פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 95 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים פרק ראשון- סיפור שהמצאתי gigi
יער אי קסם, מרחק 400 פרסאות מבירת הסנשינים.
"אני מרגיש כאילו אני בחקירה חסרת סוף", אמר המלך בקולו העמוק, הזועם, זאת הפעם החמישית. "רק מעצם קיומי המלכותי". כאב הראש של גרייג'וי התחזק. הוא הביט בשאר הפמילייה שלקח עמו המלך לצייד , סיפור כיסוי לפגישה הסודית, אך כולם לבשו ארשת חתומה, פנים חסרות הבעה. אמנות שדילגה על גרייג'וי , למרבה הצער. כאשר מבטו מזרי האימים של המלך עבר על פני החבורה גרייג'וי , רועד כעלה נידף, חש בארשת רווחה מלאה בבושה שהמלך מעכב מבט על יועצו האישי, שהתקשח לצידו. המלך לא היה צריך להגיד מילה. כולם ידעו מדוע מאוראל מאשים את ורדן. בגללו הוא אכן נתון בחקירה ושליטתו שמאז ומעולם נחשבה דבר מקודש מוטלת בספק. ורדן , מצידו, הפתיע את גרייגו'י וזיכה את המלך במבט נחוש משלו, כמו אומר - אני לוקח עלי את האשמה. עשיתי את הדבר הנכון למען הממלכה.
הכל החל בימי סבו של מאוראל, מלכאור הראשון. אי הקסם המחלחל אל הארץ כבר אלפי שנים ללא מרפא פגע אותם ימים בהגנה הקסומה היא כיפת הקסם המפרידה בין העמים - חסרי הקסם המכונים הנחצ'ים ואליהם בני הכלאיים ובעלי הקסם - בין האחרונים שנותרו מהעולם הקדום , שבט האש המכונים סנשינים ושבט המים המכונים סיקסמיים. הכיפה הקסומה הגינה על שבט המים, המיושב רחוק יותר בפנים היבשת ועל שבט האש , שגובל עם ארצות הנחצי'ם, מפני השתלטות מספרית מצד חסרי הקסם אך עתה,משההגנה הקסומה איננה עוד, הנחצי'ם יוכלו לשלוט בממלכות הקסם. לא מיד , כמובן. ידרשו לכך כמה דורות של שפיכות דמים משני הצדדים אבל הדבר בהחלט חייב את אביו של מאוראל , מלכאור השני לפעולה נואשת, מה שנקרא הסכם שלום בשפה העתיקה אך למזלו , לא היה ההסכם ללא תנאים לגמרי. הנחצים ידעו שלסנשינים וגם לסיקסמיים, על אף היותם אויבים בנפש, יש כוח רב וגם בנפרד הם אויבים רבי עוצמה.
בממלכות הנוגעות בגבול ממלכות הקוסמים,שלטו בני הכלאיים שכינו עצמם המיתולוגיים זה עשרות שנים. הייתה להם מסורת חזקה והיא קבעה לא את שלטון הכוח ( בני הכלאיים היו חזקים כפליים מכל בן אנוש) אלא את שלטון ממליכות המלכים , הן הספינקסיות הקדושות, בעלות החכמה. 6 במספר נותרו בעולם אך כוחן היה רב. הן קבעו מי ומה ראוי להעלות על כס השלטון - בן אנוש או בן כלאיים, קוסם או שמא קוסמת, איש מבוגר או ילד קטן. לנחצי'ם הייתה אמונה בידיעותיו של כל אחד שעבר את המבחנים של הספינקסיות וגם רוב האצילים הסכימו שהסכם שלום כזה, שיקבע את המלך של שבט האש על פי התנאים של הקדושות, יהיה עדיף בהרבה ממלחמה עקובה מדם, שתבטיח להם בעיקר פעולות תגמול לדורות.
ההסכם , למרות היותו מעורר חלחלה בקרב בני העם הסנשיני , לא חרג בהרבה מהמסורת העתיקה של המיתולוגים. מלבד אולי הזמן הנוסף שניתן עד ביצוע ההסכם. ברגע שיגיע היורש לגיל ההכתרה המסורתית על פי המסורת הסינשינית, עליו לפתוח את שערי ממלכתו לספינקיסיות, שיתקבלו בחצר ברוב פאר והדר ואז יחלו החידות מופנות אל בני המלוכה, מן הבכור עד הצעיר ביותר. במידה ולא ימצא מענה נכון לחידותיהן ובקשותיהן, הספינקסיות רשאיות לעשות כמנהגן ולחנוק את הנכשלים עד שימצא הראוי או הראויה להעלות לכס המלכות.
כשבועיים חלפו מיום הופיעו יצורות הכלאיים ה"קדושות" בחצר המקדש הזוהר והמלך היה אובד עצות בשאלות רבות וחסר סבלנות כגורם הצתה. החבורה עמדה באמצע קרחת היער , בחלקו הלא קסום ,כמובן, הרחוק מאות מיילים מהטירה המוזהבת של המלך על מנת להימנע מאוזניים ועיניים בלתי רצויים ולטקס עצה בשאלה כיצד יש לנהוג עם היצורות הפראיות שכבר חנקו כמה מהמשרתים האומללים למוות ודחוף מכך - כיצד יוכל המלך לשמור על מעמדו כל שכן על ראשו.
בדממה שהשתררה ורדן דיבר. "אני יודע, מלכי, שחטאתי בכך שהפרתי את הפקודות שלך ושבמובן מסוים אני אחראי למצב המשפיל בו אתה עומד למבחן על עצם היותך ראוי למלוך. ליבי נשבר על שהגענו לשפלות כזאת, מצב בו אנו נדרשים להסכין עם מסורות ומנהגים ברבריים של הנחצי'ם (חסרי כוחות הקסם) לא לכך ייחלתי וגם לא אביך אך הוא ידע מה הוא עושה. בעינייך אני רואה שנאה קרה , כמעט החלטה אבל האמן לי, האמן לי ,מלכי, בחיי ובחייו של בני יחידי, לא הייתי ממשיך בדרכו של אביך לולא הייתי בטוח במאת האחוזים שלא הייתה לנו, לא..שאין לנו כל אפשרות אחר-"
"לנו?" קטע אותו המלך. "ממתי המלוכה היא ש-לנו? ורדן נדם. "ומה תגיד עלי, מאוראל?" שאל פליים להב-אור, הנסיך המושל בצפון והגבר הנאה ביותר בממלכה.
"ממליכות המלכים , כפי שהן מכנות את עצמן, כבר מבצעות אחרי מעקב. אני די בטוח שהן צופות בכולנו בו זמנית ולא מייחסות חשיבות לגיל או אפילו לייחוס המלכותי. מי היה מתאר לעצמו..שאנו, המאירים שפעם שלטו בעולם ועדיין, החזקים ביותר מקרב הכשפירים נישפט בידי החיות הללו. בושה כזאת לבני עמנו לא הייתה מאז הרס העולם בידי האויב הקדום". מאוראל פנה אל אחיו בן רגע, שוכח את זעמו על ורדן לגמרי. "הן שאלו אותך חידות? הן מפירות את ההסכם של עצמן?" "לא",ממהר פליים לומר, בטרם יעניק לאחיו תקוות שווא. קולו ספוג מרירות. "הן מחכות עם החידות עד תום הזמן שהוקצב לך הן אינן טיפשות אך הן גם לא קדושות וטהורות, כפי שהמיתולוגים העיוורים הללו מאמינים..הכופרים הללו. כיצד אבא יכל , להעניק להן כך את ראשנו על מגש , שיאכלו לתאבון? אני חש את עיניהן הקרות נעוצות בי כמו..כמו.." נראה היה שהנסיך מתקשה למצוא תיאור שיספק את מידת הזוועה שעיני המפלצות מעוררות בו. "הן רק מחכות להזדמנות , אחי". מאוראל שם יד על כתפו של אחיו ולראשונה מזה ימים רבים, עיניו הביעו דבר נוסף מעבר לדאגה וזעם כבוש. "אז כדאי שנוודא שאוכלות הבשר המטונפות הללו יסתפקו רק במשרתים ולא יגעו בראשי המלכותי".
...
המקדש הזוהר, מרחק 20 פרסאות מהמקדש הלבן המרכזי.
"אל זוהר הכל ממך נברא, בילדי גאיה הפחת מטוב אורך. בלילה נתת משמרת לביתך", ליטאורה מילמלה את המילים ככל שאר המתפללות אך היא התנדנדה בחוסר יציבות ועיניה חישבו להיסגר מרוב עייפות. היא אילצה את עצמה להיות עירנית וראתה שמצבן של שאר הכוהנות אינו טוב בהרבה משלה. עיניהן העצומות אמנם שיוו לתפילה מראית עין של מסירות והכנעה אך ליטאורה ידעה שהרושם הזה לא יכול להיות מטעה יותר. הייתה זאת העייפות והמלחמה המתישה שלהן במאירים שהביאה אותן למצב הזה. ליטאורה קלטה את מבטה של אם המקדש הלבן. היא לא הצליחה לקרוא את מבטה. מתי זה יגמר?..שאלו עיניה. האם לא ענתה.
"אל זוהר הכל ממך נברא, בילדי גאיה הפחת מטוב אורך. בלילה נתת משמרת לביתך.." המקדש הידהד את צליל קולן. "שמור עלינו ממה שאין בכוחה. את חטאת הכה בסנוורים ואת המוארים - " קול חבטה הקפיץ את המתפללות, גורם להפוגה זמנית באמירת פסוקי אורו. גם ליטאורה הסתובבה לאחור. הוטראסיה קרסה והשתטחה על הרצפה. ליבה של ליטאורה התכווץ. הוטראסיה הייתה מהמתלמדות החדשות, שהגיעו למקדש הלבן ירח אחד קודם לכן. ליטאורה הייתה זו שהדריכה אותה בנוגע לרזי המלחמה שבניהן לבין המאירים. ליטאורה שכחה את המשך המילים וכבר התכוונה לזוז ממקומה , בו ניצבה כגזע עץ אי-קסם אך שתי כוהנות , קרובות יותר , הרימו את הכוהנת חסרת ההכרה משתי צדדיה וספק תמכו בה ספק גררו אותה מהאולם.
כאשר הסתיימה ברכת קורן, התפילה הפותחת את היום, הלכו כל הכוהנות בשקט מוחלט אל מטלותיהן, עייפות מכדי לדבר. ליטאורה אפילו לא ניסתה לתפוס את האם במבט או מילה. היא ידעה שאין בכך תועלת ולא רצתה לצפות בתבוסה שבעיניה. היא עלתה במדרגות המקדש התלולות , גופה דואב. כל צעד עורר בגופה כאב הדומה להשחרה בקסם אך משצנחה למיטתה, נרדמה מיד. כאשר הקיצה, קרניים רבות לאחר מכן, כבר החלה השמש לנצנץ את נצנוצי השאול. מתוך הרגל ופחות מתוך מחשבה צלולה ,מהירה ליטאורה אל חדר הישיבות ומצאה אותו, למרבה הפתעתה, מלא עד אפס מקום. הצהלה וההתרגשות של הנוכחות היו מדבקות ולמרות בלבולה לשינוי שהחל בחברותיה , ליטאורה מצאה שהיא מחייכת. האם הבחינה בה ומשכה אותה אל זרם הכוהנות הצוחקות.
זהו בינתיים..אולי יהיה לזה המשך.תודה למי שקרא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
