היא הופיעה בבר, לבושה כולה לבן. הצבע הלבן הבליט את שערה השחור, היא אפילו יפה יותר. התאהבתי כבר בפעם הראשונה, אז כשלבשה שחור. שני הצבעים מחמיאים לה, מתאימים לאופי שלה. היא כל כך יפה, זה צובט. יופי כמו זה כואב, והכאב מתעתע, ערמומי.
יכל להיות שאתה נהנה מהכאב? הכאב כמו מים ומזון - מזין אותך, כמו השמש, הוא מחייה אותך, גורם לך להרגיש. וזה טוב שאתה מרגיש, כי כבר הספקת לשכוח איך.
אתה מוצא את עצמך חושב עליה, אולי יותר מידי, אתה רואה אותה בכל מקום, היא לא יוצאת לך מהראש.
היופי שלה קסום, כמעט מיסטי, היא מרגישה כמו חלום, יותר מידי טוב, זה אמיתי?
חיוך אחד שלה זה כל מה שצריך, בעזרתו היא מנגנת את המוסיקה הנעימה ביותר, היא מספרת את הסיפור היפה ביותר, היא שולחת אותך למסע בזמן, היא מראה לך עולם; ערים אירופאיות צבעוניות, יערות עצומים ואגמים צלולים, מרחבים ירוקים ואוקיינוסים כחולים.
היא מלמדת אותך לאהוב.
פעם נוספת האדם הקטן מתמודד נגד איתני הטבע. והפעם הכוחות גדולים מתמיד, הטבע לבש צורה חדשה, ואני בסהכ אדם, גבר חלש, מול מראות שכאלה אני חסר אונים.
היא יצור נדיר, פרח מוגן. ציפור שהיתה כלואה והצליחה להשתחרר מהכלוב. החופש שלה ממכר, היופי שלה משכר, שירים ויצירות ספרותיות נכתבו על נשים כמוה והיא השראה לאנשים כמוני, היא מוציאה ממני את כל מה שטוב, היא מזכירה לי מה חשוב ומה מיותר. היא השקט וגם הסערה, היא הפרי האסור. כמה הייתי רוצה לטעום ממנו.
האישה בשחור לעולם לא תהיה שלי.
תעבירי לי את האקדח החביב שלי, יקירה שלי, אהובה ותאמרי לי לשם מה כל זה טוב? נלך יחד אל המקום בו פורחים הורדים ואעזוב את העולם במחווה רומנטית וכואבת. אני לא צריך עוד מקור לכאב, עוד מראה למציאות הבלתי נסבלת. אני לא יכל לחשוב על עולם בו את לא נמצאת, הקיום שלך מפיח בי חיים.
קחי את האקדח, השלמתי עם המציאות, האישה בשחור לעולם לא תהיה שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
