אתה לא כמו כולם, "עוף מוזר" היא אמרה ואני חשבתי מה כבר יכל להיות מוזר בעוף? תסלחו לי אבל הייתי ילד קטן, ותמים יש לציין, כששמעתי את צמד המילים האלו בפעם הראשונה ולא באמת הבנתי את המשמעות שלהן. להפך, שמחתי, כי אם יש משהו שתמיד רציתי לעשות זה לעוף, ולא אכפת לי להיות עוף מוזר אם תהיה לי האופציה לעופף מעל כולם.
אתם מבינים, מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא שייך, חריג, והשאיפות שלי היו לא מאוד פרקטיות. בזמן שכולם סביבי חיו את הווה ותכננו את העתיד אני המשכתי בעולמי הפרטי שהיה רחוק מהמציאות של אחרים, רחוק מאוד מהקרקע.
בימי הולדת הייתי מכבה את הנרות ומבקש לעוף. אני אפילו לא בטוח מי זה היה האחד שביקשתי ממנו, אם תשאלו את אמא היא תגיד אלוהים למרות שהרעיון נשמע לי מגוחך, שאלוהים יעצור את הלוז העמוס שלו במיוחד בשבילי? אני בטוח שיש לו דברים חשובים יותר לעשות, ובכלל, איזו סיבה יש לו להגשים את המשאלה שלי? בכל זאת ביקשתי, כי בעצם מה יש לי להפסיד, ובאמת קיוותי שלמחרת בבוקר אתעורר עם כנפיים. לפני השינה תכננתי מסלול ובחרתי יעדים אליהם אני רוצה להגיע. רציתי לטוס למצרים ולראות את הפירמידות, תמיד רציתי לטפס על אחת ולהתיישב בקצה העליון שלה והרי עם כנפיים המשימה תהיה הרבה יותר פשוטה, רציתי לבקר בפריז כי שמעתי שהיא עיר האורות אז תכננתי להגיע לשם בלילה, גם סין היתה ברשימה כי רציתי לבקר בחומה הגדולה והר פוג'י ביפן היה נראה כמו מקום שכדאי לראות.
למחרת בבוקר הייתי מתעורר שולח ידיים אחורה בהתלהבות רק כדי להתאכזב ולגלות שאין כנפיים. חשבתי שאולי אלוהים באמת היה עסוק מידי וחיכיתי לשנה הבאה. בשנה הבאה הייתי מבקש את אותה המשאלה ולמחרת בבוקר מתאכזב שוב. השנים עברו ולא התייאשתי, המשכתי לבקש ובכל פעם מתאכזב מחדש כשהייתי מתעורר כאחד האדם, חסר כנפיים. נשארתי עוף מוזר שמרותק לקרקע והמשכתי בחיי המוזרים, כעסתי על אמא וכעסתי על אלוהים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה