פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 479 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים 31/12/2020 - קטע המשך Rasta
התעוררתי לבד. אודרי עזבה. לרגע חשבתי אולי בכלל לא היתה כאן אתמול בלילה. התעוררתי די מעורפל. על השולחן המבולגן היה בקבוק יין ריק וכמה פחיות בירה ריקות.
הדלקתי סיגריה.
התחלתי לסדר את הדירה, לנקות את השולחן שמסיבה לא ברורה היה צמוד לחלון. לוח השחמט על הרצפה גם, אספתי את החיילים שהיו מפוזרים בסלון כמו מתים בשדה קרב. המשכתי למטבח ושלפתי פחית בירה מהמקרר. התיישבתי על הספה.
הפעלתי את "חיות" של פינק פלויד.
עצמתי עיניים.
שכבתי על הרצפה בסלון ואודרי, ישנה, צמודה אלי מתחת לשמיכה. עוד חשוך בחוץ. ולמה אנחנו על הרצפה? רציתי להעיר אותה, לנשק אותה אבל בחרתי שלא. היא כל כך יפה. הכרנו כשהיינו שנינו ילדים, התבגרנו מאז.
היא קצרה את השיער. זה מתאים לה ומחמיא לה מאוד, הזמן הפך אותה לאשה מושכת.
השתחררתי מהפלאשבק ומצאתי את עצמי שוב על הספה עם הבירה ביד. הסיגריה עשנה את עצמה כמעט עד הסוף. כשהתעוררתי אפשר לומר שהייתי על אדים אחרונים של אסיד. בשלב הזה אתה כבר לא הוזה אבל התחושה מבלבלת מאוד, מרגישה כמו ריחוף על הגבול שבין דמיון למציאות.
חשבתי שכדאי לעצור את פינק פלויד. המוסיקה שלהם היא בדיוק הדבר האחרון שצריך לשמוע אם רוצים לחזור למציאות לגמרי. אני צריך להתעורר. הפעלתי את נירוונה והגברתי.
את אודרי פגשתי בפעם הראשונה בחנות ספרים. היא ביקשה שאמליץ לה על ספר או שניים. "אבל משהו אחר, לא שגרתי, מצחיק, הזוי". על קן הקוקיה שמעת? "ניקולסון!" אמרה והמשיכה "למרות המבט המשוגע שלו הוא צ'ארמר, אתה לא חושב?" היא יצאה מהחנות עם שתי שקיות מלאות ובהמלצתי קנתה את קן הקוקיה ופחד ותיעוב בלאס וגאס. קבענו להפגש למחרת.
נפגשנו בנסיך הקטן בקינג ג'ורג'. המשכנו לגן מאיר ושם התיישבנו על ספסל מתחת לעץ. אודרי החליטה לטפס עליו. אחרי כמה נסניונות לא מוצלחים במיוחד התייאשה. היא לא אהבה שצחקתי. מתחת לעץ התנשקנו. התמכרתי לטעם, לתחושה, למגע.
עד היום אני תוהה למה זה נגמר כל כך מהר. אני מנסה להיזכר מה היתה הסיבה ולא מצליח אבל אני יודע שאני הוא זה שהחליט לחתוך. זה בטח לא משנה. מחויבות היא ממני והלאה, מילה זרה. מעולם לא הצלחתי להתמסר, לשום דבר. בטח שלא למערכת יחסים.
בשלושת החודשים האחרונים זה הנושא החם של אמא. שיחות טלפון בלתי פוסקות והשאלה הקבועה "מה אתה עושה עם החיים שלך?". הפסקתי לענות לה. אין לי תשובה לתת. אני בעצמי לא בטוח מה אני רוצה ואם בכלל. כמובן שכשאני מדבר איתה, מהצד זה נשמע כמו דו שיח עצבני בין שני חברה שלא מדברים את אותה השפה.
תמיד העדפתי להיות לבד. להרגיש בנוח בחברת אנשים זה חתיכת מאבק עבורי. הרבה יותר פשוט להתבודד. בשנים האחרונות עשיתי בחירות במודע עם מטרה אחת בראש - לנסות ולהתמודד עם הבעיה. זו כנראה הסיבה העיקרית שבחרתי לעבוד כברמן. לעמוד מאחורי בר ולשים את עצמך במרכז, עבורי, זה קפיצת מדרגה משמעותית. השלכתי את עצמי למים עמוקים.
והבעיה היא שאנשים לא צריכים להתאמץ כדי שארגיש לא בנוח, לרוב זה לא תלוי בהם. וזה לא משנה אם מדובר בזר או אדם קרוב. ברגעים האלה אני מבין שלא מספיק אכפת לי, שאני מעדיף להיות לבד ולא להתמודד עם אנשים ולנסות להסביר את עצמי או להתגונן. זה חדש. פעם הייתי מתעצבן אבל מיום ליום הפכתי אדיש יותר.
דותן נכנס. "הווליום גבוה מידי, אתה לא חושב?"
"ככה מקשיבים לנירוונה", אמרתי.
דותן החליט לשחק את התפקיד של החבר המודאג אבל במקום החל לשפוט אותי. ישבתי שם אדיש, עישנתי את הגוינט וחשבתי, זה רק עוד אחת מההרצאות שלו, זה יעבור. "האדישות שלך לחיים, לעצמך, לסובבים אותך, נובעת ממקום של רוע". זה הפתיע אותי. הוא באמת חושב ככה? הוא המשיך "אתה נופל ואני לא רוצה ליפול איתך".
יצאתי מהדירה. עליתי על אוטובוס ונסעתי חזרה הביתה. בדרך חשבתי על אודרי ועל ערב אחד שלנו יחד.
שכבנו יחד בגבעה המשקיפה אל הים. בתור נער הייתי מגיע לשם כמה פעמים בשבוע, לרוב בשעות הלילה. אהבתי להביט בו משם. לא עשיתי שום דבר מיוחד, ישבתי והסתכלתי והקשבתי למוסיקה ואם לא מוסיקה אז לרוח ולגלים שנשברים על השובר. זה היה מקום מתאים לצלול בו, מקום שקט, מרוחק. יכלתי להפסיק לחשוב.
באותו לילה הירח המלא היה למנורה גדולה בשמיים. הוא השאיר שובל של אור שפיצל את הים לשניים. תמיד אהבתי את המראה הזה. יש בו משהו קסום. בתור ילד פנטזתי לצאת בסירת משוטים ולהפליג על השובל. תהיתי לאן אגיע.
הקשבנו ל"התפוררות" של הקיור, אודרי בחרה. חשבתי כמה מתאים לה לאהוב אלבום כזה וכמה מתאים להקשיב לו עכשיו. אודרי שכבה עלי. היא לחצה את השדיים שלה על החזה שלי, נצמדה וחייכה.
"מה אתה מתכנן לעשות עם כל השיער הזה?"
"שום דבר מיוחד, להאריך"
"אני אוהבת אותו ככה"
"את יודעת שאת מזכירה את דמי מור"
"באמת?"
"כן, אבל יפה יותר והרבה יותר מסתורית"
דמי מור יפהפייה, היא סקסית כל כך"
"נכון. את יותר"
"אני מתוסבכת"
גם אני"
"זה לא מפריע לך?"
"לא זו הדאגה שלי"
הגעתי הביתה. התקלחתי ונכנסתי לחדר. אודרי שלחה הודעה.
"זוכר את הלילה ההוא על הגבעה?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים החיים כל כך מטורפים שגם ככה אנחנו בין מציאות לדמיון כל הזמן... חני
כתיבה טובה רסטה ונהנתי מאוד..
אודרי מתוארת כחתיכה רצינית.
יאללה לך לייצר הרבה זכרונות
שתוכל לכתוב כל כך יפה אותם.
געגוע הוא פנס נפלא לכתיבה..
יש פה שיר שמח בשבילך:)
https://www.youtube.com/watch?v=VzE0XV4AMiA
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים תודה שקראת חני Rasta
-
-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים סיפור יפה, מענין rasta כמה הסיפור אוטוביוגראפי. אושר (ל"ת)
-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים הרוב, אושר. Rasta
-
-
