""אמרו לך פעם שאת דומה למישהי?"
חייכתי במבוכה. זו לא פעם ראשונה שאמרו לי משפט כזה. יש לי תווי פנים כאלה, מאוד רגילים, עד שהם יכולים להתמזג עם כל סוגי הפנים.
האיש ניסה לפענח מאיפה הפנים הללו מוכרים.
"תקשיבי, אין מצב שאני לא מזהה. אני מכיר אותך מאיפשהו.. אה! את לא החברה של בר-טוב?!"
הסתכלתי עליו, הפעם בהפתעה ומעט יותר עניין.
הוא צדק.
דניאל בר-טוב ואני היינו ביחד שנה וחצי. הוא אפילו כרע בפני ברך.
אבל מאז דרכינו התפצלו.
"אקסית, למען האמת. מאיפה אתה מכיר אותו?" שאלתי.
"אה"- הוא פלט-" אנחנו היינו ככה קרובים" ,אמר ותוך כדי עשה תנועת הצלבה עם האצבעות, כדי להמחיש בפני את רמת הקרבה.
"קוראים לי גיורא" אמר, והושיט לי את היד ללחיצה.
הגשתי את ידי בהיסוס קל, מנסה להיזכר אם דניאל הזכיר אותו. כלום לא עלה לי.
הוא נראה מבוגר מדי בשביל שדניאל והוא יהיו באותה שכבת גיל.
"תגידי, מה איתו באמת? הוא התקבל לבית ספר הזה למוזיקה שהוא רצה? עובד על אלבום חדש? ספרי קצת" אמר.
"נפרדנו, כמו שאמרתי" ציינתי, במעט חוסר סבלנות. לא היה לי כוח לדבר עליו. אם יש משהו אחד שאני שונאת להתעסק בו זה אנשים שכבר מזמן איבדו רלוונטיות מהחיים שלי.
"אבל לפני זה" המשיך גיורא, כנראה מתעלם מהטון של קולי "הוא התקבל?"
"כן, כן"עניתי.
הוא חייך, חיוך מאוד מרוצה, כאילו זה היה הדבר הכי מספק שחווה.
היו לו קמטי שמחה סביב העיניים.
"טוב"- אמר-"אני שמח שמצליח לו, ושיש לו בת זוג יפה כמוך"
"אקסית",ציינתי שוב.
"אני... אני יודע שלא דיברנו המון שנים, אבל תוכלי לומר לו בבקשה שאשמח לפגוש אותו שוב?" לפני שיכולתי לומר שוב, בפעם הלא בטוחה כמה, שדניאל ואני מזמן לא יחד ולא נשארנו בקשר, האיש קם והלך.
הסתכלתי על האיזור שעמד בו, תוהה מה קרה פה עכשיו
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
