למחרת קמתי ושוב יצאתי לריצה. הפעם רצתי לכיוון אחר, והגעתי לירקון. רצתי לאורך הנחל, עד רמת גן ובחזרה. מחשבות שחורות חלפו בראשי. מאסתי בהכול. כמה בדידות יש בעולם. כמה בדידות יש בי. המילה 'בדידות', מרגע שהופיעה בראשי, לא עזבה אותי. אני בודדה! כמה אני בודדה! וכמה כולם בודדים. מיכל עם הסטיות והמוזרויות שלה, תום עם קשיי העבר והיאכטה שלו, מפליג לו בבדידות תהומית בים הסוער. הכול נראה לי בודד. אפילו העבודה שמיכל רצתה לסדר לי, לחנוך אדם בודד, הבדידות רודפת אחריי, נדבקת אלי כמו דבורים שניפצו להם את הכוורת.
רצתי עוד ועוד, השמש כבר עלתה ואני עוד רצתי, עד רידינג, עד הים. עצרתי על החול, מביטה בגלים המתנפצים בשקט. איש אחד עבר עם כלב, וזהו. גופי עדיין רצה את האדרנלין, את הפעילות הגופנית, למרות שרצתי מי יודע כמה קילומטרים.
הים קרא לי. לחשש אלי. אני בת ים, חשבתי. באגדת בת הים, היא הופכת לבת אדם ומוצאת נסיך. אולי אצלי זה הפוך? אהפוך לדג ואמצא את נסיך הים.
פשטתי את בגדיי, נותרתי כשרק עורי סמוק ומיוזע משמש לי כהגנה מצינת הבוקר, ונכנסתי אל הגלים. קור נעים עטף אותי. התחלתי לשחות.
חתרתי קדימה, תמיד קדימה, אני אישה שנמצאת תמיד בתנועה. אף פעם לא עוצרת, לעולם לא נחה. עד מתי ארדוף אחרי תענוגות החושים? עד מתי אזדקק ליד הגברית, או הנשית, המלטפת וחושקת, לריגוש שבטביעה בגופו של אחר, כדי לדעת שאני חיה? הים היה לי עכשיו הגוף. התעטפתי בו, בנחמה הכחולה - ירוקה הזו, והמשכתי לחתור קדימה. מי יודע כמה זמן? מי יודע לאיזה מרחק? מה אמצא מעבר לאופק? את קפריסין? את הרי החושך?
חלום שאני חולמת ומתעוררת עמו כל בוקר עלה בי. בחלום אני שוחה, כמו עכשיו, חותרת בתוך ים. ומגיעה לקצהו של העולם. העולם איננו כדור, הוא שטוח, והמים נשפכים בקצהו ממנו והלאה, אל עולם שטוח אחר שנמצא מתחתיו. ובעולם האחר הכול אותו הדבר, אבל הפוך. בעולם ההוא אני ציפורי אחרת. אני לא לוזרית. אני לא דפוקה. אני לא מגנט למוזרי כל העולם. אני לא מסיימת ריצות בוקר חסרות תוחלת בסיגריה במרפסת, וכותבת סיפורים תחת שם העט מתילדה. בעולם ההוא אני טובה. אני יפה. אני מוצלחת. משפחה זה לא קללה ואני מוצאת גבר ומקימה אתו משפחה. ויש לנו בית וכלב וחתול וגינה ואהבה וסקס בלילות והסקס הוא לא ציני ולא מייסר ולא דיכאוני ולא משהו שנועד להשכיח ממני את המוות כי בעולם ההוא אני כל כך מאושרת שאני לא חושבת בכלל על מוות. בעולם ההוא המוות זה המדליה שממתינה לי בסיומם של חיים שנחיו היטב. ואז לאחר מותי אני נשפכת בים חזרה לעולם שלנו, וחיה שוב אבל הפעם אני חוזרת להיות ציפורי הלוזרית והדפוקה והסתומה. ועכשיו אני חותרת בתוך הים ורוצה, כל כך רוצה, להגיע לקצה העולם ולהישפך אל העולם שמתחת, שם מחכה לי גבר החלומות להקים איתי את המשפחה המאושרת שלנו. ואני חותרת וחותרת ובולעת מים ותמונות של כל מוזרי העולם שנדבקו אלי עולים בי כמו מסיבת מחזור - יוסקה ומיכל ותום וכליל ומוטי ואבא ואימא וכל החתולים שאימצתי. והשמש מסתכלת עלי מהשמיים שלמעלה ולשמש יש פנים והן טובות ומחייכות וחומלות, ואני מרגישה סוף סוף אהבה ושלווה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
