נכונות כשלעצמן, ובעיקר להודיע ש"זה *האחרון* ולכן שינה" ובוודאי הם החשובים משום שבאו מחכמי ישראל רמב"ם, תוס'יום טוב והמהר"ל
ומדרש שמואל. ואין עוררין שזו סיבת השינוי באחרון.
אבל יש כאן, גם משהו מעט יותר עמוק על דרך הצבת הסדר של הביטוי האחרון.
אתן דוגמה מחיי היום-יום.
פעמים ששואלים אותנו מה שלומכם? והבריאות לא משהו, בדרך כלל אנחנו עונים "אני לא מרגיש כל כך טוב"
ואם אתה *לא מרגיש* משמע שאינך כבר בין החיים, ואין באפשרותך לציין את ההמשך של *לא כל כך טוב*, שהרי אינך קיים מרגע שאמרת
"אני לא מרגיש* - ומי שלא מרגיש, כנראה נמצא "בנעילה" (ביטוי המרמז על קיצו של אדם, דוגמת הנעילה בכיפור, המסמנת את
סוף היום הקדוש)
ולכן צריך לומר *אני מרגיש* לא טוב, אני חש שלא בטוב. וכדומה.
זו צורת הדיבור והיא הכרחית.
דוגמה נוספת היא ההקדמה הכמותית במידה, כדי ליצור עניין אצל הקורא שלא בדרך הלשונית הרגילה.
רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ..."
לכאורה היה צריך לומר קודם את הפועל הציוויי *הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ* ואחר כך לומר מה היא המידה של שפלות הרוח = מְאֹד מְאֹד.
אם היה מתחיל בפועל הציוויי, אפשר שאנשים לא היו נשמעים, כי מי רוצה להיות שפל רוח, אז התחילית "מְאֹד מְאֹד" מושכת הלאה.
אני מניח שבהחלט הבנת את הרעיון.
לעניינו:
אם היה מתחיל במילה "שתיקה", הרי הוא עצמו לא יכול היה להמשיך בדיבור כי הוא הכריז על השתיקה, לכן הקדים
למשוך את לב השומע. סייג לחכמה, כלומר שמצאנו דרך להיות חכמים, והדרך היא שתיקה.
אני מודה לך מאוד, אתל, על הדברים שהבאת.
איזה כייף ללמוד תורה בלילה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
