ככל שעובר הזמן מאז שצפיתי בו אני מבינה עד כמה הוא ב-א-מ-ת מכעיס. היה קשה להגיד זאת מיד בתום ההקרנה, רוב הצופים היו נפעמים מהמשחק של וינסלט וגם אני משוחדת בעניין זה, ונו - כמפגן של משחק טוב, אין ספק שזה תענוג לצפות בה. אני גם חלילה לא חושבת שמישהו התכוון לעשות סרט שיפגע בזכר השואה (מראיונות עם וינסלט התרשמתי שהיא מאוד רגישה וחרדה לנושא). אבל מבחינת התוצאה הסופית: התערובת של הקטעים הסקסים בהתחלה (כמעט חצי מהסרט, לדעתי ואין מה לעשות - כשרואים זאת באופן גרפי זה אחרת מלקרוא על כך באופן מופשט יחסית) בשילוב המשפט על פשעיה בזמן המלחמה (שתופס חלק קטן יותר או לכל הפחות שווה באורכו לחלק הראשון) והפערים העצומים שיש לגבי אורח החיים ותהליך הדה-נאציפיקציה שעבר על גרמניה באותה העת - מקוממים מאוד. יותר מדי. בטח כשהם דחוסים בתוך שעה וחצי.
מה שאת מתארת על ההתעלמות (שאולי קיימת או אולי רק לא מתוארת) של הגיבור/ משפחתו דוקא לא מטריד אותי במיוחד מהבחינה הזו שיש בהחלט סיכוי לא רע שזה שיקוף של המציאות - כלומר, זה כן מטריד אותי כבן אדם, שהתופעה הזו קיימת, אבל כקוראת - אין לי בעיה עם כך, נהפוך הוא, אני מעדיפה שיציגו את המציאות כהווייתה ויש סיכוי יותר מסביר שחלק מהגרמנים לא נותרו עם ייסורי מצפון או רגשות אשם על שעמדו מהצד או שהמשיכו עם חייהם כרגיל. מנגנון ההדחקה וחוסר הרצון לקחת אחריות או להצדיק את המעשים שנעשו אז הוא אנושי מאוד (לא שאני מצדיקה אותו כמובן, אלא מתארת זאת כנתון). כשצופים באלבומי תמונות של גרמנים מתקופת המלחמה רואים חיים יפים, פסטורליים (יצא לך לצפות באלבום התמונות שנמצא לאחרונה ובו תמונות של קצינים נאצים נופשים בהרים בזמן שירותם במחנות ריכוז וכו'? הם נראים במצב רוח מרומם להפליא) שלא לדבר על אייכמן במשפטו שאמר שהוא בסה"כ היה בורג.
מהבחינות האלה טוב שיש ספר כזה שעוזר ליצור תמונה מלאה ומורכבת יותר של המציאות וזאת לצד ספרי "שואה" מהסוג שאנחנו מכירים. בכל אופן, אני מחכה לחוות דעתך הסופית על הספר :) ומניחה שאחזור לקרוא בו מתי שהוא.
