פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 106 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-5 חודשים סומבלן gigi
בחלומי, אני מביט בפלורנס. היא ישנה שינה עמוקה אך בכייה של התינוקת מעיר אותה והיא ממהרת להוציאה מהעריסה ולנדנד אותה. “ששש",היא ממלמלת. שערה הארוך סתור ודבוק למצחה. היא נראית עייפה אך כשהיא מביטה בתינוקת עיניה זורחות. לאט לאט, התינוקת נרגעת. יש לה עיניים כחולות גדולות,כמו של אמה אבל האף שלה דומה לשלי. היא דומה לי,אני חושב בגאווה וחיוך נמרח על פני. אושר פשוט כחלוק נחל מתגבש בתוכי. אני אבא.
"איך קראת לה?” פלורנס לא מביטה בי, היא מרוכזת מדי בתינוקת. "היא מקסימה.." אני מנסה להתקרב אבל מחסום בלתי נראה ניצב בינינו, מונע מפלורנס לראות או לשמוע אותי. "מה היית אומר להן"? אני מסתובב.זה האריס ,מחייך את חיוכו הלגלגני ,המשועשע ,חיוך שלמדתי לשנוא מגיל צעיר.”מה היית אומר להן,אח יקר, אילו יכלו לשמוע אותך?” מדהים איך תוך שניה אדם יכול לעבור מתחושה נעימה לתחושה מחליאה. אני שולף את חרבי והתחושה כל כל כך אמתית שבאותה תנועה,המודעות לחלום מתמוססת. זה אמתי מכל בחינה שהיא. “הייתי אומר להן שלא שכחתי אותן,שאני בדרכי אליהן.” האריס מצביע על דלת כלשהי מימני. אני מתייצב מול הדלת כמו הייתה אויב אבל זו פלורנס , עדיין מערסלת את התינוקת בזרועותיה , שהולכת לעברה ויוצאת. העובדה שלא העיפה אלי מבט אך הגיבה לתנועת ידו הזעירה של אחי מכאיבה כהכשת נחש. התינוקת,התינוקת שלי..האם עדיין חיה? האם לקחו אותה איתם? “לא תוכלו לברוח לנצח”. האריס מחייך. “אני לא בורח, אחי,בוודאי שלא מפנייך. אני רק עוזר לה לברוח."
"מבעלה החוקי?”
"מחייה הישנים. אתה שייך לעבר.”
אני רוצה לשסף, לקרוע , לתלוש את בשרו אבל איכשהו, אני יודע שעלי לחכות.
"טוב להן איתי,לא חסר להן דבר. מדוע שייזכרו בך?” מילותיו מקפיאות אותי. מדוע שייזכרו בי? האם זה אומר שהן שכחו אותי? מחשבה מבחילה צפה ועולה במעלי בטני. אם איני יודע היכן הם, האריס יגדל את בתי במקומי. אבל האם ייתכן שפלורנס לא תספר לה עלי , שהאריס ייקח גם את ילדתי ממני? לוקח לי שבריר שניה מאוחר מדי לקלוט שהאריס מתקיף לשמאלי. דם פורץ מכתפי ואני שואג מכאב. הוא מצפה שאסוג אך אני פורץ קדימה, משקיע את זרועי בשריר ועצם ולב,שומע את הפיצוח המיוחל. הכל מסתיים. האריס משפיל מבט אל ניצב חרבי הבוקע מחזהו ומתחיל לצחוק. שום דם לא זולג ממנו, חרבי חסרת תועלת, חסרת ממשות. ישנן כמה שניות של חסד בהם אני חושב שאתעורר ואז האריס עורף לי את הראש.
אני מקיץ בלב דופק מאימת המוות ושניות ארוכות עוברות עד שהמציאות מתבהרת אני קולט שהלחות שדבקה לסדינים אינה מדם כי אם זיעה. במקום כלשהו, רחוק מאוד, תרנגול קורא בקול צרוד את ברכת הבוקר. בניגוד לחלומותיי האחרים , בהם פרטי החלום מתחברים לאט לאט, כפאזל שלבסוף הופך שלם, עתה זכרתי הכל . בבהירות נוראה, כמעט שטנית שחזרתי כל מראה וכל תחושה , החל מבגד הלילה של פלורנס וכלה במבטי החרד האחרון בפני העולם. והילדה.. היא הייתה דומה לי כל כך. היא שלי, היא חייבת להיות. אבל האם זה ייתכן ? פלורנס אמרה שהיא הפילה. היא שלחה לי מכתב על כך וגם אילו השאירה את התינוק, כיצד יכלה להסתירו מכולם? היא וודאי.. מה, מה היא עשתה? היא בלתי מובנת, זה ברור. מתחוור לי לפתע שמעולם לא הבנתי אותה באמת. הבטתי בה וראיתי מה שרציתי לראות אך התחתנתי עם זרה ובלתי אפשרי עתה, ממרחק השנים, להבין מה היה בה שהיה פרי דמיוני ומה היה כולו שלה. האם כששנאה אותי הראתה לי את אישיותה האמתית או אולי כשבכתה והתחננה שלא אלך ? בנוסף לתהיות המכאיבות הללו , העיבה שאלה נוספת על לבי- כמה זמן הייתי עיוור לבגידותיה? והאריס.. שייקח אותו האל, למה בחרה דווקא בו? אני מעיף מבט בנצנוצי השמש מבעד לווילון. אני אף פעם לא מסיט אותו. השמש מציקה לי עכשיו. היא אופטימית מדי, מעלה זיכרונות כואבים מדי. היא שייכת לחיים אחרים. עתה החשכה ברוכה בעיני. ניסיתי להפוך את החשיכה לאורחת קבועה בביתי ולהאפיל את כל הבית , אך לצערי, המשרתים בפיקודו של ווד, לא היו שותפים למזימה. היכן שהוא מסביבי, עמנואל מנקה את האבק. עוד מעט פטריק יעלה במדרגות אל חדרי עם מגש עמוס מאכלים, אם לא עשה זאת עדיין. מחשבותיי נודדות שוב אל חלומי. אני יכול לחזור לישון. אחר כך אקום ואתכנן את מסע הנקמה שלי, אך אם אשוב ואירדם, אולי אצליח לראות את בתי, בעלת העיניים הכחולות. "בוקר טוב, אדוני. ארוחת הבוקר מוכנה." אני ממשיך לשכב ללא ניע. “עלייך לאכול”, מתעקש הקול מעלי. “קום”. "איני רעב", אני אומר בזעף. "אבל אדוני,ארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום”.
"לא מעניין אותי”
"זה צריך לעניין אותך. כבר כמעט צהריים ואתה עדיין מתכרבל לך במיטה, בחושך מוחלט ובחדר המחניק הזה. יש כאן ריח חמצמץ נורא. אתה חובב חומץ במקרה? כי לא הייתי ממליץ לך לשתות על קיבה ריקה”.
"לא, אני לא חובב חומץ,פטריק".
"אתה חולה , אדוני?”
"לא יותר מאתמול..”
"איזו תשובה מוזרה. קדימה, קום.” יד מגששת אחרי זרועי. "לא רוצה", אני מסיט את זרועי ומסתובב לצד השני. "נו באמת, אפילו אשתי , שייקח אותה השד מתעוררת מהר ממך ולה לא מצפה ארוחת בוקר טעימה כמו שלך. לא, סר. היא מסתפקת בצפרדעים לארוחת בוקר ועוד כל מיני דברים דוחים."
"צפרדעים? דברים דוחים”? אני פוקח את עיני ורואה צללית מעורפלת מעלי. אפילו בחושך אני יודע מיד שזה אינו פטריק אבל לא חשתי צורך לציין זאת במקום זאת, גיששתי אחרי הסכין שמתחת לכרית שלי. "פטריק.. “ אני אומר בקול שטוח, לא ידידותי כפי שקיוותי שישמע ,“הפכת רזה נורא.”
האיש הזר , מסווה תחת עלטת החדר , מצחקק בבדיחות. “זה מה שאשתי אומרת, כאילו שאני יכול למנוע את שינוי הגיל. היא חושבת שאני כל יכול, אתה מבין. נו, אתה מתכוון לקום בזמן הקרוב? הארוחה שלך מתקררת. אוך,אולי תפסיק לחטט שם ? הוצאתי משם את הסכין.” אני קופץ מהמיטה, כל גופי דרוך. “מי אתה?” האורח הלא קרוא נראה מתחבט בשאלה. "נדמה לי שאני חברך הטוב”.
"לא הבנתי.. אתה אומר שאנחנו מכירים?”
"כן ,כן. אתה פשוט קיבלת מכה חזקה בראש ו- אל תקמט את מצחך,אדוני. דע לך שאני ממש מאוכזב ממך. חוסר זמינות זה דבר אחד אבל התעלמות? נו, נו, מזלך שעוד יש לי כוח לבקר חברים ישנים ועכשיו תקשיב , כי יש משהו חשוב שעלייך לדעת.”
אני מתקדם לעבר הזר והוא נסוג עד שנתקע בגבו לקיר. “ “מי הכניס אותך לכאן?” אני שואל בזעם" אם זאת בדיחה, היא גרועה מאוד. ווד, בוא הנה מיד!” אין קול ואין עונה. לפתע אני קולט כמה האחוזה שקטה. אף קול אינו נשמע – אפילו לא צניפת סוס מהחווה או ציפור מאדן החלון. כאילו העולם עצמו קפא ונעצר. אני מחזיר את מבטי אל החדר ואל הזקן - שנעלם באור בוהק ומסנוור. אור השמש פוגע בעיני ואני מתנדנד לאחור. “אני מצטער, אדוני, " אומר הזקן בקול עצוב." אבל יש לי משימה ואני חייב”- "סגור את הווילון", אני מצליח לומר מבעד לעיניים דומעות. "אני יכול, ידידי הוותיק אבל שכחתי את תוסף החלבונים שלי הבוקר ואין לי רצון עז לשחק ב"תפוס אותי."”
"לא אפגע בך," אני מבטיח , "רק סגור מעט את הווילון..אני רגיל לחשכה”. לפתע, אני תוהה אם הזר אינו שליח החשכה עצמה , שבאה לקחתיני אליה ולשים קץ לסבלי.
"ואז תשמע מה שיש לי לומר?” שואל הזר.
"כן".
"ולא תפגע בי”?
"לא.”
"ותיתן לי נקניקיה?"
"מה”?
"אמרתי לך, לא הספקתי לאכול הבוקר ואני אולי נראה בכושר אבל לעשות ספורט וקסם , בו זמנית, אלו לא דברים קלי ביצוע. הבכן, האם זו הסכמה שבשתיקה? דבר או הנהן לכל הפחות. איני קורא מחשבות של בני אדם, אלא אם כן מוחם דומה לזה של דולפינים.”
ישמור האל , אני מדבר עם מטורף. התלבטתי לרגע בין הרצון לקרוא לעזרה לבין הסקרנות. לבסוף, החלטתי לשחק את המשחק. “ קח נקניקיה מהמגש , רק סגור כבר את הווילון הארור.”
כשהחדר חזר לצבעיו הדהויים , שבה אלי ראייתי. לפני עמד זקן בעל גוף גרום ועיניים חשדניות גלימה ארוכה ואפורה וכובע מחודד. נראה כי הזקן שכח לחלוטין את סיבת בואו למראה המאכלים שעל המגש. הוא מרוכז בהם כל כך עד שיכולתי להפתיע אותו ולהשתלט עליו בקלות, אך הייתי נחוש לגלות מדוע החשיכה הביאה אדם זה אל ביתי.
"רצית לומר לי משהו חשוב.", אני אומר בקול.
הזקן מלקק את שפתיו ולוגם מהיין , אפילו לא מביט בי. "מה שמך, אדוני?” שאלתי תופסת את תשומת ליבו והוא מסתובב אלי. " השם הוא בונד. ג’יימס בונד”. הוא מצחקק כאילו הייתה בתשובתו שנינות רבה.
ואז החריפה מחלת השיגעון בנפשו. אני אומר זאת, כיוון שבאותו רגע , הזקן הנקרא בונד מוציא מראה קטנה מכיסו ומדבר לבבואתו. "לא, לא, ידידתי, זה כבר תפוס, נכון? אם כן, קחי רגע וחשבי על שם טוב עבורי, שם ראוי יותר לגיבור בן ימי הביניים..הממ קלוד? את בטוחה? לא אמרתי שזה יעורר חשד , בבואה , אבל זה לא לטעמי. מה זאת אומרת מה? תמצאי לי שם אחר אחר, פופולרי. מה זה? דברי בקול, אני לא מצליח לקרוא שפתיים!"
הבבואה דיברה מתוך המראה. “אם אתה מתעקש, אדוני, אדבר בקול אבל בהתאם להנחיות , אני מזכירה לך את חוק מחיקת זיכרון מספר 759 בחוק ה-” “ואני", אמר הזקן לבבואתו ", מזכיר לך שמדובר בחוקים שאני עזרתי לעצב. אני לא זקוק לתזכורת בקשר אליהם. תני לי כבר שם מעניין מימי הביניים או שאבקש להחליף אותך, תאמיני לי, אני אעשה זאת”."בשביל מה אתה זקוק לשם מעניין, אדוני? , שאלה הבבואה, " אם הרגע סיימת את המשימה של ימי הביניים?" "סיימתי?”, ירק הזקן. "איך סיימתי אם עדיין לא התחלתי? אני לא מבין איך את מצפה מסוכן מקצועי כמוני לסיים משימה ללא שם ראוי שייחקק בדפי ההיסטוריה!” הבבואה נאנחה. "אני לא יודעת על שום סוכן מקצועי ,אדוני, אבל עלי לציין בפנייך שיש לך 2 דקות בדיוק להשלמת המשימה”.
בכל הזמן הזה , ציפיתי משותק במחזה והזקן לא התייחס אלי כלל אך משאמרה הבבואה את המשפט האחרון בנוגע לזמנים , פנה אלי ודיבר כמי כפאו שד. "הקשב לי ויליאם, אתה אינך מכיר אותי אך אני מכיר אותך, רגע , אמרתי את זה נכון, או שזה הפוך? אוך, לא משנה. הדבר החשוב הוא שאני יודע על מסע הנקמה שאתה מתכנן באחיך ואני חייב להזהיר אותך שאסור לך בשום אופן להוציא את הנקמה לפועל. אנשים יפגעו אתה מבין? תגיד לי שאתה מבין,ויל." צעדים נשמעו מבחוץ,הולכים וקרבים. עיניו של הזקן נפערו בבהלה , קבועים בדלת. הוא החל לשפשף את המראה במהירות הולכת וגוברת. "אתה מבין ויל? לא נקמה ולא צפרדעים. אה, כן, גם ממים עלייך להיזהר. צפרדעים אוהבים מים, זה מה אשתי אומרת ולאשה תמיד מקשיבים , נכון? חבל שזה לא עובד גם הפוך. העניינים היו הרבה יותר פשוטים אז, אתה לא חושב? "
בדיוק באותו רגע, אור חזק בקע מהמראה , הזקן נעלם וווד נכנס לחדר.
"הא ,אני רואה שכבר קמת. " מבטו נח על המגש הריק. "נערי הטוב, כמה משמח לראות ששב אלייך התיאבו- " ואז עובר מבטו עלי ופניו הופכות להתגלמות התמהון. "ויל? הכל בסדר? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים.” אני מביט סביבי אך לא טורח לחפש לשווא, הזקן נעלם. נותר לי רק להחליט כיצד אני רוצה להתייחס לדבר – כחלום או כמציאות. אולי אם הייתי חכם , הייתי שותק אך אני מוצא את עצמי מספר לו את מה שאירע וזוכה, בתגובה, למבטים חשדניים ולמילים מרגיעות לחילופין.
ווד ושאר המשרתים ערכו חיפוש ברחבי הבית אך לא מצאו שום פולש. לבסוף, בלית ברירה , שחררתי אותם לדרכם. עשיתי חיפוש עצמאי אחרון בחדרי ולבסוף נאלצתי להודות שווד צדק. זה היה רק חלום. הבטתי במיטה שלי ובחשכה שהיא מציעה ובלית ברירה פניתי ממנה לביצוע המטלות שהשמש מטילה עלי. היה זה עוד יום רגיל, סך הכל, יום המלא , למרות החלום, במחשבות נקמה.
"ואני בא איתך". זאת הפעם השלישית שהנער מנסה להשתחל למסע ההרג שלי. “לא , אתה
לא". "אבל, אדוני, "הוא מדבר והולך אחרי בו זמנית, "ווד זקן מדי , פטריק רק יאט אותך
ועמנואל עדין מדי למשימה כזו. "ניצוץ" מקבל את התפוח שאני מושיט לו בהכרת תודה ונכנס לתאו בנינוחות. הוא יצטרך לעמוד בתנאים קשים והפינוק שהורגל אליו מאז חזרתי לא יקל עליו. הנער ממשיך להביט בי בצפייה אז אני אומר "לך למלא לניצוץ מים" כדי לתת לו משהו לעשות. הוא לא זז. "היי", ווד מתקדם לקראתנו , מבטו מופנה לנער. "כדאי שתפסיק להרגיז את האדון , אתה. יש עוד שימושים למקל הזה ואם תמשיך לעמוד כאן , תישא את הסימנים במשך כל השבוע". הנער פונה אלי , תחינה פורצת מעיניו. "בבקשה, אדוני, אני חזק לגילי ויכול לרכב ,שעות אם צריך." אני מעסה את רקתי. "נדבר על זה אחר כך,לך". ווד מביט בו בלכתו. הוא הולך עכשיו עם מקל אבל זה לא גורע סנטימטר מההערכה שהוא מעריך את עצמו. הוא עדיין מנהל את העולם הקטן שלו. "הוא עוד יחזור להציק לך", הוא מציין בפני. אני מהנהן. "אתה מתכוון לקחת אותו איתך? לא, הא? אולי זה נבון. מה שלום ג’ון פטיט, אותו ביקרת היום? הבנתי שאשתו נאבקת על חייה וחיה תינוקה".
ג’ון היה ידידי לנשק.שנינו נלחמנו, סבלנו, קיווינו לעתיד טוב יותר משתסתיים המלחמה. שנינו התאכזבנו. אני מעווה את פני. "אשתו לא שרדה את הלידה. גו’ן מאשים את עצמו.” ווד מעיף זבוב שהתיישב על אוזנו. “מצטער לשמוע. האם יוכל להצטרף אלייך, משיתאושש?” האדישות שלו לטרגדיה שעתה התרחשה גורם לי להרים את ראשי ולהביט בו. "נאמנותי היחידה היא למטרותייך , ויל, לא לרגשותיו של גו’ן וזמננו יקר מכדי להשקיעו במילות נימוסין ריקות. האם יצטרף אלייך? "אני חושב על גו’ן שהכרתי, על תחושת השייכות שהעניק לי. ג’ון היה בן איכרים פשוט אבל הוא היה כמו אח עבורי. כמה חבל שאדם חסון כמוהו ששרד את המלחמה העקובה מדם ואת זיכרון מותם של חבריו , חזר לביתו רק על מנת להתערער ממות אשתו ובנו. "אין טעם להעמיק בתוכניות הכוללות אותו. הוא שבר כלי.. הוא לא מתבייש בחולשתו, להפך". אני מביט היישר בעיניו של ווד, מנסה להעביר לו את הכאב שאני חש. “ הוא ניסה לנצל את מצבו כדי לגרום לי לרחם עליו. הוא איבד את הרצון לחיות. נאלצתי להיות קשוח איתו. הזכרתי לו את החוב שהוא חייב לי , צוויתי עליו לבטוח בשיקול דעתי ולהמשיך לחיות. אמרתי לו שבהמשך , כשיתחזק , אזדקק לו ועד אז עליו פשוט לשרוד”. דממה משתררת בזמן שאני מחכה לנחמה. הדקות חולפות ואני מבין שאחכה לשווא. ווד לא מתכוון להעניק לי אותה. אני כמעט יכול לשמוע את התוכחה השקטה שלו. אמרתי לך לא ללכת. אנו עוברים לנושא חדש- אופן הטיפול בסוסה חדשה שווד קנה, ערבייה משובחת העומדת ללדת בקרוב. אנו מתעמקים בפרטים הקטנים עד שלפתע הוא אומר-" קיבלנו מכתב מנציג המושל. פיליפ מוכן להכיר בפלורנס כנחטפת על ידי גיסה, משהבין שנוצרה טעות ואתה בחיים. אמר שהיה בא להתנצל אישית אילולי היו לו עניינים דחופים בפריז. הוא מתכוון להקצות קבוצת חיילים לחיפושים אחריה ואחרי האריס”. “יופי”, אני אומר."אך ווד, להבא , אשמח אם תעביר לידי את מכתבי..לא ש-” "אינך צריך לתת לי הסברים", הוא קוטע אותי, נבוך לפתע. "הייתי עושה זאת אלמלא החליק בטעות מידי ונחת באח. אני מצטער. איני יודע כיצד זה קרה".
אין בכך דבר, אני רוצה לומר אבל לפתע כאב חד מפלח את ראשי . הקרקע מתנדנדת תחתיי ואני מאבד שליטה על רגליי. גופי הופך לגוש אבן חסר חיים והכאב הוא הדבר היחיד שקיים. למשך שניות ארוכות הנדמות כנצח גופי מטלטל ונרעד. בין רעידה לרעידה, המחשבות היחידות מלאות בתפילה לכל סוג של ישות על טבעית , שתציל אותי ותעלים את הכאב. כמה שניות אחר כך, גופי מתרפא ואני נזכר לנשום שוב, ראייתי מתחדדת ואני קולט את מבטו המודאג של ווד מעלי. “אתה בסדר?”הוא שולח יד לעזור לי להתייצב אבל אני מנער אותו מעלי. מספיק לי שראה אותי ברגע חולשתי. "כן..כן,אני רק.." אני מצליח לעמוד על רגליי , מחזיק בתאה של הסוסה לשם יציבות ."שכחתי לשתות היום”. ווד מתעקש לתמוך בי אבל חרדתי מתעצמת עוד יותר.“אין צורך שתטרח.. אלך למטבח ואכין לעצמי משהו מזין. אתה בינתיים..(הו, אלוקים, זה כואב) שמור על הנער, שלא יבוא בעקבותיי". אני מזייף הליכה יציבה ומתרחק במהירות."הא, ויל..”, עמנואל מופיע מעבר לפינה. “אתה זקוק למשהו? חכה,תן לי לסדר את הבלגן שבחדרך”. "לא,אין צורך",אני אומר במהירות ומוצא תירוץ להיוותר לבדי. ברגע שאני בבטחת חדרי , אני ממשש את בטני -את העור ההרוס שלעולם ישתקם, את המקור לכאב שלעולם לא ייעלם. כשנלחמתי לאורך נהר לואר נפגעתי בבטני מחץ טועה. בסופו של הטיפול הארוך נחתה עלי מהלומה נוספת: הובהר לי שאצטרך להיות זהיר במיוחד שלא להתאמץ ואם אלחם שוב בחרב זמן ממושך, הפצע עלול להיפתח מעצמו ואז אדמם למוות תוך 20 דקות. "זה נראה רע, ויל". אני מרים את מבטי. טק,טק, טק ווד נכנס לחדר, מקיש על קרשי הרצפה. “יש לי משהו שיכול לעזור". אני מנענע בראשי , כועס על שלא נתן לי אפשרות לשמור את מצבי לעצמי. “שום דבר לא יעזור". "זה גם מה שאני חשבתי”, הוא מוציא מכיס מקטרנו את ערימת עשביו ומשליך אותם אל חיקי. “עד שאנג’ליקה ,הבת של הסוחר היהודי, נתנה לי את זה”. אני מביט בו בבלבול. “את העשבים שלך?” "אלה לא עשבים רגילים כמו נענע וזעפרן ", הוא מתיישב מולי ומביט בי בתבונה. "אלה משככי כאבים חזקים. התחלתי לקחת אותם לפני שלוש שנים בעקבות כאבי הגיל. אני לא מרגיש צעיר יותר אבל הם עושים את עבודתם-הם משככים את הכאב. לפעמים אני חושב שללא העשבים שלי לא הייתי מסוגל לחיות".
אני בוחן את העשבים הירוקים-שחורים בתערובת של בחילה וסקרנות.
“בחיי, ווד. לא ידעתי שאתה מסתיר ממני דברים כאלה”.
"לא היית צריך לדעת. עכשיו אתה צריך”.
אני מרים את העשבים לפי -ומיד יורק אותם החוצה. טעמם נורא. “לא לוקחים אותם בצורה כזאת. ייקח לך זמן להתרגל. קח אותם עם דבש או סוכר, שליש עלה כל פעם. אחרי כמה חודשים -.”
דפיקה בדלת קוטעת את המשך דבריו. זה פטריק שנכנס קודם עם בטנו ואחר כך עם ראשו. “ הגיע מכתב עבורך". הוא מושיט לי את המכתב בידו הגדולה , החמה. "תודה, פטריק. אקרא אותו אחר כך. אשמח לכוס תה, עם הרבה דבש". “וודאי אדוני". הוא יוצא ואני מתיישב בכבדות בכסאי."איך לעזאזל אני אמור..” לפתע אני משתוקק למישהו שיקרא את מחשבותיי.
ווד רק יושב בשקט, ממתין שאמשיך.
"איך אני אמור לרדוף אחרי האריס במצב כזה? להילחם בו? להביס אותו?
אני יודע שאני אמצא אותם בסוף אבל דאגתי היא מה יקרה הלאה". אני קם ומתחיל להתהלך בחדר. “ החיפושים יכולים לקחת שנים ואני לא יכול לבטוח במושל שיצליח למצוא אותם עבורי."
"בזה אתה צודק”,אומר ווד ,"אבל זכור -יש הרבה דרכים בהם ניתן להביס אדם ובעניין מקום המסתור שלו-מי ידע טוב ממך היכן היה בוחר להסתתר”? אני מנענע בראשי. “אתה מעריך אותי יתר על המידה. אם הייתי יודע היכן הוא כבר הייתי שולח את כוחות המושל בעקבותיו.” ווד נאנח ואנו שותקים שעה ארוכה. לבסוף, ווד אומר "מה עם מרטיניק? הוא ענה למכתבים שלך? יש סבירות גבוהה שהוא ידע היכן לחפש שני נמלטים."מרטיניק היה שודד ים ממולח שהרבה לעשות איתי עסקים קודם למלחמה. הוא ידע שאין לבטוח באחי ומששמע על "מותי" מצא לי מחליף. שלחתי לו מכתבים רבים אך לא תמיד ידעתי היכן הוא מסתובב ואם אכן מכתבי הגיעו ליעדם. כך או כך, מרטיניק לא ענה לי מאז. "מרטיניק נעלם,הוא לא יכול לעזור לי."
טוק טוק. פטריק נכנס לחדר , מניח את התה המהביל על השולחן ויוצא בניד ראש מנומס. אני מבצע את השלבים הנדרשים להכנת העשבים, מרוכז בהוראותיו של ווד. “הזהר במיוחד בבדיקת המינון , ויל, יותר מדי עשבים עלולים להרוג אותך, בייחוד אם אתה עייף ואינך שם לב לכמויות. ארבעה עלים יכולים להציל ממוות אך חמישה הם דרך סלולה לשם.” הדחיפות בקולו מבהילה אותי יותר מדבריו, כאילו הוא משוכנע שלא ניפגש עוד וזו ההזדמנות היחידה להזהירני ופחדו זוחל אלי כחרק. ארבעה לחיים, חמישה למוות, אזכור את זה. אני בולע את תכולת הכוס- עלה אחד- ואז מתפנה לקרוא את המכתב.
"ויליאם היקר. אני יכולה לחוש בדאגתך ממקום מושבי ממש כאן, על יד השולחן ועל אף שאני מבינה רגש זה עלי להתנגד לו בכל תוקף. לא נחטפתי. הלכתי עם האריס כי זה מה שרציתי. כי זה מה שאני רוצה. זאת האמת. איך בכך כדי למחוק את חובותיי כלפייך, אני עדיין אשתך בעיני אלוקים ותמיד אהיה אבל יש רגעים אותם קשה להסביר. רגעים בהם אפילו חובה קדושה זו ננטשת. אל תבוא לחפשני בתקווה שהאריס הנחה אותי בכתיבה ואל תבוא כדי להרים עליו יד בכעס. אין לך זכויות אלה. מקווה שתתברך במרפא ואושר, כמו שהתברכתי אני. פלורנס”.
המכתב נשמט מידי ואני גולש לרצפה, מתקפל לתנוחת עובר. ממרחק אני שומע את קולו של ווד.“ ויל, נערי, מה קרה? ממי המכתב?" עיניו מרפרפות על פני מילותיה החותכות והוא מיד פונה אלי. “"זה הוא, זה האריס. הוא הכריח אותה לשלוח את זה, אני בטוח בזה.” אני מנענע בראשי. “לא. זה משקף את רגשותיה האמתיים." “אל תהיה שוטה! אחיך עומד מאחורי המכתב עכשיו עלייך לקום ולצאת לדרך וקח איתך את הנער, הוא יוכל להיות לך לעזר”.
"הנער?”
“הנער מהחווה שלך.” הוא מסביר ועוזר לי לקום על רגליי.
"אה..”
"קח את הנער, הוא יוכל לשמור עלייך בלילות , לסחוב חלק מהציוד , לארח לך חברה, מדוע שלא יצטרף? רד למטה והגד לו לרתום את גופו ואת מוחו למשימה". "בסדר". משהו בפקודה מרגיע אותי ואני הולך לבצע אותה,שומע בחצי אוזן את ווד צועק פקודות לפטריק ועמנואל לחדש את ההכנה ליציאה.
הנער מקפץ כל הדרך חזרה לאחוזה. "לא תצטער על זה , אדוני,אני מבטיח. אבל לאן בדיוק אנחנו רוכבים”? שאלה טובה,אני חושב אבל יש בי מספיק חכמה לא לומר לו את זה. “זה אחד מהדברים שנברר בדרך”. אני מצפה שיהסס , שידרוש תשובה ברורה אבל הוא רק מהנהן , כאילו כבר התרגל לחוסר הוודאות של החיים . הוא ממהר לאכוף את בעטן, בעוד אני ממלמל התנצלות בפני ניצוץ. חסל המנוחה המיוחלת, חבר. כשאני מוביל אותו אל השער, שם מחכים לי עמנואל ופטריק ,ווד מתגשם לצידי. “ברגע האמת ,ויל, כשאתה ניצב מול האריס עלייך לזכור מה שאמרתי לך- יש דרכים רבות להביס אדם. אתה פצוע והוא בשיא כוחו לכן נסה להימנע מקרב פנים אל פנים אבל אם לא תוכל , תשתמש בעשבים מפגי הכאבים שלי. בנוגע להחלטתה של פלורנס , אינך יכול לדעת בוודאות לצד מי היא ניצבת אבל אם יתברר שהיא בחרה בהאריס -עלייך להרוג אותה”. רטט צמרמורת עובר בגבי. “על מה אתה מדבר,ווד? אתה רוצה שאהרוג את פלורנס?”
"ועוד איך. ”פסק.”אחרת תעמיד את עצמך בסכנה".
"פלורנס לא תפגע בי.” אני אומר ומאמין בזה בכנות.
"היא כבר עשתה את זה. היא שיקרה לך, מזמן,בקשר לתינוק שלכם”.
הלב שלי מחסיר פעימה ונסגר ,מזהה את האמת.
"אתה יודע על התינוק?",אני שואל חרישית. "איך? היא סיפרה לך"?
"לא”, ווד מנענע בראשו ,"היא ידעה ממי לשמור את הסודות שלה, אבל ג’נה מכבסת בבתים רבים וציינה מספר תסמינים באוזניי,מה שהעלה את חשדותיי. רק עכשיו אני מבין את כל התמונה.." הוא אומר בקול שקט. “ אתה לא סיפרת לנו כי לא רצית לתת לנו סיבה נוספת לשכנע אותך לא ללכת, היא הסתירה את זה בהצגה משכנעת של אבל וכתבה לך שהיא פשוט הפילה. היא לא שה תמים, ויל היא נפטרה ממנו בעצמה, בעזרתו של אחיך היקר". הוא מסתכל עלי במבט משונה, אולי רחמים אבל זה לא יכול להיות , אני יודע שהיא חיה. “מי חיה, על מי אתה מדבר?” ווד שואל ואני קולט שדיברתי בקול. אני מספר לו על החלום והמצח שלו מתקמט בדאגה שאני מתחיל להתעייף ממנה. ניסיונותיו לתרץ את החלום לא משכנעים אותי אבל אני מהנהן כי זה יסיים את הסיפור. אנחנו מתקדמים אל השער ואני אסיר תודה על שתיקתו אבל שמחתי הייתה מוקדמת מדי כיוון שהוא לא סיים את הנושא ועתה , אני נחרץ יותר.
"אני לא מתכוון להרוג אותה רק בגלל שהיא הפילה את התינוק. אולי זה באמת הייתה תאונה כפי שכתבה ובכלל, גם אתה לא שה תמים. ידעת על מה שעשתה ולא הודעת לי.” אנו עומדים עכשיו,מניחים לעמנואל ופטריק להמתין לסיום הדברים. "אני מבין את הכעס שלך אבל תבין..לא יכולתי להרשות לך לדעת ,לא כשהיית צריך להתרכז בהישארות בחיים וגם לא ידעתי בוודאות. היו לי..חשדות אבל לא ממש יכולתי להוכיח אותם. כשאני חושב על זה היה עלי להבין כבר אז. האריס החל להתקרב אליה ו-."
"אני לא רוצה לשמוע איך האריס התקרב אליה. ספר לי,היא התאבלה עלי לפחות?”
"תקופה,כן. בעיקר בחודשים הראשונים אבל אל תיתן לזה לפטור אותה מאשמה.
היא והאריס ראויים לאותו גורל". הנער מתקרב ועומד לצידי. פטריק ועמנואל מסתכלים בנו, מחכים. ווד נאנח." תגיד לי שאתה מבין” אני לא מבין. "אתה עד כדי כך שונא אותה ? היא עשתה מה שעשתה רק כי חשבה שאני מת".. "טיפש!" עיניו של ווד יורות עלי גיצים, כאילו אמרתי דבר כפירה.“כיצד אתה יכול להיות כה עיוור? היא קפצה לזרועותיו של האריס עוד לפני שידעה בוודאות שאתה מת , הרגה את תינוקכם ונעלמה ברגע ששמעה שאתה בחיים, מתענה בכאבים.הגד לי,כיצד היא שונה מהאריס, שתזכה ליחס מיוחד? מעשי בגידה שכאלה אמנם חדשים מצידה, אבל זה לא הופך אותם לנסלחים.“ לבי נשבר בתוכי למשמע הקלות שבה יכול ווד לצייר את פלורנס כאויבת שלי, אבל ידעתי שאם אהרוג אותה ,מכל סיבה שהיא, לא יהיה לי לב כלל. אני מפייס את דעתו כמיטב יכולתי ופונה אל רגע הפרידה.החיבוקים שאני מקבל מעמנואל ופטריק מקשים עלי לשמור את דמעותיי לחוצות אל עפעפיי. "אולי זה לא רעיון טוב,”עמנואל אומר לפתע. “אני בטוח שתחזור , ויל,אבל , לא יודע, יש לי הרגשה מוזרה לגבי זה". תמיד היית חד עין , עמנואל,אני אומר לו בלבי. יכול להיות שאתה מרגיש את פחדי? אולי אני באמת טיפש, הולך לחפש את אחי כשאני חלש ופצוע, רוכב אל מותי. פטריק מעיף לעברו מבט נוזף.“אל תפתח פיך לשטן,עמנואל", הוא פונה אלי. "ויל-להאריס יש את פרא אבל הוא לא יוכל לברוח לנצח וכשמזלו יבגוד בו -אתה תעשה צדק עם כבודך וכבוד המשפחה שלך". אני מהנהן, מקבל את סצנת הסיום שהוצעה לי ורוכב משם, אל הלא נודע, עם הנער אחריי.
1565
"ומאז ועד היום אתה מחפש את אחיך"? הבחור הגדול עם הפנים המלוכלכות והשיער הסתור מניד בראשו ובולע את השיכר שמגיש לו המוזג כאילו היה מים.
"ואת אשתי ובתי, כן".
"עצוב, פשוט עצוב. אתם, הגברים על היבשה אף פעם לא מצליחים לשמור על הנשים שלכן
כמו שצריך בעוד אנחנו, שודדי הים, פשוט מכניסים אותן לספינה ו-הופ, זה או אנחנו או הכרישים".
אני פולט נחרת צחוק ומוסיף מעט סוכר לעשבים שלי,אותם אני לועס במהירות.
“בחיי, שכנעת אותי. שווה להיות שודד ים".
“we", הוא מסיים את שארית תכולת הקנקן ומנגב את שמפו.”אתה לא יודע עד כמה. אני,איף הגדול קוראים אותי, באתי ממשפחה ענייה, אתה מבין? אז לפני שהפכתי לקפטן, רציתי בכלל להיות כומר ובחיים לא האמנתי ש..ש.." הוא מכווץ את עיניו השחורות ומביט בי בחשדנות . "לאן נעלם היין?"
אני מניח כמה מטבעות על הדלפק בזמן שהוא מסתכל עלי בריכוז . המוזג מוזג לו מחדש את המשקה ונעלם. איף חוזר להביט בכוסו ופיו נפער בהשתאות. "היי,איך עשית את זה?"
אני מקרב אליו את המשקה. “נס".
איף מחייך חיוך לא נעים. "בסדר,בסדר ,בן אדם, מה אתה רוצה? מה שזה לא יהיה אני לא מעוניין אז אל תחשוב אפילו על להוציא מתחת לגלימה שלך את הספר הזה על הקדוש שלכם כדי לספר לי עליו. חוויתי כבר מספיק התנסויות עם צדקנים יודעי כל כמוכם, מהסוג שאני וחבריי תופסים בים-אטלס ושולחים כעבדים לברבריה". אני נרכן אליו. “זה מה שאני נראה לך,מיסיונר"? "לא,נוצרי". עם זה אני לא יכול להתווכח. אני מקרב אליו את המשקה.
"אני אולי נוצרי אבל אני מנהל עסקים עם שודדי ים כבר מלפני המלחמה. אתה מכיר את מרטיניק? " איף מנענע בראשו. "עבדנו ביחד כמה שנים כשות-"
"תגיע לעיקר".
אני משלב את ידי ונרכן אליו. "יש לך ספינה נכון"? הוא מהנהן. "וצוות?" הוא מעסה את מצחו ומתחיל לשתות שוב. “נו”. היק."אז מה.”היק.
קול תשואות ומחיאות כפיים גורמות לנו לסובב את גבנו. הנער שלי נהנה מתשומת ליבה של מחזרת נועזת שתופסת בידו ומנסה לפתותו לעלות לחדרה שבקומה העליונה. הוא מחייך במבוכה ומנסה להיחלץ מלפיתתה בלא למשוך תשומת לב אבל הקהל, שמרגיש בלחץ שלו, מגיב ב-אאאא ואווו, דוחף אותו לאט לאט אל מלתעותיה. "פעם ראשונה שלך,ילד"? נשמעת הקריאה מהקהל וחיוכו המבויש נמחק באחת. הוא מבין, באיחור, שזה או היא או הכרישים ומשתרך בעקבותיה במעלי המדרגות. “מי זה, חבר או בן"? איף עוקב אחרי מבטי, קולט בחוש שעוד לא התערפל כי הנער לא זר לי.
"עובד שלי. הוא החליט להתלוות אלי לחיפושים".
"יופי לו”, איף קם בכבדות. "לפחות העובד שלך ימצא את מה שהוא מחפש הלילה".
"איף. אתה מטריפולי, נכון? “
הוא מניד בראשו , שערו הסבוך נופל על עיניו השחורות. “מרקש”.
"יש לכם הרבה עבדים שם, בברבריה? עבדים נוצרים?”
הוא מושך בכתפיו. “תלוי למה אתה מתכוון בהרבה. על איזו כמות אנחנו מדברים?”
"לא”, אני מזועזע לנוכח המחשבה המטרידה "לא, אני לא רוצה לקנות עבדים, וודאי שלא עבדים נוצרים. אני פשוט "- אבל איף לא מקשיב לי. הוא לא מסיר את עיניו מגברתן שיושב מולו ומחייך אליו . לגברתן יש שיניים נהדרות , הן בוהקות כמו פנינים לבנות על רקע עורו השחור. אני מעביר את מבטי מאיף לבחור ורואה שאיש מהם לא זז. הם נראים כמו מתאבקים מקצועיים אם כי בקבוצות משקל שונות שמקבלים תדרוך במרכז הזירה. החשמל באוויר כה מורגש עד שאברי נתקפים דקירות עדינות, כמו תמיד לפני קרב. הגברתן מניד בראשו לכיוון היציאה ואיף מהנהן, כאומר : איך שאתה רוצה. אבל לפני שהוא מספיק לצאת לענייניו אני חוסם את דרכו.
"איף, תעזור לי למצוא את אשתי ואחי ואשלם לך ביד רחבה".
מבטו השחור סורק אותי , את בגדי הבלויים ושערי הפרוע , מבחין באבק הדרכים שנדבק לאישיותי זה מכבר. “ תשלם? במה בדיוק? אתה עני יותר מהזונות כאן."
"יש לי אדמות."
איף צוחק. "אני שודד ים , מה לי ולאדמות מזורגגות?”
"אהפוך לחבר צוות בספינה שלך.”
"יש לי די והותר יורדי ים. אין לך מה להציע לי”.
"בבקשה, אני יכול לעזור לך, אעשה מה שתצטרך."
"קדימה, ‘תחפף לי מהדרך”.
"לא.”
"אם הסיפור הזה על אשתך ואחיך אמתי ולא מצוץ מהתחת , גם אם הוא אמתי כמו החזיר שאני עומד לשחוט עכשיו- אין לך סיכוי למצוא אותם, בטח שלא בין עבדי ברבריה. אני מוכן למכור לך כמה שפחות אם אתה מתעקש, כתחליף לאשתך , אבל אני לא מתכוון לנקוף אצבע עבורך בעיקר אם אחר כך אתה תחזור כדי לנעוץ לי אותה בתחת. בספינה שלי יש מספיק עושי צרות". הוא יורק ודוחף אותי מדרכו בעודו יוצא בעקבות הגברתן השחור.
לפתע, אני יודע בדיוק מה עלי לעשות. ממקומי המוסתר , נדמה כאילו עוברות שעות עד שהשניים עוברים ממילים למעשים אבל אז מגיע הרגע המושלם: הגברתן מכה את איף, שולל ממנו את רוח הלחימה סיבוב אחרי סיבוב. הוא מכאיב לו בשמחה לאיד ואני רואה את האימה .. אימת המוות בעיניו של איף ואת הכאב בעוד ארבע עשרה עצמות פניו מקבלות טיפול מידי הגברתן. אם לא אתערב , הוא ימות. אני מהדק את אחיזתי בפדיון ויוצא מבין הצללים וכנחש מכיש מחבק את הגברתן חיבוק אחורי ומצמיד את פדיוני לגרונו. אני מפעיל את כל כוחי אבל אפילו אז, העבודה רק חלקית. האיש השחור נופל על ברכיו בבעתה, אוחז בגרון שוקק דם אבל עדיין בחיים. אילו הייתי עוצר , אילו הייתי בוהה בו עוד רגע אחד , הייתי מקיא. אני פועל שוב, בכוח רב יותר, והגברתן נופל כמו שק בוץ. הוא נוחת על הקרקע בקול חבטה עמומה-מת. “אתה..אתה..” קול צרוד ממלמל לצד הגופה. לרגע שכחתי אותו , את האיש שעבורו רצחתי. אני מתנשא מעליו בעודו בולע את רוקו ומתנשם. לרגע אני תוהה אם האל יסלח לי על זה שהצלתי קפטן ספינת פראטים שעוסק בבזיזת ערים ושעבוד נוצרים אבל אני דוחק את המחשבה על אחורי ראשי ועוזר לו לקום על רגליו. "קדימה , איף הגדול. עוד לא סיימנו את השיחה שלנו.”
…
"אתה מטורף,סומבלן.” חזרה בתוך הפונדק, איף מקנח את אפו משאריות של דם.
“אקבל את זה כמחמאה”, אני אומר.
"מטורף ונואש.”. איף עובר לבחון אותי פיזית ואני לא מדמיין את ההערכה בעיניו. "אתה רבע עוף, אתה, אבל אתה יודע להילחם". הוא מתקרב אלי ואני עושה כמוהו , נשען קדימה. "בסדר,הרווחת את ההקשבה שלי אבל לפני שאבטיח לך את עזרתי,אני צריך ממך טובה קטנה. אני צריך שתמצא מישהו עבורי. סבא כזה, נראה לא מזיק אבל מטורלל על כל הראש. מעולה בניחושים.הוא מופיע ונעלם במהירות אז אסור להיות שאננים בקרבתו. כבר כמה פעמים שמזלו שיחק לו והוא הצליח לחמוק ממני.” הבזק תמונתו של הזקן שבחלומי מופיעה מול פני. אני מסלק את החיזיון ושואל, "למה שלא תמצא אותו בעצמך? לא נראה שאתה לחוץ בזמן ” איף מנענע בראשו "הוא מכיר את השיטות שלי, כבר לא נופל במלכודות שאני מציב לו”. “איך קוראים לו”? אני שואל.
איף מענפף משהו לא ברור ולוגם מכוסו. "שמע, זה תלוי באיזה יום אתה תופס אותו. יום אחד הוא אלאדין מהאגדות , יום לאחר מכן הוא אתלט שרירי ושנייה לפני שאתה בטוח שהוא השתגע לחלוטין , הוא מחזיר עצמו למציאות. אבל אל תטעה , לא יהיה קל להערים עליו או לקחת אותו בכוח. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה במסבאת "הכבש השחור" בצד השני של העיר. לך לשם ורחרח אחר שמועות. אני רוצה אותו בחיים , אם הוא מת,העסקה מבוטלת. אני מוכן לעכב את יציאתי לדרך בעשרה ימים ובזמן הזה , אנסה להפעיל את הקשרים שלי כדי לברר היכן אחיך ואשתך. אני כמעט בטוח שתוכל לראותם..נניח תוך מחצית השנה".
"מחצית השנה?!”
"היי , לכל אחד יש מגבלות." המחשבה על ההמתנה שעוד נכונה לי מדכאת אותי אבל זה הסיכוי היחיד שיש לי. בלי איף, אין לי כלום. לחבורת שודדי ים מנוסים יש כלי תחבורה מהיר , קשרים ויכולת למצוא אנשים ואיף הבטיח לי את עזרתו. כקפטן , הוא כבול למילתו. אהיה טיפש אם אפספס הצעה שכזאת. אני נושם עמוקות ומקבל משקל נוסף על מצפוני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
