פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 241 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-9 חודשים משהו שכתבתי מנדוס
קפטן סאמיקר סקר את האופק במבטו, לפי המידע שקיבל, חמש פלוגות אויב אמורות לעבור למחרת, סמוך למיקום המחנה שלו. הרוח בידרה את שערו החום בזמן שהביט אל השדות הירוקים שנפרסו מולו כשטיח של עשב מתוק שנע בצעדי ריקוד קלילים ברוח. במרחק, ניבטו העמודים הגבוהים של דרך המלך, ארוכים ודוממים על רקע השמים התכולים. הם נועדו כדי לסמן לתועי-דרכים, היכן נמצאת דרך המלך. מדי פעם חלפה ציפור בשמים, מחזה שהעלה חיוך על פניו של סאמיקר. הוא העיף מבט אחרון בנוף הירוק, והדהיר את סוסו בחזרה למחנה.
בדרך הוא חשב על אשתו הטרייה ובנו הפעוט שהשאיר בביתו, הוא השתוקק לחזור לביתו, לתת לעצמו ליפול לזרועותיה של אשתו, להניח את ראשו על כתפה ולתת לשער הבלונדיני והסמיך לכסות את פניו. בנו התינוק היה לפי דעתו העתק מושלם שלו. לעומת זאת טענה אשתו כי ללא ספק, הפעוט ניחן בפניה.
סאמיקר לא היה רגיל לצאת לחזית, סאמיקר היה אסטרטג ולא חייל, הוא הביט בתמונה הכוללת של הקרב ולא בפרטים הקטנים של האיזון הנכון של הכידון ביד בזמן דהירה, למרות שהוא החזיק מעצמו סייף לא רע. לפי תפיסת העולם שלו: החייל צריך להתמקד בפרטים הקטנים לפי שיקולו האישי, ולציית לפקודות הנוגעות לפרטים יותר גדולים מהמפקד שלו. לעומת זאת המפקד יכול להתמקד בדברים כמו כמה חזקה צריכה להיות הסתערות פרשים, ולציית לפקודות של היכן להציב את ההתקפה מהאסטרטג. ואילו האסטרטג יכול להחליט היכן למקם את ההתקפה לפי שיקולו האישי ולציית לפקודות כמו האם לקיים בכלל את המתקפה, מטעמים פוליטיים: מהמלך. והמלך, יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אשתו טענה שהוא המציא את תפיסת העולם הזאת כדי למקם את עצמו כמה שיותר גבוה בשרשרת הפיקוד. אבל הוא עוד לא מצא בה פסול.
הוא הגיע למחנה שלפי דעתו, היה במיקום הטוב ביותר שאפשר לדמיין, הוא היה ממוקם בגבו, לצוק גבוהה שירידה ממנו היתה בלתי אפשרית והרוחות החזקות שנשבו בגובה הזה, ביטלו את האפשרות לחיצים, הללו היו מסתחררים ברוח ונופלים במרחק של קילומטר ממיקומם. בליסטרה גם לא באה בחשבון, בשטח הסלעי והמשונן שמעל המצוק לא ניתן לאזן בנוחיות אפילו לא רוגטקת יד.
מולם נפרשו קילומטרים על קילומטרים של שדות העשב הירוקים של המחוז המערבי. דבר שלא נתן לשום צבא של מעל לעשרים איש, אפשרות להתגנב בו בלי להתגלות. הוא הבטיח לעצמו שכשיחזור, יגיש לפני המלך קלגר׳ הצעה להקים מבצר במקום.
הוא נכנס לאוהל שלו ונשכב על מזרן הקש, הוא התגעגע למיטת שלו בצפון הוא אהב קור וקור, לא היה מן הדברים שהמחוז המערבי יכל להציע בקיץ, לעומת זאת המחוז הצפוני, שבו גר, היה קר מאוד, ושלגי קיץ היו תופעה שכיחה אחת לשנתיים שלוש.
הוא נרדם על הקש ובצורה איסטקניבית, שלח יד כדי לחבק את אשתו אך היא לא הייתה שם, הוא החזיר את ידו ונרדם.
תרועת חצוצרות העירה אותו, זו לא היתה תרועת חצוצרות רגילה של הערה למפקד בוקר, היה בה משהו מאיים. וללא ספק, מאחורי ה-טההה, טההה! היה ניתן להבחין באימה ששרתה על התוקע.
סאמיקר יצא במרוצה מהאוהל, הוא לבש את השריון שלו וחבש את קסדתו הוא עלה על סוסו שלף את חרבו. וכאשר השקיף על השדות באור הקלוש של טרם שחר, הוא ראה מחזה מבהיל, כמאה פרשי אויב דהרו אליהם, לא הייתה לכך שום סיבה נראית לעין, לא היו מדורות שבערו בלילה, והאוהלים האפורים נראו למי שהסתכל מדרך המלך: כערמת סלעים, בני הצפון היו מוכשרים בהסוואה. נאמר עליהם שאין איש בעולם, שיוכל לדעת באילו מבין שני שיחים, מסתתר ילד מהצפון.
סאמיקר איזן את חרבו בידו והדהיר את סוסו אבל מהר מאוד, פרשים מיומנים ממנו עקפוהו.
קולות שיסוע וניפוץ נשמעו כאשר שני הצבאות התנגשו, הפרשים הצפוניים חבטו בחרבותיהם אבל לאויב היה יתרון של חמישה לאחד
׳הם לא יכלו לדעת איפה אנחנו׳ חשב סאמיקר בזמן שהפרשים שהיו לפניו , נפלו חלל תחת חרבות הארד של הדרומיים. ׳רק מרגל יכל לומר להם את זה׳ חשב בזמן שהפרש שהיה לפניו, נפל.
הוא הניף את חרבו, אבל זה היה מאוחר מדי, כידון כסוף חדר את שריונו, פילח את כליותיו ויצא מגבו נוטף דם, ״להתראות״ אמר בקול יבש. נשימתו האחרונה היתה כבדה ומתובלת בריחו המתוק והמתכתי של הדם.
כל הזכויות שמורות וכו וכו
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים המשך מנדוס
ארמון העץ של קלגר מלך הצפון, היה עוד עטוף ערפל בוקר קריר ולח כשהגיע שליח על סוס שחור. השליח עטה אדרת פרווה שחורה וארוכה שכיסתה את גב סוסו ונגעה בתחילת זנבו. קסדתו הייתה עשוייה פלדה, ועל חזהו נרקם סמל שועל השלג הלבן של הצפון.
״מה אתה רוצה?״ פיהק השומר שנשען בגבו על אחד מעמודי העץ. ״יש לי הודעה״ סינן השליח ממרומי סוסו, נשימתו של הסוס יצרה אדים באוויר הקר. ״וכדאי לך לתת לי לעבור, כי ההודעה חתומה בחותמת של בית אלר״. השומר המנומנם קפץ על רגליו בקרקוש מתכתי של שריון טבעות. ״בית אלר?!״ הזדעק ״זה לגבי מה שהמלך שלח להם?״ שאל בהתלהבות ״אני לא יודע״ סינן השליח דרך סדק צר יותר מבין שיניו, ״אני לא פתחתי את זה״
״בסדר, היכנס אבל אל תשכח לעדכן אותי מה היה כתוב שם״ אמר ופתח את דלת האלון. השליח ירד מסוסו, מסר את המושכות לשומר ונכנס עם המכתב.
אולם הכס היה ריק מהרגיל עקב השעה המוקדמת, מספר שומרי ראש הסתובבו בחדר, והמלך ישב על הכס שהיה עשוי עץ בציפוי זהב. הדלת נפתחה והשומרים מיהרו לעמדותיהם שליד הכס. השליח צעד לעבר הכס וסוליות מגפיו השמיעו קולות נקישה קצובות על רצפת העץ. הוא הגיע למרחק של שני מטר מהכס וירד על ברכו האחת והגיש את המכתב למלך ללא מילים.
המלך ירד מהכס ונטל את המכתב, הוא שבר באגודלו את חותם העורב השחור העומד על כתר, של בית אלר. הוא קרא ללא קול את המילים.
ללורד קלגר הנכבד. נכתב אנו קיבלנו את פנייתך לגבי מלחמתך במחוז המזרחי של אוודל, אין אנו מגיעים להסכמה איזה צד מביניכם, הצדק עימו. ולכן אנו לא נפסוק בעניינכם.
בברכה: לורד ארד, ראש בית אלר, הלורד של טירת כנף עורב, והשופט העליון של אוודל.
"הם לא מוכנים להתעסק בזה" אמר קלגר וזרק את המכתב לאח שניצבה בקיר, המכתב התלקח בלהבה צהובה, שהשמיעה קולות פצפוץ חרשים. "תקרא לסר ארוול היועץ, אני צריך לדון עמו על כך" אמר לאחד מהשומרים, השומר קד ויצא מהאולם בהליכה אחורנית.
השומר חזר לאחר מספר דקות עם סר ארוול, סר ארוול היה גבר שחור שיער ובעל ארשת פנים של ביטחון עצמי, הוא צעד אל קלגר וקד, "אפשר לשאול, למען מה קראת לי?" שאל "לורד אלר לא מוכן אפילו לתמוך באיזה שהוא צד" אמר קלגר, כתר הכסף שלו מבהיק באור הלהבות מהאח. "שלא לדבר על לשלוח את הסייפים שלו" הוסיף בדכדוך, "לפי דעתי, זה די חשוד" אמר ארוול "השדות הדרומיים שלנו בוערים באש, בגלל הצתות של הדרומיים. אם בית אלר לא מוכנים לפסוק עם מי הצדק, זה נוגד את עקרונותיהם לפסוק בכל קרב, עם מי הצדק" אמר וגירד את זקנו המאפיר, "תודה שמשהו כאן, מריח לא טוב" הוסיף.
"משהו בהחלט לא מריח טוב" אמר קלגר "אם הם לא יקבעו תוך כמה חודשים, הרחובות של משעול שלג, יוצפו בדם. אתה יודע משהו לגבי המארב שהצבנו במחוז המערבי?" שאל, "עוד לא הגיעו חדשות" אמר ארוול. לפתע הם הרגישו תזוזה בירכתי האולם "אני יודע מה קרה לו" אמר השליח "מה קרה לו?" שאל קלגר "הוא נטבח עד לאחרון האבירים" אמר השליח בפנים נפולות, כאילו הוא אשם בנושא. "למה לא אמרת את זה עד עכשיו?" שאל ארוול "נשלחתי למסור לכם את ההודעה מטירת כנף עורב ולא את הידיעה על המארב" אמר "שלחו לכם כבר לפני שבועיים שליח עם ההודעה הזאת, אבל מדבריכם הבנתי שהוא לא הצליח להגיע" אמר "ומה עם האסטרטג?" שאל המלך בפנים דרוכות "גם הוא נהרג" אמר השליח "לכל הרוחות!" צעק ארוול "אמרתי לסר לאנדר שלשלוח את הצעיר הזה לחזית זו טעות נוראית" אמר בזעם רועד, "אבל הדביל התעקש, ועכשיו יש לנו אלמנה בת תשע עשרה ויתום בן חודשיים, אתה קולט, בן חודשיים, וכבר יתום!" צעק, "סר ארוול, הרגע" אמר קלגר והניח יד על כתפו הרועדת של ימינו הזועם "איך אני יכול להרגע?!" שאל ארוול "הוא היה בסך הכל בן תשע עשרה, אמנם היה לו מוח מבריק אבל הוא אפילו לא בן עשרים. אני הכרתי אותו, ואם אתה שואל את עצמך למה דגל החרב המעוקלת לא מתנופף מעל לארמון שלך במקום השועל הלבן, זה בזכותו!" אמר ופנה אל הדלת ויצא ממנה בבכי קלוש.
קלגר התיישב בכס שלו, נדמה היה כי כל הצרות בעולם באות איליו, בית אלר, המארב שנכשל, והאלמנה והיתום הצעירים מדי כדי לשאת את התארים האלו. כל אלו הסתובבו סביבו עם כל הכאב שנלווה אליהם, הוא שמע צעקת יאוש שפרצה מפיו הוא ראה את חדר הכס שלו מחשיך, ובחבטה אחת, נפל והתעלף. כתרו נפל מראשו והתגלגל באולם, נוצץ באור הלהבות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
