פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 649 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים סיפור קצר: "פוחד לחיות". (מקווה שלא פגעתי באף אחד בנושא הסיפור. אם כן אנא ידעו אותי ואמחק). johndoe
פעם חייתי בפחד. היום אני פוחד שמא אפסיק לחיות. אני יושב באמבולנס. ידיים רועדות. עבודה מטומטמת לחלוטין. להיות פרמדיק. להציל חיים. ובשביל מה. רק כדי להרגיש קצת אדרנלין. להרגיש שאתה חי. לא כמו אלו שאותם אינך מסוגל להציל. הוצאתי סיגריה. הדלקתי את הגפרור בידיים רועדות משתדל שתמי לא תראה אותי מזיע באפודה. שאפתי עשן לריאות ותכף כל האמבולנס עישן ביחד איתי. "תגיד לי אתה משוגע לא נורמלי. מה אתה מעשן בתוך האמבולנס". צעק אפי מתא הנהג. עניתי לו שזה לא עניינו וגם ככה זו המשמרת האחרונה שלי. שיפרגן קצת. "תמי אל תשכחי את ברלין, אהה". זרקתי לעברה משפט. חיוך מאולץ. היא לא חייכה חזרה. בתחנה. סוף סוף מחוץ המחנק הקלסטרופובי של הניידת. ניגש למשרד מנהל המשמרת למסור לו את התג שלי. להזדכות על המדים והחוצה אל האוויר הצונן של פברואר. הסתכלתי על השעון. כבר שתיים בלילה. משמרת ארוכה לעזאזל. נסעתי הביתה בעיניים דומעות. שכחתי את המשקפיים בתחנה ואין מצב שאני חוזר לשם. הגעתי לדירה. חשבתי שהמצב תחת שליטה, אבל האמת שכמעט וקרסתי על המיטה. נרדמתי מיד. צפיתי שמירי תשכב לצידי שאקום ורק בבוקר גיליתי שהיא בכלל לא חזרה הביתה מהמסיבה אתמול. התחלתי לדאוג אז צלצלתי. "יעל. זה אריק. כן הבן זוג של מירי. לא חשוב עכשיו. איפה היא. מה לא הייתה איתכם כל הלילה. אז איפה היא. עשיתן מסיבת רווקות לא. מה לא. אז מה היה אתמול". ניתקה לי בפרצוף. שלפתי סיגריה. האחרונה בחפיסה והתיישבתי על הקצה של המיטה. אלוהים כמה שרציתי לגמור עם העניין. אבל אני פחדן עלוב. אז ירדתי למכולת לקנות סיגריות ועיתון. בסוף קניתי גם קפה הפוך בקפיטרייה והתישבתי לצד שולחן. הסתכלתי קצת במדור הספורט. מלצרית ניגשה אלי "אתה רוצה להזמין משהו. אולי עוד קפה. משהו לאכול. יש לנו"… אמרתי לה שלא. קצת בחוסר נימוס מצידי. שלפתי את הנייד מהכיס. ניסיתי לטלפן למירי. היא לא ענתה לי כל הבוקר. עשרים שיחות שלא נענו. ואז היא הגיחה דרך הדלת זורקת לעברי את מפתחות הדירה היישר בפרצוף. "תמי מוסרת לך דש מברלין" שלחה לעברי. עיניה נפוחות ואדומות מרוב בכי. אלוהים היא יודעת. איך גילתה. "רגע מירי חכי שנייה". אבל היא עזבה. את בית הקפה ואותי. חמש שנים של זוגיות נהרסו בגלל לילה אחד ארור בברלין. חזרתי לדירה. היא הרגישה לי ריקה כמו השכל שלי באותו רגע. למה לעזאזל ברלין. נזרקתי על הכיסא שבמטבח וסיימתי את ההפוך שלי. צרור המפתחות של מירי היה חפון בידי. זרקתי אותו על השולחן והאמת שכבר לא היה אכפת לי. רק הבטן התהפכה. לא אכלתי כלום כל הבוקר. המקרר היה כמעט ריק. שאריות של קרטון חלב שפג תוקפו וכלום לטרוף. אז שוב ירדתי למכולת לקנות חלב וסנדוויץ. "אריק מה קרה עם מירי. זהו עזבה. תגיד אתה בסדר. מה קורה איתך, זאת רק בחורה. יש מיליון דגים בים." זה היה נחום מהמכולת. לא היה לי חשק לשתף. עליתי לדירה. אמא שלי טלפנה בצהריים. סיפרתי לה. היא אמרה שאבוא בשישי לארוחת ערב ונדבר. העברתי את רוב השבוע בבטלה. חיכיתי לשישי. בארוחת הערב הכל היה כרגיל. "אריק. יש לי משהו בשבילך. תבטיח לי שתישן על זה לילה". אמרה ונתנה לי מעטפה לבנה. שבוע אחר כך. אני עומד בפתח בית זר. אמא סידרה לי עבודה בתור אסיסטנט לאומנית צעירה בעלת שיתוק מוחין. כנראה בגלל שעבדתי כפרמדיק בשנתיים האחרונות חשבו שאני מתאים. כסף טוב מה אכפת לי. אלה קראו לה. ישובה בכיסא גלגלים. בקושי זזה. מציירת עם הפה והיא מדהימה. אני לא מבין באומנות אבל הציורים שלה ממש טובים. מחזיקה מכחול בפה. הפלטה נחה על כסא הגלגלים וככה היא מציירת ואלוהים כמה שהיא יפה. אנחנו בקושי מתקשרים. לרוב אני עומד. צופה בה מציירת. משיכות מכחול רכות על הקנבס הלבן. זרקו לי את המילה אקספרסיבי. לא ידעתי מה זה אומר. בבית חיפשתי בגוגל. עדיין לא הבנתי. כל יום אני צופה בה מציירת. בקושי מתייחסת אלי. אני אמור רק להשגיח. בסוף כל יום אני מנקה לה את הסטודיו. עברו שבועיים בעבודה החדשה. מרגיש קצת יותר בנוח. גם אלה נדמה לי טיפה יותר נינוחה. אבל איך יודעים. היא לא מדברת. רק היא והציור. היא מתקשרת דרך הצבע שעל הבד. ואני צופה מהצד בדממה. בבית קניתי לי ספר על ציור. ואז הבנתי שזה גדול עלי אז קניתי ספר נוסף. תולדות האמנות המודרנית. קראתי אותו. לקח איזה חודשיים. אבל קראתי. אני נהפך אובססיבי כלפי אלה והציורים שלה. מתחיל להבין מה עובר לה בראש שהיא מציירת. ואני עושה שיעורי בית כמו ילד טוב. קורא הרבה על אמנות. על ציור. מתחיל להבין איך היא בונה קומפוזיציה. צובעת אלמנטים ומתייחסת לאור וצל. בבית קניתי לי כן ציור קטן והתחלתי לצייר בעצמי. בעיקר גושים של צבע אקרילי אפור. אני פשוט גרוע בזה. אז אני מתבונן באלה. מנסה לחקות אותה. בסוף לקחתי כיסא והתחלתי לצייר את מה שהיא מציירת. להעתיק אותה. זה קשה. אבל מידי פעם יוצא לי משהו. קצת כתמים של אור וצל ודמויות. אני ממש לא מוצלח בזה. אז בבית אני רושם מהעין. רק בלוק ציור ועיפרון. מצייר טבע דומם. בסטודיו אלה ממשיכה. חצי שנה אני כבר אצלה. ומצייר לבד בזמן שהיא עובדת. אני מנסה לרשום פורטרטים שלה בפחם על נייר עבה ומחוספס. עובר עם הגיר ומנסה לעקוב אחרי קימורי פניה. הפה. האף. העיניים. כל כך רכה ועדינה. בבית כבר הקמתי לעצמי סטודיו קטן בסלון. העפתי את הטלוויזיה והספה. אני בעיקר מצייר את אלה מרישומי הכנה, שאני עושה בסטודיו שלה. מתחיל במונוכרום ואחר כך עובד על הצבע ועל הגוונים. רוצה שהכל יהיה בהרמוניה. עובד על תנוחות הגוף. משתדל לא לפספס את הפרטים הקטנים. עובד בעיקר בשמן. בקיץ מצבה של אלה הדרדר ובמפתיע ובאופן בלתי צפוי נפטרה. ישבתי בדירה שלי ובכיתי יום שלם. שבעה חודשים הכרתי אותה ולא החלפנו מילה. אבל מהציורים הצלחתי לחדור לנפש שלה. נדמה לי לרגע שאולי אפילו חיבבה אותי בצורה כלשהי. זרקתי שפופרת צבע על קנווס שעמד מולי מרוב עצבים והסתובבתי בדירה כסהרורי. לא הצלחתי לגעת במכחול שבועיים אחרי שנפטרה. עדיין לא עיכלתי. לא ידעתי עד כמה עמוק נגעה לליבי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. הסתכלתי על רישום שלה בפחם שאהבתי ומסגרתי היא הייתה כל כך יפה. בסתר אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת. בבית הקברות הייתה הלוויה. עמדתי מאחור לבוש בחליפה שחורה ומהודרת. לא רציתי להתבלט. הייתי גמור לחלוטין ובכיתי המון. אבל ידעתי שאת השיעור שלי מאלה קיבלתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים מאוד נוגע חני
וכתוב זורם ויפה.
האמת שהסיפור מזכיר לי שיר..
רגע אלך להביא אותו.
https://youtu.be/STdoNm_bisE
חג שמח
קצת חמלה גם לעצמך בבקשה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים תודה :) johndoe
השיר של סטינג נהדר. ונטלי פורטמן בסרט מעולה. מאד אהבתי אותו. (אף פעם לא קישרתי בין הסרט לשיר. מוזר).
תודה שהזכרת. ועל התגובה. ועל החמלה. (לכולנו)
חג שמח :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים יופי של סיפור.. אברהם
כתוב היטב, בצורה כרנולוגית ומעניינת.
"לא ידעתי עד כמה נגעה עמוק בליבי"
"בסתר אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת"
אלה שתי שורות המבטאות, את הביטוי הידוע:
אינך מעריך את היש עד שהוא חסר"
יש עוד מה להוסיף, למשל הרצון להתחבב עליה ע"י שימוש באמצעים שהיא אוהבת (ציור).
כתיבה מאוד יפה ומושכת, לפחות לעניות דעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים המון תודה! :) johndoe
לא חשבתי על הדברים שציינת. אצטרך לשמור לי בצד ולקרוא שוב את הטקסט בהתייחס למה שרשמת.
אבל תודה שקראת. תודה שהגבת. תודה! :)
חג שמח!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אל תדאג... בת-יה
תמשיך לעשן, ויום אחד יתברר לך שלא נותר לך זמן רב לחיות,
ואז כבר תתנפל על החיים.
חוץ מזה ציור זה כיף - גם בלי להבין בזה.
חג שמח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אוי סורי johndoe
הסיפור דמיוני לחלוטין.
אני לא מעשן. אבל כן מצייר
עד כדי כך הייתי משכנע? :0
חג שמח :))
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים טוב. אמנם חשבתי... בת-יה
שאתה מעשן, אבל בהסתכלות שניה הייתי אומרת שאפשר להסתכל על
המוות מעישון כמטפורה, כי בעצם כל 'כמעט מוות' מעיר לחיים.
ולא חסרים בחיים אירועים של כמעט מוות. זה פתאומי אבל תמיד מגיע.
חג אביב שמח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים כן... johndoe
זה מזכיר לי שאני מתבגר עם השנים. כבר לא צעיר כמו שהייתי. אולי נשארה רוח נעורים כלשהי. גם היא בסוף תחלוף. כמו החיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
