פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 120 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים המשך קטע כתיבה gigi
דממה רועשת נפלה על החבורה. חברי כיתת Q4 מעולם לא היו רגילים.מעטים מהם זכרו את הוריהם אומרים להם שמסוכן לדבר עם זרים או את התחושה של האנונימיות בהמון. פינקי חיבקה את עצמה כמו נתקפה קור פתאומי ולחשה "זה כמו מוות". הול נענע בראשו כלא מאמין. "הכל בגלל המופרעות הללו"..
קייטו קפץ ממקומו כמו שמע קללה וכיחכח בגרונו. "למעשה," אמר בקול ידעוני שהחבורה כבר למדה לתעב,"הן מכנות את עצמן במגוון רחב של כינויים , תלוי היכן בדיוק הן נמצאות ומול מי הן נלחמות. כאן הן המופרעות,כינוי שהן אימצו וממש יישמו לעומק אני חייב לציין אבל בארצות ערב למשל הן לוחמות-חופש, באנגליה הן האחיות הבלתי נשרפות ואתם יודעים שיש קבוצה נפרדת מהזרם המרכזי , שנחשבות ממש קיצוניות ןהן טוענות-"
"שיש לסתום לך לך אתה הפה?" אני בעד"!
"סימון"!
"שום סימון!אני לא יודעת איך להיות רגילה, אני לא אשרוד את זה..אני אומרת שנפנה להארט ונגיד לו שאנחנו מוכנים למורה חדשה , רק שלא יזרוק אותנו מהארט..חוץ מזה,איך בדיוק אנחנו אמורים לגרום לו לשנות את דעתו כשכיתה Q2 מתחילים לסגור את הפער,הא? חשבתם על זה שאולי הוא כבר לא יצטרך אותנו?"
בדיוק ברגע זה , חברי הכיתה Q2 הופיעו בחצר.הם היו רק חמישה אבל הנוכחות שלהם הייתה כה מרשימה עד שאפילו סימון נתקפה חוסר ביטחון.מבטי הבוז האופיינים שלה נראו לפתע ריקים מתוכן וכולם , בעל כורחם , ראו דרך החומה השברירית את סימון האמיתית, זו ששום פעולות הצלה הירואיות לא יצליחו לגאול מתחושת הניחיתות. קארה צימצמה את עיניה ושילבה את ידיה וקייטו צעד צעד אחד לפנים אך לא שם לב לאן הוא הולך והשתטח על הרצפה , פולט "אויש" וממצמץ בטמטום. אנג'ליקה , מנהיגת Q2, פרסה את כנפיה השחורות וחייכה חיוך דק. "מה? שמענו שהמורה שלכם זומנה אל המנהל. אתם בוודאי גאים בעצמכם-זאת הפעם השניה ברציפות!"
שום תשובה לא הגיעה והדממה,מרחיפה בועות בושה זעירות מכל חברי כיתת Q4 , נמתחה כמו מיתר של חץ מורעל. הוק ממש יכל להרגיש את הלהב החד , נוטף הארס, מפלח את חזהו. כולם מצפים ממנו לכוון ולירות ,לתקוף על מנת לפוצץ את בועות הבושה המרחפות בטרם יעלמו אך סימון הקדימה אותו.
"אולי כדאי שתתעסקי בעניינים שלך, אנג'ליקה. ממה ששמעתי יש לך מספיק בעיות". "כן והרבה", אמר לפתע קייטו בקול מלא ביטחון. הוא היישר מבט לאנג'ליקה, מפתיע את עצמו ואת כל החבורה. הוא מעולם לא העז לפנות לאנג'ליקה קודם לכן , בטח לא ככה,כאילו היה מישהו אחר,מישהו שיכול להשיב לתוקפים מנה אחת אפיים. את המשך הדברים הוא לא ממש תיכנן, הם פשוט פרצו ממנו-"בתור מישהי שרק אתמול הצליחה להשיג מכונית בתעופה, את ממש צריכה לדאוג ל-" בחור גבוה ונאה , שעד עכשיו צפה בשיחה באדישות, התעורר לפתע, כמו מגיב לאיום. הוא הביט בקייטו ונהם. עיניו היו לא אנושיות,כשל חיה פראית. אנג'ליקה הניחה יד על כתפו."הכל בסדר,גיי'מס,הכל בסדר",קולה היה נמוך ומרגיע וגיימ'ס נשען לאחור אך לא הסיר את עיניו מקייטו , כאומר אוותר לך רק הפעם אך בפעם הבאה שתאיים על האדונית שלי אגרום לך להצטער על זה.
אנג'ליקה , שכל המבטים שבו להביט בה, התעטפה בכנפייה וסקרה במבטה את קארה ופינקי,מתעכבת על נחיתות קומתה של קארה ועל לבושה המרושל של פינקי כחוככת בדעתה האם זה שווה עקיצה. אך לבסוף הגיעה להחלטה ועיניה החומות,המצופות זהב בשולייהן, התמקדו בסימון."סימון,סימון..אני מבינה את תחושת הנחיתות שלך,אבל לו היית מבלה פחות זמן מול המראה כמו קופה חסרת בינה -"
סימון הגיבה מיד,כמו ציפתה לזה-"יש לה שם!"
"עוד יותר גרוע! את עלובה עד כדי כך?!"
"היא ממש בודדה ואני רק עוזרת לה לכתוב שירים!"
"עוזרת לה , מה? מנצלת ,יותר נכון. היא בטח אמרה לך שאת מהווה לה השראה.."
סימון עמדה לענות אבל לפתע, גיי'מס השתגע. הוא נהם לעבר שער הכניסה, נראה מאוים ומפוחד. בקולו נשמעה אזהרה ברורה (-אאוו-אאוו-סכנה-סכנה!) קול חריקה מצמרר נשמע והשער , בדמות ירח עגול ההולך ומתמעט -נפתח. נהימותיו של גיימ'ס נהפכו ליבבות מפוחדות (טיאו-טיאו-כאב-כאב!) והוא נצמד לאנג'ליקה,שבהתה בו ובשער באימה.
האנשים שנכנסו לתחום בית הספר,הגם שהם מבוגרים מכדי להיות תלמידים מן המניין, נראו רגילים לגמרי , אפורים וחסרי ייחוד אך התגובה החזקה של גיימ'ס,ממנה עדיין לא התאושש , גרמה לחבורה לתחושה הפוכה , מחליאה. שתי הכיתות, Q4 ו Q2 הביטו בזרים בתשומת לב,כמו עדים לסוג נדיר של אויב , כזה המטשטש ברוב תעלוליו כוונה נסתרת וכוח רב עוצמה. אדם מסוג כזה נראה חסר משמעות בעוד שהוא שחקן מוביל על הלוח.
נערה שפינקי לא זכרה את שמה אך הבחינה בדמיון ביניהן (שתיהן מתולתלות,בעלות עור כהה ורווח בין השיניים) הצביעה על אחד האנשים. "יש לו מספר על הראש.." (טיאו-טיאו! ילל גיי'מס וקבר את ראשו בידיו) "על מה את מדברת?",שאל איגל. "אין לו שום דבר על-"
"אנחנו קוראים להם "האוהבים".הקול הגיע מאחורי גבם, מקפיץ אותם (קייטו קיווה שהצרחה שלו לא נשמעת נשית מדי אך לא הייתה לו שליטה על זה). משראו את הדוברת, נרגעו. ליילה, המורה של כיתת Q4, חייכה אליהם חיוך עקום. "בשם האהבה שהם רוחשים לאחרים והצורך שלהם להקל על כאבם, הם לוקחים מהם את הזיכרונות העצובים..יותר גיבורים מה-גיבורים , לא? לא שמישהו ידע כמה הם מקריבים אי פעם, בניגוד למה שקורה לנו,עם כל יחסי הציבור והניראות..אבל האמת שזה לא מדויק.
"האוהבים" מוחקים את הזיכרונות של האנשים שחברת הארט - חברת הגיבורים והעלמות במצוקה שלנו- לא מצילים.ויש הרבה מאוד כאלה. המספרים מייצגים את מספר האנשים שמחקו להם את הזיכרון מאותו אדם אהוב שלא הצילו, ומסמל את רמתו של ה"אהוב" בעיני החברה. אתם כמובן לא יודעים את זה, אומרים לכם שהחברה מצילה את כולם,ללא משוא פנים אבל רק מי שמשלם לחברה נחשב "ראוי להצלה". כן, לצערנו הארט זה שם אירוני כי להארט אין לב בכלל..אני שמחה שאני כבר לא מסתירה ממכם את האמת , למרות שחשבתי שאני מגנה עליכם כל הזמן הזה אני יודעת עכשיו שטעיתי. לא הערכתי אתכם מספיק, להפך, זילזלתי בכם- בכוח שלכם, בבגרות שלכם , ביכולת שלכם להתמודד ומנעתי מכם את הדבר הכי חשוב - את היכולת להחליט על גורלכם .. עשיתי מה שהארט קיווה שאעשה.
"פינקי, את חשדת באותו יום, כשבאת לדבר איתי על אובדן הזיכרון של סבתך,את זוכרת? וכל כך רציתי.." ליילה נאנחה ואז הסיטה את מבטה, כמו אינה רוצה לפגוש במבטה המאשים , ההמום , של פינקי. "רובכם לא נמצאים בשטח בזמן אמת,אתם הפנים של החברה,אלו שמשיגים להארט חסויות , ממון ופרסום באמצעות מבצעי הצלה מבוימים וגם .. גם הכוחות שלכם- הכוחות שלכם נשלטים בידי חחברה מאלף עד תו וכל מה שהמופרעות אמרו עלינו הוא נכון, הכל נכון..החלטתי לספר לכם את האמת כדי שתוכלו , תוכלו-"
קולות ריצה וצעקות גברו על המשך דבריה ולפתע הם היו מוקפים - האנשים האפורים סגרו עליהם במעגל, מלחששים וטווים רשת קסומה. הדבר האחרון שהוק ראה לפני שאיבד את הכרתו זה את ליילה, הופכת לנשר עצום ומתעופפת הרחק מהאנשים האפורים המנסים ללכוד אותה,הרחק מהסכנה..קייטו שכב על גבו , נרפה לגמרי והתבונן במציאות שהלכה ונמוגה , הלכה ונעלמה. הצבעים היו יפים,מרהיבים, נמסים זה בתוך זה,מתערבלים..פינקי חשבה על סבתה , שכל חייה הכחישה שהייתה לה אי פעם נכדה נוספת, אחותה של פינקי עד שפינקי עצמה החלה להשתכנע,כמעט להאמין, שמעולם לא הייתה לה אחות כלל..סימון מעולם לא הרגישה טוב יותר,היא רצתה לשכוח , בעיקר מעצמה..
וקול קטן במעמקי הכרתם של כולם אמר- אני עוד אשוב. אני אשוב לשחרר אתכם ויחד נפיל את הארט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
