הטלפון מצלצל. איך קוראים לדברים האלה היום – נייד? פלאפון? סמארטפון? רוב חיי השתמשתי בטלפון קווי. אני מושיט יד מגוידת מבעד לשמיכה ונוטל את הפלא הטכנולוגי אל האוזן שלי. "הלו?" אני עונה מתוך שינה.
"מנחם?..." אני שומע את בנצי מבעד למכשיר.
"כן." אני ממשיך, ואז זיק של אימה שוטף אותי כי אני יודע שאשתו נלחמת כבר כמה חודשים עם סרטן אלים, ואני מבין בשנייה אחת את פשר השיחה הזו באמצע הלילה.
"מנחם. אני... אני באיכילוב. אני צריך אותך."
"איזו מחלקה?"
"נוירוכירורגית."
"אני מגיע."
*
"סליחה, איפה החדר של עליזה פומרנץ?" אני שואל את האחות בקבלה. המבט שלה אומר את הכול.
"12."
אני פונה לעבר החדר, במחלקה שמדיפה ריח חומרי טיהור חזקים לצד שאריות אוכל עבש וקול נחירות המאושפזים. בחדר 12 יש שלוש מיטות, שתיים מהן מאוישות. אני פונה ל זו הריקה, שמולה יושב לו עכשיו בנצי, שיערו המאפיר שמתחיל לו מאמצע הקרקפת משוך לאחור כמו שמעון פרס, ומשקפיו עבות המסגרת נחות על קצה אפו. אדום לו מתחת לעיניים, וכבד לו. שקיות כבדות ושמוטות של עור נפול. זומבי.
"בנצי." אני מחבק אותו. הוא אפילו לא קם. אני גורר כיסא ונזכר שיש בו אנשים ישנים ומתאמץ להרים אותו מהרצפה, מניח לצדו של בנצי ומתיישב בכבדות.
"זה נגמר." הוא אומר.
"כן."
אנחנו שותקים. אני מניח יד מהוססת על כתפו אבל מסיר אותה ממנו. אני לא טוב בדברים האלה. אף פעם לא הייתי טוב בדברים האלה. כמה שהייתי מובך כשעשרות אנשים ניחמו אותי אחרי מות אשתי, כל המשפטים החלולים וחסרי התוכן האלה, שנאמרים לך תוך כדי חיבוק או נשיקה על הלחי, לחיים לחות מדמעות נצמדות ללחיים מוכות היגון שלך.
"מתי היא..."
"לפני שעה. אלוהים כמה פרוצדורה זה מוות... ניירת, דיבורים, אישורים..."
"כן הא?"
בנצי מסובב אלי את ראשו. "מנחם, אני לא אעמוד בזה. עליזה ואני זה... נו, אתה יודע."
ואני יודע. את בנצי הכרתי קצת אחרי שפתחתי את הגלריה ביפו. שנות השמונים, אני בן שלושים ומשהו, צייר ואיש בוהמיה, מעביר את זמני בין קירות הגלריה לבין בית קפה על הנמל. ושם פגשתי את בני הזוג הציוריים האלה – הוא פיסיקאי מחונן, מייעץ למכון וייצמן, ל'רפאל', לכור. היא פסיכולוגית, והוא מתפאר בכך שהוא המטופל מספר אחת שלה. וכל צהריים הם נפגשים בבית הקפה הקטן על הנמל, מפטפטים עם כל העולם, סיגריות, קפה ושמש. מצאתי את עצמי יושב איתם יחד, מאזין להסברים ארוכים אך מרתקים על מכניקת הקוונטים, תיאוריית הכאוס, פיסיקה גרעינית. בנצי אהב לדבר, ואהב מאוד להסביר פיסיקה בשפה פשוטה לאנשים כמוני, שאין להם אפילו שמץ של מושג לגבי מה זה פיסיקה. ונהיינו חברים. הכי טובים.
ולאן שהלכנו, לאן שיצאנו, כל דבר שעשינו – עליזה גם הייתה שם. ואשתי. היינו מעין קומונה קטנה ומאושרת. האחות שנכנסה רגע לחדר ולקחה מדדים לחולה במיטה ליד, לא העלתה על דעתה שצמד הקשישים הנבולים מול המיטה הריקה היו פעם צעירים שחיו את הבוהמה.
"אני רוצה לחזור הביתה." אמר בנצי. "קח אותי הביתה מנחם."
"אה... אתה בטוח? לא צריך לעשות משהו?"
"כל מה שצריך לעשות יחכה למחר בבוקר. היא כבר לא אתנו. אין יותר שום דבר דחוף."
"אוקי."
"קח אותי הביתה מנחם." הוא קם בכבדות, וכמעט נפל, נתמך בכיסא. אחזתי בו. "מנחם..." הוא הביט בי בעיניים אדומות, "ותישאר איתי. אל תלך. תישאר אצלי בלילה."
"טוב בנצי."
יצאנו מחדר 12 וצעדנו לאורך המחלקה, שני זקנים עייפים ומוכי יגון. החיים עשו על שנינו אחלה עבודה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
