו בליין-שתיין חביב,אל ילדה שחורת שיער, עטופת מלמלה. הילדה,בת סימור טובה, ממהרת להסב את מבטה, לבל תיתפס יוצרת קשר עין עם אחד מאיתנו,בני בולין. "אלו רק הריקודים,אן..הם מעלים את חום הגוף וממריצים את הדם" "לא,זה מעבר לזה",אני אומרת בחרדה."אני חוששת שאני נעשית חולה.מעולם לא הרגשתי כך. תסתכל עלי-אתה רואה?"
העיניים שלו מתות, מלאות באטימות מדוכדכת אבל אני לא יכולה להתפנות למצב רוחו כרגע. אני רק רוצה שיאשר את תחושתי המחליאה,הבוערת-שאני עומדת למות. אתה רואה,ג'ורג , יקירי? אני אומרת באותן שניות ניצחיות בהן הוא קורא את סימני המוות.גלי החום כבר הכו בעורי הצחור,עיני מלאות ורידים אדומים וגופי הולך ומתעבה , הולך ומתנפח.. הלבטח תדע שזו אינה אן שלך! זה הכישוף של המלכה! אך אולי, אם תמהר, לא הכל אבוד! "אתה רואה?" אני שואלת שנית, מצפה שהוא ישתנק ויסתיר אותי בחדר בעודו רץ לקרוא בבהילות למסיר כשפים אך הוא רק אומר -"את נראית סמוקה , זה הכל..כאילו רקדת יותר מדי.את רוצה כוס יין?"
"כיצד אינך רואה? היא לקחה את מאור עינייך? הבט בי,למען השם! אתה חייב לראות את זה"! אני מודעת,כמו ממרחק של צופה מהצד, לאופן הנוראי,המביש, הפומבי להחריד בו אני עושה מעצמי קרעים קרעים , תולשת את המוניטין שלי כמו שקורעים נתחי בד משמלת מלמלה עדינה או כמו אדם שפצעיו מגרדים מדי והוא חייב לדוש בבשרו,גם אם הוא ידמם כך למוות וכך בדיוק אני מתנהגת אך חוסר השליטה המפתיע אינו דבר שגו'רג יכול להתמודד איתו לבדו מול קהל שלם.
אחרי שאנחנו פורצים- נמלטים לחדרנו הדוממים,גו'רג מושיב אותי על המיטה ומנסה להילחם בטירוף שלי.אני מדברת מהר כמו מפחדת שיקטע אותי שוב. "אני לא מטורפת, אתה חייב להאמין ל ג'ורג! הלא מזמן הסכמת איתי שהיא מנסה לקלל אותנו!" "הסכמתי איתך שיש לה אינטרס לפגוע בנו, לא שאני מאמין שהיא באמת עושה זאת..מעבר לזה,את עונדת את צמיד הירקן מונע הקללות , נכון? את מקפידה לטהר אותו?"
אני מהנהנת אבל לא מוכנה שבכך יסתיים העניין. איך אגרום לו להבין?
"גם אם אינך רואה את המחלה מתפרצת אני מרגישה אותה,בתוכי..היא מטלטלת את הגוף שלי ויונקת ממני את לשד החיים.. אולי היא הכניסה רעל למשקה שלי? האבן לא יכולה להציל אותי מהרעלות פנימיות,נכון? ובובת השעווה האנושית שלה מפחידה אותי.. הנסיכה הארורה לא מפסיקה להסתכל עלי ולשלוח בי מבטים מקפיאים כמו פסל ספינקס ועכשיו קר לי וחם לי בו זמנית".
"עוד פעם הנסיכה?" שואל גו'רג, עייף לגמרי מהתיאוריה החדשה-ישנה שלי,שהמכשפה הזקנה יצרה לה נסיכה - את הנסיכה מרי- במעשה כשפים ועתה,משבגרה,היא מלמדת אותה מיומניות אופל איומות כדי לחסל את אויביה.
"אני חושבת שיותר דחוף לנסיכה להיפטר ממני בימים אלה". זאת מרי,שנכנסה מבעד לדלת כחתולה חרישית. שמלתה הירוקה מחמיאה לעיניה והיא סמוקת לחיים. "אני הרי ילדתי לו , לא? אז אני נמצאת בראש רשימת האויבים. את לא חושבת שאת,זונת אפריל אביבית, מאיימת על שתי הנשים החזקות ביותר בממלכה עד שיעשו אותך חולה,נכון?"
אני יודעת שאני אמורה להעריך את האופן שבו גו'רג מגן עלי ומשתיק אותה שכן אני לא יכולה לעשות זאת במצבי אבל אני חרדה מדי,מלאת פאניקה מדי ועכשיו , כשמבטיה החייכניים של מרי מתבייתים עלי , בנוסף לחרדת המוות נוספה הבושה כי מרי,בניגוד לאחי, רואה אותי כפי שאני רואה את עצמי ואני לא יכולה להתכסות בשמיכה ולהתגונן כנערה חולה רגילה, שהזמן לה הוא מרפא ובעיתו ישיב לה את יופיה ואת ערכה בעיני המלך ובעיני משפחתה.הכל הלך לבלי שוב - אני אזנח לאנחות ואחותי היפייפיה תשמח לאיד מכך שהכל ישכחו ממני והכל ינתן לה.
ג'ורג מתיישב לידי וברצינות גמורה מצמיד את ידו למצחי, כמו שהיינו עושים כשיחקנו רופא וחולה בתור ילדים.
"את חמה..כנראה נדבקת בוירוס,כמו זה שאמנו חטפה בחודש שעבר..קדימה, שכבי על המיטה. מרי-עזרי לי לחלוץ את נעליה" אני מניחה להם לקלף ממני את הנעליים ולאחר מכן את הגרביים, מרגישה ניתוק מוזר מהמציאות "המשחקית" ובמקביל-כמו הבובה הראשית.בובה כבדה בגודל אדם. כמה קשה "לשחק" איתי עכשיו.
"מה יגיד המלך?" אני שואלת כמתוך צלילות רגעית של חלום אך לא שומעת את התשובה שניתנת לי. למה שאלתי את זה בכלל? אני תוהה..האם אכפת לי? האם ישבר לי הלב אם יוודע לי שהוא רוקד צמוד לנערה אחרת או שמדובר רק במשחק, בחובה למשפחתי? לפתע אני נזכרת ברגע המכונן ההוא,בו המלך אמר לי שהוא אמיץ דיו ואני שאלתי למה כוונתו. באמת לא ידעתי על מה הוא מדבר. "ללכת אחרי הלב שלי,כמו שציינת בשיחתנו הקודמת.." בא המענה המפתיע.
על מה דובר שם? אני מנסה לזכור מה אמרתי..משהו על חיילים צרפתים ואנגלים ועל אומץ כלשהו,שחסר למישהו אבל בעצם כבר לא..ומשהו על לב פועם שמובטח למישהי אבל אני לא מזהה אותה בחלום..אני יודעת שזאת אני אבל היא לא דומה לי. הנערה אליה המלך מדבר בחלומי דומה באופן מחשיד לאחותי כרגע..אולי הייתה זאת אחותי ואני פשוט נדבקתי בקנאות אל זיכרון לא לי? משאלת הלב של הזנוחה תמיד? אבל אני לא חולמת שכואב לי כל כך ואני לא יכולה לדעת שום דבר בבהירות , אפילו לא אם אני ישנה או ערה. הגוף שלי מותקף ואוסף כוחות במעיין דונג דונג קולני שמזעזע את כל גופי. הייתי יכולה להימלט מהטלטלות של הקרב לו יכולתי להירדם אך משהו , מקולקל בוודאי במערכת , משאיר אותי ערה למחצה, מנומנת בעל כורחי,מודעת לא מודעת למה שקורה סביבי
ומה שקורה בחדר לא הגיוני כי אני שומעת את ג'ורג מתייפח ואת מרי מרגיעה אותו והצלילים שנכנסים לאוזני חלקלקים מדי, מהירים מדי, כמו דגים קופצניים שאי אפשר לתפוס בידיים חשופות- כך מילותיהם נאבדות בזרם של מוחי אבל נראה שמשהו במשמעות הקודרת בכל זאת מועבר אלי ואני מבינה שהם מדברים עלי כאל חטא שהם ביצעו,כאל נשמה שהם קצרו ואני יודעת שהם האחראים לרעל המציף את גופי וקוטל את חיי
"אנחנו מונעים מוות של שתי נשמות עבור נשמה אחת", אני שומעת את אחותי לוחשת, ואני לא מדיימנת את העצב בקולה אבל המשמעות של דבריה - הצדקת מותי - חותכת את החלק הזה במוחי ואני רוצה לקום ולהסתער על גרונה אבל בקושי מצליחה לנשום "ותחשוב על נשמות הולדות הקטנות שלא יסבלו בדרכם חזרה אל גן עדן..המשפחה תתאבל וגם אנחנו אבל לא נאבד גם אותך גו'רג.."
לפתע, האווירה משתנה. לחץ,בהלה. המלחמה הפנימית של גופי יוצאת החוצה בקולות וצעדי ריצה והשניים כמו נעלמים אל תוך נחיל זבובים מנצנץ והמלך קורא בשמי ומזמין את רופאו המלכותי.
אני מספיקה לחשוב - הם נתפסו , התוכנית נכשלה, נצלתי ואז מגיעה חשיכה. כשאני מתעוררת - איני זוכרת דבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
