-באתי לבקר.
את מי?
-אותך.
למה? לגרום לי עוד סבל?
-כן. אף אחד לא משוחרר אצלי, היא חייכה. אתה יודע, אני האחראית על אזורי אסון.
את צודקת, אני בהחלט איזור אסון אחרי שהיכרתי אותך. לא תתני לי להתאושש?..
-לא תזמין אותי לבירה?
לא.
-אתה רוצה שאלך?
אמיר הביט בה ביאוש, ואחרי רגע חייך. מה יש בך שהורס אנשים, שמוציא מהם את כל הרע, שהופך אותם מטורפים?
-אין לי מושג. ללכת?
את חושבת שזה יעזור? תלכי, ואני אמשיך לחשוב עלייך. גם ככה אני כל הזמן חושב עלייך. בורח לים וחושב עלייך, חוזר לנמל וחושב עלייך, ואני אומר לעצמי: עזוב, זה סתם, זה הגיל. התאהבת בפעם האחרונה כי אתה יודע שלא תתאהב יותר -
-כן, בטח. משבר גיל הארבעים. אתה באמת מאמין שלא תתאהב יותר?
כבר דיברנו על זה. אין לי מושג. אבל האמת היא שאני לא רוצה יותר להתאהב".
סערה היא מקום רגוע בשבילנו/ צור שיזף
•• יודעת, זה לא הטקסט הכי מפיל מחשבות כפי שאתה רגיל, ועדיין. זה דיאלוג יפה וכן בין שתי דמויות אבודות שנדמה שמצאו חלקים מעצמם אחד בשני.
ככל שהתקדמתי בקריאת הסיפור, הבנתי (וכאן ההקשר בין יתר ההקשרים, לציטוט שלך) ש"יש להתקרב די הצורך אל אנשים שממרחק נראו לנו יפים ומסתוריים", לנסות לנסוך אותנו בתוכם, למצוא משמעות חלקית, כל זאת לעתים מאבד מערכו ברגע שמבינים שאותם שני יחידים לא יצליחו להפוך לאחד. להתאחד באמת.
זה מה שיפה בכתיבה של שיזף. הוא בנה את הדמויות ביחס אחת לשניה וזה היה נראה יפהפה, וכשהן עמדו לבד, כל אחת בפני עצמה, נדמה שלא היו זקוקים אחד לשניה כדי להיות גרסה מוצלחת יותר שלהם.
ובאשר למרב.. גם אחרי שהשגנו אותו, גם אם הוא לא היה מי-יודע-מה אבל בשבילנו הרבה, מה הלאה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
