פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 580 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-11 חודשים אינקוגניטו אודי
את הסיפור הזה, בהשראת קלי לינק, כתבתי לפני כמה שנים למישהי שהתמכרה לעצמה. כאן אבחר להקדיש אותו לכל אלה המתאהבים בבלתי אפשרי ואאחל להם שמתישהו זה יתגשם, ובמקרה שלא - תמיד יש בסביבה איזה ספר שמחכה שיקראו אותו :)
אינקוגניטו
שם דבר היקר,
שם דבר, שם דבר. בוא נעמיד פנים שנפגשנו. עצום את העיניים ותאר לעצמך פגישה במדבר. מסביבך רק חול, ואבק כמו פודרה מאפר לך את הפנים. העננים באופק מזכירים לך שמיכה קיצית מכסה ילד ישן על מיטה ענקית מצופה סדין כחול. תאר לך עץ בודד במרכז מכתש קטן באמצע המדבר. אתה יושב תחת העץ וממתין לי. אתה חולץ את המגפיים ושופך מתוכם מפל קטן של חול. זה מדגדג לך את הידיים וזה נעים לך. אתה שולף בקבוק מים מהתיק השחור שהבאת ושותה ממנו. המים חמים אבל זה לא מפריע לך. אחר כך אתה נשען על גזע העץ ועוצם את עינך ומנמנם. אתה רואה כמה זה קל לדמיין? יודע מה, תן לי לספר את זה בגוף שלישי. יותר פשוט לי ככה ויותר קל על הלב. אקרא לה ברנדה כי לשם הזה יש משמעות גם בעיניך. הרי כשהכרנו לראשונה בזירה קראו לי ברנדה. אתה זוכר? הייתי נסיכה בשמלה לבנה שאמרותיה ליחכו את כפות רגליה. הייתי יפה בעינך? כן, זאת שאלה ואתה מוזמן לענות עליה, אבל אתה לא תענה. אתה תשלח GIF היסטרי של חתול שצונח מבניין רב קומות ויוצא מזה ללא פגע ותצפה שאצחק מזה ואני איעלב. אתה תשאל מה מעליב בזה ואני לא אשיב. אשלח אימוג'י מתפקע ואוסיף סתם נו, זה בצחוק. לא באמת נעלבתי. אבל בפנים תתכווץ לי הסרעפת ואולי קצת אדמע. אתה לא תשאל למה אבל אני אענה בכל זאת. כי זה סיפור אהבה. זה למה.
ברנדה ארזה תיק. הכניסה תחתונים להחלפה, זוג גרביים, שמיכת פליז, נעלי אצבע, ספר, אזניות ותפוח. היא תעלה על האוטובוס מיוקנעם עלית ותיסע במשך שבע שעות לנקודת המפגש שאתה בחרת, או יותר מדויק למקום שברנדה הובילה אותך לבחור בו. המקום הזה הוא נקודת חיבור בין כביש ערד לכביש תשעים. בצדו המזרחי יש מכתש קטן ובו עץ אחד בודד, צאלון היא חושבת, והוא ירוק כל השנה. מולו יש תחנת דלק וחנות נוחות שפתוחה כל הלילה. לא קבעתם להיפגש בשעה מדויקת. ברנדה מגיעה לקראת חמש אחר הצהריים. היא נכנסת לשירותים בכל הלילה ופושטת את הג'ינס ומחליפה תחתונים ולובשת שורטס. היא יודעת שאם תגיע למכתש, זה יהיה אחרי רדת החושך ואתה תשב תחת העץ ותעשן סיגריה. בינתיים היא אוכלת מהתפוח ויושבת על ספסל מול שולחן מרובע מחוץ לכל הלילה וקוראת מהספר. היא קוראת במשך שעתיים רצופות וטיפות זיעה קרירות מדגדגות לה את המצח. היא די נהנית מהספר, הספר שהמלצת לה עליו. מתאים לך לאהוב ספר כזה.
כשהכרנו לראשונה בזירה היית דאמבלדור והיו לך משקפי קרן וכובע מחודד, וזקן עבות לבן. היו חסרים לך אלף קרונות זהב כדי להיכנס להיכל הגזית ובקשת שאלווה לך אותן. הסכמתי בתנאי שנשחק שח-מט ואתה התרצית בקושי. ניצחתי אותך בקלות ולמרות זאת הלוויתי לך את הכסף, כי נראית לי קצת מעורר רחמים ובכל זאת שווה חיבוק חם. אתה אמרת תודה ונכנסת להיכל ואני הסתובבתי לי בגן העיר, לבדי. אז מה אתה יודע עליי בעצם - לא הרבה ולא את כל האמת. לא קוראים לי אריאלה. אני לא בת שלושים ושתיים. אני לא נשואה. אין לי תאומות, מתוקות ללעיסה, בגיל שנה וחצי. אריאלה זאת אחותי. כדאי שתדע שהספר האחרון שאחותי קראה הוא האלכימאי והיא קראה אותו בגיל שבע עשרה וחצי. לפני חמש עשרה שנה. עוד חמישה חודשים ימלאו לי שש עשרה. כן שיקרתי גם לגבי הגיל שלי, אבל לא שיקרתי על הכול.
זה מה שאני יודעת עליך: אתה בן שלושים וחמש. יש לך בת בגיל ארבע. אתה גר בשומרון במושב שכוח אל. יש לך עיניים חומות ואתה שומר מסורת ואוהב את ג'וני קאש ולרכב על סוסים. הנה קטע. אתה בן שלושים וחמש ואני כמעט בת שש עשרה. זה הפרש של תשע עשרה שנים, לכל הדעות - פער די רציני. גם אם נתעלם מן ההיבט המשפטי, שאני לא מנסה להמעיט בערכו, הייתי יכולה להיות מבוגרת פי שניים ועדיין היית מבוגר ממני. חשבתי על זה הרבה. ואתה יודע מה, יש מורה בבית הספר, בתיה פכטר. לפני כמה חודשים אריאלה דברה על זה שבדיוק בתיה הגיעה לגיל שלושים ובעלה בן שישים ושלוש. ובכל זאת הם התאהבו. וכן, אריאלה חושבת שזה קצת דוחה, אבל ככה זה באהבה, ואף אחד לא מבין באמת איך זה עובד. זה פשוט קורה. ומצד שני יש את אריאלה, שהתחתנה עם בחור שהיה בדיוק בגילה, ואז הוא נכנס לכלא וחוץ מזה היה אידיוט באופן כללי. מה הפואנטה? בהשוואה לשלושים ושלוש, תשע עשרה שנה זה כלום. הבעיה היא העיתוי וגם העובדה ששיקרתי. אבל חוץ מהשקר, למה לחשוב שזה לא יכול ללכת ביננו בעוד כמה שנים? למה אנחנו בכלל צריכים לחכות? זה לא שאני הולכת להתאהב שוב במישהו אי-פעם.
ברנדה מסיימת לקרוא את הספר ונאנחת ומחייכת. היא נכנסת לכל הלילה כי הגרון שלה התייבש והיא קצת מסוחררת והיא רוצה לשתות משהו מוגז. המזגן בכל הלילה פולט אוויר נעים והיא מתעוררת, מרגישה כמו אחרי התעלפות שמישהו קרוב מלטף לה את הלחי ועושה רוח בעזרת עיתון. היא מורידה פחית קוקה קולה מהמדף ולוקחת חפיסת שוקולד וניגשת לדלפק. בחור צעיר שנראה כמו כוכב רוק לבוש שחורים מחייך אליה ואומר לה שהוא מקנא בה שהיא מצליחה לשקוע בספר למשך שעתיים רצופות. לברנדה אין חשק לדיבורים אז היא רק מחייכת באילוץ ומשלמת ויוצאת החוצה ומתיישבת על השולחן המרובע ומביטה לכיוון ים המלח שזוהר בטורקיז.
"נוסעת לאילת?" הבחור מכל הלילה יוצא אחריה ונשען על שולחן העץ, קרוב מדי אליה.
"לא" היא אומרת ומתרחקת. "אני נפגשת עם מישהו. האמת שאני כבר צריכה ללכת." ברנדה אוספת את תיקה ומתרכזת בפניו של הבחור שמזכירים לה שיר ילדות נשכח, הו מרגנית, אם חשוב לך לדעת. הבחור אומר לה: "קוראים לי לקס לוגר, אני גר בערד לא רחוק מכאן. מאיפה את?" ברנדה עונה: "אני מיוקנעם. שמחתי להכיר אותך לקס. אני באמת מוכרחה ללכת" לקס נעמד בקפיצה ומחייך "עם מי את נפגשת?" ברנדה לא עונה רק מושכת בכתפיה ומתחילה ללכת. בחורה דקה וגבוהה נכנסת לכל הלילה. היא מבחינה בברנדה ובלקס ויוצאת מכל הלילה ומתקרבת אליהם. היא שולחת מבטי רצח בברנדה ואוחזת בכתפיו של לקס.
" נו נו...אי אפשר לעזוב אותך לדקה, אני מספרת למרטין שאתה מפקיר את כל הלילה בגלל ילדות עזובות" היא דוחפת קלות את לקס ונכנסת לכל הלילה.
"אל תתייחסי לשממית" אומר לקס ומעביר יד בשערו "היא קצת מאוימת כשיש מישהי יותר יפה ממנה בסביבה" ברנדה לא עונה אבל נשארת לעמוד. היא מביטה בשממית מבעד לזגוגית הדלת של כל הלילה שרושפת אליה גצי אש.
"איפה קבעתם להיפגש?" לקס שואל ופניו מתרככות והוא נראה קצת יותר חמוד.
"שם, תחת העץ במכתש" ברנדה אומרת ומצביעה וקצת מחייכת.
"מכתש איזבל אנחנו קוראים לו". אומר לקס וצוחק "אל תפחדי מרוחות הרפאים שם, הם באמת לא מזיקים אפילו שהם נראים נורא, אם הם יפנו אלייך עדיף שלא תעני בכלל, כלומר לא יקרה כלום אם תעני, הם פשוט ישגעו אותך בכל מיני בקשות מוזרות. כדאי שתתעלמי"
"תודה על ההצעה", ברנדה אומרת, "אני לא באמת מפחדת מהם". לקס מנופף לה לשלום ונכנס לכל הלילה. היא עוקבת אחריו במבטו. הוא מתיישב ליד שממית ומדגדג לה את הצוואר והיא צוחקת. אחר כך היא לוחשת לו משהו באוזן ושניהם נפנים להביט בה וצוחקים. ברנדה מסתובבת ויורדת במדרגות האבן לכיוון המכתש. היא חוצה כביש במהירות ורגליה דורסות רגבי עפר וחצץ גרוס. היא פוסעת לכיוון הצאלון שגזעו נראה כמו זקן קשיש שקוע במחשבות עתיקות. אוויר חמים מרפד את פניה וריח דק של מלח ועשבים ירוקים חודר לתוך הנחיריים שלה. היא מוציאה מתיקה את שמיכת הפליז ומניחה אותה על הארץ, תחת העץ ומתיישבת ומשעינה עליו את גבה כאילו היית אתה במקומה. היא לא תזכור כמה זמן היא ישבה שם כי כאשר היא תתעורר הסוללה של הנייד שלה כבר תתרוקן לגמרי וחושך מוחלט יאפוף את המכתש כמו נחיל צפוף של עטלפים.
אתה זוכר את הפעם ההיא בזירה שהיית גרגמל עם קרחת ואף גדול ומכוער וקנאת לי לראשונה? אמרתי לך שהוא לא מהווה איום ואתה העמדת פנים שזה לא אכפת לך ונעלמת לכמה ימים. חיפשתי אותך בגן העיר ובקניון הקסמים ובמפלי האש. ראיתי איש זקן נשען על אבן באמצע היער האסור והייתי בטוחה שזה אתה. בכיתי שלושה לילות ברצף. זה עושה לך משהו? כן, זאת שאלה.
ברנדה נשארת שעונה על העץ. החושך מצטופף ומסמיך מרגע לרגע. ברקע היא רואה את אורותיו של כל הלילה וזה קצת מרגיע אותה. היא לא באמת לחוצה. היא רק מותחת את הגב והצוואר שהתעקם מהשינה הממושכת. היא חוזרת להתיישב תחת העץ שנראה בחושך כמו כף יד ענקית. היא שומעת צעדים קלים כמו אוושת עלים על הארץ. ויד קרירה מחזיקה לה את היד. היא הייתה בטוחה שזה אתה, שם דבר. היד אוחזת בה, יותר ממלטפת ופחות ממכאיבה.
"אם זה ייתכן זה שם. רק צריך לקחת את זה את זה אני רוצה " קול נמוך של גבר.
ברנדה מושכת את ידה בחוזקה ומתרוממת. צללית של אדם נראית מולה. "זה אתה, שם דבר?" היא אומרת ומתרחקת גבה נלחץ אל גזע העץ.
"שם דבר לרצות" אומר הקול "שם דבר מבקש. את צריכה לקחת. זה שם".
ברנדה קמה שוב. היא מנסה לגעת במשהו. היא שולחת יד קדימה לכיוון קו המתאר של האדם שמולה. " מה אתה מבקש, שם דבר?" היא שואלת.
"את שם דבר" אומר הקול "שם. שם לקחת" הוא שולח יד אל גרונה ומהדק באיטיות. ברדנה משתנקת מנסה להשתחרר מלפיתתו.
"זוז ממנה דפוק" אומר קול נוסף, קולו של לקס לוגר, ודוחף את רוח הרפאים בעוצמה. לפיתתו משתחררת וברנדה מתנשמת בכבדות. גרונה כואב.
"אמרתי לך לא לענות להם" אומר לקס לוגר ואוחז בכתפה של ברנדה "את בסדר?"
"אמרת גם שהם לא יעשו לי שום דבר " אומרת ברנדה ומשתעלת.
"הם בדרך כלל לא נוגעים בבני אדם" אומר לקס לוגר "נכנסים לפעמים לכל הלילה ומבקשים דברים משונים כמו מפה של איסלנד או מחתה. הייתה פעם שרוח רפאים אחת כמעט חנקה את שממית. אבל הגיעה לה, שממית כלבה לכולם. את בטוחה שאת בסדר? נפצעת או משהו?"
"כן אני בסדר" אומרת ברנדה.
"בואי איתי אני רוצה להראות לך משהו" לקס אוחז בכף ידה ועולה אתה לכיוון כל הלילה.
כשיצאתי באותו בוקר ניסיתי לתאר איך תראה. אם עינך החומות הן בגוון מוקה או חמר, אם יש לך כרס כמו לכל הגברים הנשואים בגילך, האם אתה מקריח ובאיזה צבע השיניים שלך. כשביקשתי ממך בזירה שתתאר לי אותך אתה ענית בקצרה, גבוה עם עיניים חומות ומראה כללי. ניסיתי לדלות ממך פרטים, להבין מה זה מראה כללי בעיניך. אבל אתה שלחת לי מם שלועג לראש הממשלה שלא הצחיק אותי, אבל צחקתי. אבא שלי לא שאל כלום כשיצאתי מוקדם באותו בוקר. הוא שתה קפה וקרא עיתון. אם הוא היה מסתכל עלי בזמן שעמדתי ליד הדלת, אולי הוא היה שם לב שהתיק שלי נפוח ושהשעה מוקדמת מאוד ובית הספר מתחיל רק בשמונה וחצי. במקום זה הוא המשיך לבהות בעיתון ומלמל בוקר טוב או יום טוב לא הצלחתי להבין. אבא שלי גבוה מאוד ומקריח ויש לו עיניים חומות, אבל אין לו מראה כללי. האף שלו נטוי בזווית משונה שמאלה ויש לו גומות ענקיות כמו שני מכתשים שיצרו מטאורים, ואוזניים בולטות כמו של חייזר. ילדים מבית הספר צוחקים עליו ואומרים לי שהוא נראה כמו המפלצת של פרנקנשטיין בגרסה הומוסקסואלית. אני לא נעלבת מילדים בגילי. אני בוגרת מהם בשני עשורים לפחות. הנה עוד משהו שאתה לא יודע עלי. איבדתי את הבתולים שלי בגיל ארבע עשרה עם בחור מכיתה יא'. הוא גר לא רחוק ממני ושכבנו בחופש הגדול אחרי שחיזרתי אחריו שנה שלמה. לא הייתי מאוהבת בו וזה לא היה בקטע רומנטי למרות שהוא היה יפה תואר ומצחיק, פשוט הבטחתי לעצמי שביום שימלאו לי ארבע עשרה אאבד את בתולי. אני עדיין אני לא מבינה את הסיבה לזה, אבל עכשיו אני מבינה שיחסית לפעם הראשונה, זה היה סקס טוב.
ברנדה ולקס נכנסים לכל הלילה, הטלוויזיה דולקת על ערוץ המוסיקה ושממית נראית משועממת על כיסא הבר מעבר לדלפק. "הנה הגיבור ואהובתו האובדת" אומרת שממית "כפיים לתרגיל ההצלה המושלם, ועכשיו גיבור העל מנשק את אהובתו... קדימה אני רוצה לצלם את הרגע".
לקס לוגר מגלגל עיניים לכיוונה של ברנדה ואומר לשממית "אני מראה לה את המקרר נחזור עוד חצי שעה בערך".
"חצי שעה!" אומרת שממית וטופחת בברכיה. "ממתי אתה מחזיק יותר משלוש דקות? מותק כדאי שתכיני את היד אחרת תצאי מיובשת כמו פרי של ט"ו בשבט".
"סתמי כבר נודניקית" לקס אומר "אני רק יורד למקרר להראות לה אותם וחוזר".
"תהיה עדין" היא מחייכת וחורצת לשון בין שתי אצבעות ידה.
"אתם ביחד?" ברנדה שואלת את לקס כשהם יורדים במדרגות מתכת לעבר המקרר.
"אנחנו מעדיפים לא להגדיר את הקשר" אומר לקס. "שנינו גדלנו בערד, אנחנו גרים דלת מול דלת. ההורים שלנו חברים קרובים.". הוא מוריד שני מעילי דובון ממתלה בסמוך למקרר "תלבשי את זה, הטמפרטורה במקרר היא מינוס תשע עשרה מעלות."
ברנדה לובשת את המעיל ותוחבת את ידיה אל תוך הכיסים. המעיל מחמם ויש בו ריח של גלידה. לקס פותח את דלת המקרר ומסיט את וילון הפלסטיק ומורה לה להיכנס ראשונה, הוא נכנס אחריה ומדליק את האור. המקרר ריק חוץ מערמות של קופסאות קרטון בצדיו. רוח מקפיאה חודרת לברנדה לתוך האוזניים והיא מכסה את ראשה בכובע המעיל. לקס סוגר את הדלת מאחוריהם ומכבה את האור. הוא מתקרב לעברה ואוחז בכתפיה. היא נלחצת לתוך המעיל. "תסכלי קדימה". לקס אומר "עוד כמה שניות את תראי את זה".
ברנדה נושפת אוויר שגם בחושך המוחלט במקרר ניתן לראות אותו מסתלסל כמו רקדנית פלמנקו בשמלה לבנה. "אני רואה משהו" היא אומרת "מה זה. מה אני רואה?"
לקס צוחק ואוחז חזק יותר בכתפיה "את לא מזהה? חשבתי שנפגשתם כבר בעבר, גם אם לא נפגשתם באמת".
ברנדה מתחילה להתנשם בכבדות. כואב לה הראש ואחיזתו של לקס חורצת שקעים בכתפיה. "קשה לי לנשום" היא אומרת " תוציא אותי מכאן".
"תגעי בזה" אומר לקס "ותראי מה יקרה." ברנדה משתחררת מאחיזתו של לקס ופוסעת כמה צעדים קדימה, היא מושיטה יד לעבר מה שנמצא מולה ונוגעת בזה. נשמע קול ריסוק וזה מתנפץ לרסיסים. היא נבהלת ומסתובבת אחורה בריצה. ראשה נחבט בעוצמה במשהו קר וקשה והיא נופלת ומתעלפת.
אתה בטח תלעג לי עכשיו כשאתה כבר יודע בת כמה אני באמת, אבל אלה התובנות שהגעתי אליהן בחיי: לכל דבר צריך להמציא שם, אחרת זה כואב בבטן ומכביד על הלב. כולנו עוטים מסכות, אין טעם לנסות להוציא אותן כי בין מסיכה למסיכה תמיד תמצא עוד מסיכה, ובינה לבין הבאה בתור תמיד תהיה עוד אחת, ככה עד אינסוף. מה עוד למדתי, למדתי שכאשר אתה צעיר המבוגרים סביבך תמיד ישאלו אותך למה אתה לא קורא ספר, אולי תשב ותקרא משהו, וכאשר אתה מתבגר הם באים אליך ואומרים, תהיה אתנו, תאמר משהו, תחייך, תפסיק לקבור את ראשך בספרים כל הזמן. ועוד למדתי שאנחנו מאוד דומים לעכבישים. אנחנו טווים את הקורים שלנו והולכים על פיהם ואולי בעצם אנחנו חיים בתוך חלום או גרוע מזה נמצאים בתוך חלום של מישהו אחר. מה יקרה אם נגלה מי החולם? מה יקרה אם תגלה, שם דבר היקר, שאתה שחקן בתוך החלום שלי, גם אז רק תנסה להצחיק אותי?
מישהו שוטף לברנדה את הפנים ועושה לה אוויר נעים, היא לא מזהה את הריח אבל הוא מזכיר לה ספר ישן ושוקולד של סבתא. זה היית אתה, שם דבר? היא מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת עם כאב ראש מפלח ובחילה קשה ופה יבש. לידה יש בקבוק מים קרירים והיא מכוסה במעיל דובון ירוק, לא זה שלבשה במקרר. היא קמה באיטיות ומקיאה, היא מקנחת את פיה בשרוול המעיל ושותה מהמים ומתיישבת שוב על שמיכת הפליז. התחתונים שלה רטובים והיא קצת רועדת והיא מבינה שהיא רעבה כי ההרים באופק, חומים כמו לחם שזה עתה נאפה, נראים לה ראויים למאכל. היא מקפלת את השמיכה ותוחבת אותה אל תוך התיק. היא שותה שוב מהמים הקרירים ושוטפת את פניה. היא הולכת לאט ובזהירות לעבר תחנת האוטובוס. היא תשב שם ותמתין לקו 390 שייקח אותה לתל אביב , ומשם היא תעלה על אוטובוס נוסף שיסע עד ליוקנעם-עלית. כשהיא תגיע הביתה היא תתקלח ותאכל משהו שאבא שלה הכין, ואחר כך היא תשב על הכיסא השחור המסתובב ותכתוב לך את המכתב הזה.
הנה קטע שם דבר, יום אחד אני אהיה מבוגרת יותר ואעבוד במשרד ממוזג בחברת הייטק מפוארת ובמקום לשלוח מיילים מקצועיים אכתוב סיפורים, כמו זה למשל. ואולי יום אחד אפגוש באדם שיביא אתו חתיכת שמש ואצליח לראות מעבר לקו אופק של הים. הוא יחייך אליי חיוך ביישני ואני אאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה וכשהוא יכתוב לי שיר לא ארדם שלושה ימים רצופים וארצה רק לגעת בו ולהיזכר איך הוא מריח. בטח אפגוש אותו באוטובוס. הוא ילבש ג'ינס קרוע וחולצת טריקו עם המילים HAPPY THOUGHTS כתובים עליו בצבע אדום. הוא יקרא ספר עב כרס וכל הדרך אנסה להבין מה הוא קורא, והוא ישים לב שאני בוהה בו ויפנה את מבטו אלי ויציע לי לשבת לידו, ואני אבוא ואתיישב והוא יספר לי על הספר שהוא קורא ויזמין אותי אליו הביתה לתה או לקפה שאתרשם מאוסף הספרים שלו. בהתחלה אני לא אתאהב בו, כי הוא יסמל משהו לא מוגדר כמו ריחוף בין העשור השני לחייך לבין זה החמישי שיתריס כנגד כל תדמית שאנסה לבנות לעצמי. אבל אחר כך החיוך שלו יתקבע לי בין העיניים ולא אצליח לחשוב על מישהו אחר. הוא יהיה בכל שיר שאשמע, בכל חלום שאחלום, בכל סקס עם מישהו אחר. אני אלחם בו כמו נבלית על. לא אתן לו לחדור לשום חדר בלב שלי. אשרוט אותו, אגרד את פנים שלו עם הציפורניים שלי, אעקור לו את העיניים. אבל הוא יישאר שלם עם אותו חיוך ביישני וחתיכת שמש בכיס. ואז אצטרף אליו והעולם יראה פתאום מקום ראוי להצלה. ושנינו נקפוץ מבניין לבניין כמו גיבורי על משוגעים ונציל נשים בהריון ממגדלים בוערים, ונניח מעילים מחממים על כתפיים של ילדים שרועדים מקור. אבל עד שכל זה יקרה אני שלך שם דבר. כל כולי שלך. אולי היה יותר פשוט אם הייתי כנה, אבל גם אתה, שם דבר היקר, לא היית כן במיוחד. בכל מקרה אני לא מצפה להיות גיבורת על לצידך. אני מוכנה להיות הסיידקיק שלך אם זה כל מה שתציע.
לקס לוגר הוא חרא של בן אדם, אבל אני חושבת שהוא צודק בדבר אחד. הוא צודק בזה שאנשים נפגשים שוב. גם אם אני ואתה לא נפגשנו מעולם, אני רוצה להאמין שניפגש שוב. הסיבה לזה היא שאני אוהבת אותך. החלק הזה בסיפור הוא אמתי. אני יכולה לשחות ארבע בריכות מבלי להוציא את הראש לנשימה, הקאתי פעם אחת על סבא שלי אחרי ששתיתי כוס מלאה של וודקה, החמישה עשר בנובמבר הוא יום ההולדת שלי ולא של אריאלה, אני אלרגית לרוק של כלבים. אני אוהבת אותך. לא שיקרתי על הכול.
כשימלאו לי שמונה עשרה אני מתכוונת לעלות שוב על קו 390 ולנסוע למדבר. אקח איתי ספר ושמיכת פליז ואשב תחת עץ הצאלון ואקרא. אביא איתי גם לוח שחמט ואעמיד את הכלים במקומם, מוכנים למשחק. אני מתכוונת לעשות את זה ביום ההולדת שלי. אהיה שם כל היום.
עכשיו תורך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-11 חודשים אודיייייי חני
זה מדהים קראתי בשקיקה.
למה אתה לא מוציא ספר?
או שהוצאת ואתה לא אומר?
בכל מקרה היה לי עונג צרוף.
אז הנה אנחנו באתר וירטואלי
עם "דמבלדורים" ו"שממיות"
והדבר היחיד שיש לנו כאן
הוא להיות אנונימים כדי להגן
במקצת על מעט הפרטיות
שעוד נשארה לנו
ולפעמים זה מבאס ממש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-11 חודשים תודה רבה חני אודי (ל"ת)
-
-
