05.07.2021
סולימאן בטיול שנתי
"גידי בוא כבר". גער בי האחיין שלי. מטילדה בכלוב שלה רבצה מפוחדת. המטפלת הציעה בעד השתתפות בטיול שנתי. זה הזדמנות מצוינת עבורה להתאוורר. לחוות קצת טבע.
"נו גידי. יברחו לנו". האחיין שלי חסר סבלנות. אבל בתור דוד מלווה לא היו לי הרבה ברירות. רצנו קלות לעבר נקודת המפגש על מנת לא לאחר. האוטובוס בדיוק הגיע ועלינו עליו.
"אהה גדעון איזה יופי גם אתה בטיול שנתי. איך נפל לי כבוד גדול לראות אותך שוב. וגם חתולה איתך. נהדר!".
"סולימאן. מה בשם שמיים אתה עושה פה?" כבר ידעתי לאן כל זה יוביל. השתופפתי ושקעתי בכיסא מאחור לצד יוסי האחיין הקטן בן אחותי.
"אהה יופי. יש מקום פנוי לידך". חייך סולימאן.
"סולימאן שמח לשבת ליד חבר טוב גדעון. שלא ראה כבר זמן מה. אני הבאתי כריך אנשובי עם מיונז וחרדל. מתי הפסקת אוכל?".
"בקושי התיישבנו. כבר אתה רעב?" אמרתי.
"הוא מסריח" אמר האחיין שלי.
"'זה האיש המוזר". הוא הצביע על סולימאן.
"אהה כן זה גבינה מסריחה בתיק שלי. אני מחזיק עשרים שנה. זה כמו יין טוב. רוצה חתיכה?".
"אלוהים בבקשה לא". התחננתי.
"רגע. לעצור אוטובוס תכף ומיד!" צעק סולימאן.
"עדיין לא יצאנו" גלגלתי עיניים.
"אני חושב יש בעיה עם אוטובוס. צריך לבדוק קרקע מתחת. סולימאן מרגיש אנחנו עומדים על בית קברות של אינדיאנים שבט אפאצ'י". סולימאן שם שתי אצבעות על רקותיו עצם עיניים ועשה את עצמו מתרכז. מידי פעם הציץ אם מישהו מסתכל עליו.
"תפסיק עם ההצגה נוכל. אנחנו חונים בחניון אוטובוסים מקורה. הכל פה בטון מתחת".
"אהה כן. אני מרגיש מר גדעון מדבר אמת. רק בזכות תושייה של סולימאן אנחנו בביטחון. אין מה לדאוג. אוטובוס יכול לצאת לדרך".
סולימאן הוציא מסכת קורונה מכיס המעיל.
"הנה גדעון אתה צריך הגנה נגד קורונה?" שאל בתמימות.
"לא זה בסדר אני מחוסן. אבל אני רואה שאתה בלי מסכה. אתה לא מפחד להידבק?" התעניינתי .
"לא סולימאן התחסן תשע פעמים".
"תשע???". שאלתי בתדהמה.
"כן. חיסון לכל נשמה. אני כמו חתול. זה למה אני מדבר טלפתיה עם חיות. רוצה אני מדגים על חתולה שלך?"
"שלא תעז להתקרב למטילדה אתה שומע!". צעקתי.
"לא דואג גדעון. אני מראה לך תכף טריק רק סולימאן יודע". הוא הושיט ידו אל הכלוב. מטילדה נשכה אותו באצבע הקטנה והוא נסוג בבהלה.
"וואו חתולה שלך פראי כמו נמר. אולי גדעון מלווה נמר בשביל סולימאן עושה ניסוי לא מזיק" חייך.
בשנייה אחת מהירה מטילדה הוציאה יד מהכלוב ושרטה את סולימאן עם טופר בדיוק באמצע הזרוע. הוא התרחק מילל כמו ילד שלקחו לו סוכרייה.
מטילדה גרגרה בצורה מוזרה. זאת התגובה הכי קרובה לגיחוך שהצלחתי לראות על פניה אי פעם.
"סולימאן חושב טיול שנתי נגמר. אני הולך הביתה מחפש תרמיל עזרה ראשונה".
"ילדים וחתולים זה כבר לא טוב. סולימאן מצטער על היעדרות מנופש. גדעון סולח. כן?".
"כן כן. רק תעוף מפה כבר אתה מטריד את מטילדה".
סולימאן עזב את האוטובוס במהרה מייבב וכופת את זרועו בידיו. הנשק הסודי שלי נגד סולימאן נחשף. החתולה שלי.
מטילדה ישנה בכלוב שלה מגרגרת קלות ונראתה שלווה לחלוטין.
האוטובוס יצא לטיול כמתוכנן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
