וְאָמַרְתִּי אָנִי, טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. (קהלת, ט, יד)
אוֹהֵב אֲנִי אֶת דּוֹבְרֵי הָאֱמֶת הַמֻּחְלֶטֶת/ שֶׁכְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים: עַתָּה יוֹם, אָכֵן זֶה יוֹם/
וּכְשֶׁהֵם אוֹמְרִים לַיְלָה /זֶה אָכֵן לָיְלָה. פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ/ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַרְעֵר עַל כָּךְ.
וְאוֹהֵב אֲנִי, מְעַט פָּחוֹת, אֶת דּוֹבְרֵי הַשֶּׁקֶר *הַמֻּחְלָט*/
שֶׁכְּשֶׁנַּהֲפוֹךְ דִּבְרֵיהֶם נְקַבֵּל אֱמֶת מֻחְלֶטֶת - בְּדֶרֶךְ כְּלָל/
וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ: עַתָּה יוֹם, הֲרֵי זֶה לַיְלָה, וְאֶפְשָׁר לְהֵפֶךְ.
אַךְ לַצְּבוּעִים אֵין תְּקוּמָה/ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֱמֶת /
וְאִם עָשׂוּ זֹאת הָיָה זֶה רַק לְחִזּוּק שְׁקָרֵיהֶם הַמְּרֻבִּים/
מִכָּאן אַתָּה לַמֵד שֶׁעָדִיף לִסְמֹךְ עַל הַשַּׁקְרָנִים, וְלֹא עַל הַצְּבוּעִים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה