רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן
ורחש ממטרות עלה מן השדות
בתוך שער ראשה הלבינה הציפורן
וכף ידה קטנה הלבינה בידו.
בשביל אל הבריכות פסעו שלובי ידיים
וכוכבים נשרו למים עם הטל
ותן בודד צחק הרחק בתוך הליל
והיא אמרה: אתה כל כך יפה, חייל.
והיא אמרה לו: הן מחר תצא לדרך,
את תרמילך ארזתי, שאותו תיקח,
לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת,
הן אם תזכור – תזכור, ואם תשכח – תשכח.
ועת חזרו בשביל מן הבריכות עם שחר
דמעות הטל ניתלו גדולות על קני הסוף
והוא את כף ידה אחז ביד בוטחת
והיא הביטה בו מתוך מסך שקוף.
והוא אמר לה: ילדתי, אני אחזור עוד
גם אם רחוק אלך, לבי נשאר איתך.
והיא החזירה לו בלאט את הציפורן,
הן אם יזכור יזכור, ואם ישכח ישכח.
והוא הלך לקרב עת החמה הנצה
ולא חזר משם ימים רבים כל כך
והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח
והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח.
יורם כתב על השיר:
השיר נכתב אחרי מלחמת ששת הימים והוא מתאר פרידה של זוג אוהבים, שלא נפגשים יותר לנצח. הנוף שבתוכו שתלתי את פגישתם האחרונה הוא נוף עמק זבולון המזרחי, משבצת קרקע שחולקה בין כמה קיבוצים ומושבים. כל השטח ההוא נקרא "חרתיה" (כמו בשיר "אדמה אדמתי"). חלקו היה שייך לקיבוץ שלי, יגור, שנטע בו מטעי פרי, חלקו היה שייך לישוב כפר חסידים שנעבד כחלקות ירקות ותבואות, וחלקו היה שייך לקיבוץ שער העמקים, שכיסה אותו בבריכות דגים. זוגות שרצו להתבודד היו מגיעים לשם (באופניים או בעגלה) ומחפשים מסתור בין המטעים ובריכות הדגים. בזמנו אמרה לי המשוררת דליה רביקוביץ, שבעיניה זהו שיר האהבה היפה ביותר שנכתב בארץ.
הביצוע הנהדר של חוה אלברשטיין:
https://bit.ly/3qrsE0A
תודה לחני שהזכירה לנו את השיר הזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
