(אשמח לשמוע ביקורת על הסיפור. לא ממש יכול לפרסם אותו כרגע...)
שלום יקירי.
טוב לכתוב לך. גם אם אין זה דיבור שלם, עדיין נטווה פה קשר. וטוב להתקשר איתך אחרי כל שנות הסגר שהטלתי על עצמי בפניך. שמעתי שיש לך חברה, ברוך ה'. סטודנטית. מקווה שאתה בטוב.
מה אספר? אני עוד מלמד במכללה. ישן יותר. לומד קצת עם בני הקטן, היחיד שעוד לא יצא מהבית. בנעימים. יוצא להליכות עם רחל פעם בשבוע. מבקר אצל הילדים. אבל אני בטוח שההוויה הזו רחוקה ממך. חיים מבוגרים, הוריים מאוד. משהו שלו נחת עליי, אחרי זמן רב. ועכשיו, כשכבר אין כמעט דברים שטורדים אותי בנוכח, איני מסוגל שלא לפנות לאחור.
המכתב הזה הוא ספק מכתב התנצלות, ספק וידוי מאחורי הפרגוד, ספק סיפור חיינו. אנא. היה לי למוחל, לכומר, לקורא. זה זמן רב מדי שהמעשה יושב על ליבי. אינו מותיר לי מנוחה, רודף אחריי באשר אלך. ולא מצאתי דרך להשתחרר, אלא לספר לך. ולא מצאתי בי את העוז לעמוד בפניך, אז נקטתי בדרך הפחדנות האצילית והקדומה. התחמקתי במשך שנים ועתה איך אגש, מאחור, בגניבה. אבל אגש בכל זאת.
אתה עומד מולי. כבר גבוה, חתימת זקן. משקפיים דקים, אם אני זוכר נכון. רב המרחק בינך עכשיו לילד שהיית, לנער שניגש אליי אז. הרבה יכל להיות אחרת. יכול היית להיות אדם אחר. יכול הייתי אני להיות אדם אחר. מקדם כל עניין הבחירות בלבל אותי. איך אדע בכלל מה אבחר? הרי ייתכן וזו ארוכה וזו קצרה, ולמי ראוי להקשיב? אני מצאתי לי מי להקשיב לו, אבל במעשה זה הייתי רק אני. יחידי החלטתי. ועוד איני בטוח אם החלטתי נכונה, אבל נמאסו עליי המסתורין והבדידות שאופפת החלטה זו, וגם קשה עליי שלא הבאתי את האפשרות לך. שלא נתתי לך.
אני הולך סחור-סחור מתחילת המכתב. אגש לעניין, אך אקדים ואומר- ייתכן ואפגע בך במכתב זה. ייתכן ולאחר מעשה תחשוב שמעדיף היית להישאר בחוסר ידיעה, בלי תחושת הפספוס של מה שעבר ממש על ידך, אבל אני הרגשתי שאיני יכול עוד. שחייב אני לספר. שחייב אתה לדעת. לא למענך אלא למעני. אז אנא, סלח נא. הבן לליבו של אדם המנסה להזדקן בלי יותר מדי שקרים בליבו.
זה היה באדר א'. אביב נפלא היה באותה שנה- העצים כוסו ברשתות מבעדן ניבטו הפירות. הירוק פשה בכל הגבעות שסביב. השמש הבהירה הבהיקה לנו בחמימות נעימה. בלילות עוד היה קריר ורוח נשבה. ההשפעה עליי הייתה ברורה, ועל כל הסובבים. החיוכים פשטו, ההברזות לטיולים התרבו, והעולם בכלל התעורר בצלצול מרגיע.
ואתה עמדת בלב החגיגה הזו, שומם. הקדמת להביא את הקיץ בפניך. היה לך מבט יבש, עמידה נבולה כמעט. חשתי שמשהו מטריד אותך, אך לא מצאתי איך לגשת בלי לדרוך על אחת המלכודות שהנחת. כן, היית אז חד כתער, היית מאיים כמעט. חבריך התרחקו ממך, ואני השקפתי, מנסה למצוא איך להיכנס.
ווידוי בתוך וידוי יש לי. פעמים שאני נוטה, כמחנך, לא רק לעזור ולסייע, כשמתגלות אליי הצרות, אלא גם לנחש את הצרות הרובצות על לב. לנסות ולהבין דבר מתוך דבר, לעורר ספקולציות ולהעיף מגדלים באוויר בניסיון להבין מבע סתמי, אמירה לא מובנת. ואותך גם ניסיתי לנחש, ואודה- לא הצלחתי. היית לי חידה.
וודאי אתה זוכר, בפורים קטן לדעתי, שלחת לי הודעה: "הרב. אוכל לדבר איתך מחר? אם לא ארצה, תכריח אותי בבקשה. תודה הרב." הודעה שיש בה ממידת הגבורה. הודעה מתחננת כמעט, כאומרת- משהו אוכל אותי, משהו שולט בי, ומודיעה- אני צריך עזרה.
אני בטוח שבשליחת ההודעה עצמה היית ברגע שפל במיוחד. ברגע של חוסר כוח, של ייאוש מסוים מעצמך. ואני בקרירותי המלומדת, רבת השנים בתחום חינוך הנערים, ידעתי עתה כבר לנחש ביתר פירוט, וכל הסימנים הצביעו- התחום המיני.
שוחחנו למחרת. לא הייתי צריך להכריח אותך. גם לא לבקש. ניגשת בהליכה זקופה, כעולה לגרדום. צעדים רחבים וישרים. ישבת מולי ללא מצמוץ, כמעט ללא רגש. הסברת. אף אחד לא יודע. לא הורים, לא חברים. שאתה חושד כבר שנתיים. שזה מרגיש לך נמוך, חלש. שאתה חוטא. לא סתם חוטא, מקולקל. שאתה בזוי, שאתה אידיוט. תיארת עצמך במילים קשות. ללא רחמים. זנבת בעצמך לעיניי. זבת דם ללא ניע. סיפרת שאתה מפחד. מפחד לישון, מפחד לקום, מפחד להתקלח. שאולי אתה מסוכן. שאולי אתה צריך לעזוב את הישיבה.
ישבתי מולך, שקט. תמיד ידעתי להקשיב. מגיל קטן מאוד. ההבעה שלי הייתה שלווה ומשתתפת. תפקידי בשיח מעין זה ברור- לא להתרגש. להשתתף, כן. לדמוע קצת. אבל לא להתרגש. ודאי שלא לכעוס. ולא להישבר, לעמוד איתן בפני קושי שכזה. לנחם, להראות שזה לא כזה סיפור גדול. לנסות ולנפץ את אשליית האשמה שלך. אני חושב שהצלחתי במידת מה. לקראת סוף השיחה היית יותר משוחרר. הדיבור שלך היה מהיר יותר, מדוקדק פחות. התרגשת. החווית בידיים. ממש ראיתי איך אתה שמח שסיוטך לא התגשם. שלא זעמתי, שלא נשברתי, שלא נבלעתי בתהום צרותיך. ואלו אכן צרות. בכל פעם שתלמיד מגיע אליי ומספר לי על משיכה חד-מינית, קשה לי. קשה לו. בעולם בכלל, ובישיבה פנימייתית ודאי וודאי. עצוב היה לשמוע על ההגבלות שאסרת על עצמך, על משמעת הברזל במיטה. שלא ישמעו. שלא ידעו. פחדת מדיבור מתוך שינה. פחדת שתפגע במישהו.
והרגשת חוטא. מישהו שצריך כפרה. לא יכולת לעמוד בפני הקב"ה. זה מה שסיפרת. התביישת. ואני שמחתי כל כך ברגש הכנה הזה, בכמיהה לתיקון. אמרתי שלפי איך שאני רואה את התורה, אלוהים לא כועס על מי שיש לו אתגר כזה. שמשיכה כזו היא ניסיון, משהו שצריך ואפשר לעבור.
נפרדנו. אני בחיוך, אתה מנסה להחניק חיוך דומה. נרגעת. קבענו שנדבר שוב בשבוע הבא, ושאתה בינתיים תחזור להשתתף בשיעורים באופן פעיל יותר. שלחתי לך את המספר של אמנון. אדם חכם ועדין, פסיכולוג שמתמחה במקרים כאלו. אדם שיודע 'לנווט'.
השינוי היה מיידי וברור, אני חושב. חזרת לחיים. בפורים אמנם סירבת לשתות, אבל בשאר אירועי אדר השתתפת מתוך שמחה. השיחות שלנו הפסיקו לעסוק בעניין המשיכה, שהפכה להיות עניין שבינך לבין אמנון. מדי פעם גיששתי לברר שהיחסים ביניכם טובים, שהכל מסתדר. את הכסף הוצאתי בינתיים, באישור כמובן, מהישיבה, בתקווה שבעתיד הקרוב הוריך יעתרו להחזיר את הסכום.
הצופן בינינו היה כבר אז רצוף בשקרים קטנים, כרמז מטרים. יצאת ל'רופא' לפעמים, או 'לסדר דברים בעיר'. לא דיברנו, רק ההתחמקות-מישירת המבט שלך הבהיר בדיוק לאן אתה נוסע.
בשיחות בינינו סיפרת לי על התשוקה שלך להידבק בה', ועל התחושה שבגלל איזה טעות קדמונית, בגלל איזה פגם ראשוני, אינך יכול. אין בך את הכוח לקפוץ מעל המשוכה, שכן כל פעם אתה נזכר ב'עניין ההוא' ומבין כמה אתה רחוק.
ניסיתי לסייע. הבהרתי שלדעתי אין סתירה של ממש בין חטא להידבקות. שעל אף שחוטאים, אם הרצון טהור, הרי המצב טוב. ושה'עניין ההוא' אינו דווקא חטא, שוב, אלא ניסיון.
ותהית בפניי לגבי המשך דרכך. האם תוכל להישאר בישיבה? הבהרתי לך שכן, בהחלט, כל עוד לא תעשה איזה דבר מה חמור, הכל בסדר.
באופן כללי, נראה שהסיפור התקדם בטוב. היו לי דברים אחרים עם תלמידים כמוך. כאלו שעזבו את הישיבה, כאלו שיצאו מהדת, שאיבדו כל כיוון. היה אפילו מקרה של הטרדה. אבל איתך… ובכלל, אני חושב, התקדמת המון בתקופה הזו. התבגרת, למדת לקחת את החיים בצורה שקולה יותר. אני בחנתי בסיפוק, במרחק מה, את הקשרים החדשים שיצרת. עוד רגע מגיע פסח, חופש, והנתיב עד לשמינית נראה בטוח.
לפני היציאה לחופש ביקשת שנדבר, וסיפרת שתרצה לעבור חדר, לאחר החזרה מחופשת הפסח. תמהתי. הרי- חברים טובים אתם בחדר. אתה, שמואל, יונתן, רועי- מה קרה? אך השכלתי לשתוק ולהקשיב.
גמגמת. "אני…" ניסית למצוא את המילים הנכונות. החלטת לבסוף שלא לספר, ויצאת. אמרת שתכתוב לי. וממש רגע לפני העלייה להסעות מסרת לי דף קטן. והמכתב הזה, זה שבידיך, יש בו צד של חיקוי, של מראה שתקרין חזרה לכל מה שנפתח, כל הטירוף והייסורים שנפתחו עם הפתק הזה.
הוא עדיין אצלי. מאחור טקסט אנסין באנגלית. ומלפנים כמה שורות קצרות, בכתב על סף הלא-מובן:
"הרב, אני חושב שאני מאוהב ברועי. או לפחות חושק בו, יותר נכון. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו. אני עוקב אחריו באשר הוא הולך. ואנחנו חברים טובים, הרב. אבל ברור לי שזה לא יכול לקרות, וקשה לי כשאנחנו ביחד באותו חדר, וכל המחשבות שלי הופכות להיות כל כך אמיתיות. עם הנשימות שלו. הרב, אני מקווה שאתה מבין, אבל אני רוצה לעבור חדר."
אוי.
עצוב כל כך.
זו המחשבה הראשונה שקפצה למוחי כשקראתי את המכתב. כמה קשה זה בוודאי. לאהוב מישהו, להרגיש כך, בעוצמה שכזו… איזה ניסיון, איזה קושי. ופשוט אין סיכוי. וכשהכל קרוב להכאיב… ואפילו פרידה אין כאן, ואפילו לא פגישה. חלום שלם שנתפר מרצון כן ונקי כל כך.
דמעתי.
בטח גם לך קשה עכשיו להיזכר בתמימות שהייתה אז. באהבה הפשוטה והיפה הזו, הבלתי-אפשרית. מאחל לך שתזכה להרגיש כמי שכתב את הפתק. את הכליה הפנימית הזו שהצלחת להעביר במילים כה מועטות.
היה גם נ"ב קטן, משורבט בבהילות בתחתית:
"אני לא יודע למה סיפרתי לך. יכולתי פשוט לבקש לעבור, או לדבר איתם שאני עובר חדר. אולי אני פשוט צריך שמישהו ידע."
כמה רגישות יש בך. תשומת הלב הזו, ההבנה שמה שבאמת ביקשת זה איזו עדות. ביקשת שיהיה מישהו, מישהו בעולם שיראה אתכם מדברים, אותך ואת רועי, ויחשוב על הכאב שטמון בדיבור הזה. שכל הרגש הכובש אותך לא יישאר בעלטה, שיהיה סיפור לאשר, להבין.
אתה בוודאי תוהה- מה הסיפור הגדול שבפתק? וחשדות מתחילים לעלות. חשדות ישנים, שעמלת קשות כדי להחניקם, בעידודי, בסיועי. ותכף יתאמתו, יקירי. צר לי. צדקת.
לא ידעת כמה הרבה יותר מעד אהיה.
במהלך הפסח שכחתי מכל הסיפור. היה לי סיפור משפחתי משלי בתקופה הזו. לי ולרחל היה קשה באותו הזמן. שמחנו במשפחה, אבל פתאום הכל הרגיש לנו חלול. רצינו עוד. קשר הרבה יותר…
אבל אין זה מן העניין. העניין הוא הנופש הזוגי שלנו, בביתנו, לבדנו. והנה דפיקה בדלת.
הנה הטוויסט בסיפור. כאן גלומה כל ההפתעה, כל מה שאינך יודע. כל הכאב והטירוף שעבר עליי. כל מה שחסכתי (?) ממך. תמצית ההחלטה היחידנית שלי. בדלת עמד רועי. הוא התפרק אליי בבכי, סיפר שאינו יכול עוד. שכל כך קשה לו. שהוא לא יודע מה לעשות, שההורים שלו כועסים עליו. שהוא חושב שהוא בתהליכי כפירה, והוא לא רוצה. והוא כועס על כולם, ולא יודע מה לעשות. ובכלל הוא היה מבולבל, דיבר דברים מפה ומשם. היה ברור שהוא נרגש מאוד.
הושבתי אותו. הרגעתי עם עוגיות קוקוס וכוס תה. ביקשתי שיספר לפי הסדר, בנחת, שנבין יחד.
כשסיפר להוריו הם כעסו, פחדו, דרשו שילך למטפל 'קשוח'. קשה בישיבה מבחינה דתית. מרגיש שהוא משקר לכולם. הומוסקסואל ואף אחד לא יודע.
היכה בך? זעזע דיו? אני בשלב זה עוד לא קלטתי. איני יודע איך, לאלוהים פתרונים, אבל סיפורך היה דחוק מאחור בפסח הזה, ולא השכלתי לעשות את הקישור הראוי.
רועי אמר שהוא רוצה לעבור חדר. אולי בכלל לעזוב את הפנימייה. יש מישהו שמאוד קשה לו, שטורף את כל זמנו, שכל מחשבותיו נתונות עליו.
עליך.
חרבה החופשה הזוגית.
ליוויתי את רועי בנחמדות החוצה, מסכה מאומצת מוצמדת אל פניי. כשהלך, רחל קראה לי שאספר לה מה קרה. אבל לא יכולתי לזוז. התיישבתי בספה, התאבנתי. נקבר תחת העפר, תחת אפר אהבתכם הלא אפשרית, נמחץ ונדחס לשאריות קטנות. מה אעשה? מה אעשה?
יצאתי להליכה. הונעתי בכוח. רחל לא הוזמנה על ידי להצטרף. שחרור, שקט. מה אעשה?
חזרתי מאוחר, ורחל זעמה. "למה אתה לא אומר לי לאן אתה יוצא ולמה? מי זה בא לבקר אותך?" הייתי עייף. לא היה בי כוח להקשיב לה, לנחם אותה, להרגיע. הלכתי, בחופזה, מניע את ידיי בכוח, כמו מעכב בעזרת הגוף את ההבנה מלהגיע לראש. מה נפל עליי. איזה עול.
כשנשכבתי במיטה נרדמתי מיד. לא יכולתי לעשות דבר גם ביום שלמחרת. כבוי. רחל עוד כעסה. הניעה חפצים בתנועות עצורות, מסמנת לי שהיא רוצה לדבר. אחד הילדים חזר הביתה לערב, ושנינו כמעט ולא דיברנו איתו מטוב ועד רע. הוא הבין את הרמז והסתלק עם אור ראשון.
בבקרים, בתפילות, הייתי כגולם. התבלבלתי במילים. כמעט ונרדמתי בתפילת עמידה, אף שישנתי יותר שעות בלילה משישנתי בכל ימי חיי. במבט לאחור אני מבין שמה שניסיתי לעשות בימים האלו היה להתחמק מהמחשבה, מצירוף הנורא הזה, מהניסיון הגדול שהרגשתי שמוטל עליי.
אחד היסודות הגדולים בהקשבה לצרות, או בהקשבה בכלל, הוא ההוצאה מ'חפירת הבור'. כי יש פעמים, שאדם נמצא בצרה והוא מעין מתגאה בה. מתנאה. אומר- ראו, כמה לי קשה. מצדיק דברים אחרים, מתרץ. הופך את סיפורו לטראגי, מיתולוגי. נהנה בצורה מסוכנת מסבלותיו הוא, ממש כחורצים בגופם סימנים. יש ההופכים את ההרס העצמי הזה להרגל, פוגמים בעצמם, באהוביהם. אחד הדברים החושבים שיש לעשות כנגד, הוא פיצוץ אשליית היחידאות. יש בה מן הניחום ויש בה מן האכזבה. פתאום, ההבנה שיש עוד רבים עם אותה הצרה, עם אותו הבור, הבנה זו מנפצת את תחושת הרוממות הזו, המשמעות המקודשת, הנשגב שבסבל. העולם סובל. זה אמנם משפיל, אך גם מנחם- יש מי שיבין, יש אצל מי להצטנף, להתחבק והוא לא יזדקק למילים. אבל הרצון הזה שלא להיות מובן… הטווסיות המטופשת והמסוכנת הזו…
אך כאן. כאן.
זו לא סתם 'צרת רבים' וכו'. זו ממש מראה. שניכם כבבואות, ניגשים ומביטים. ואני החיץ. בי בחר ה' להיות הקיר, או הדלת. ומה הוא רוצה? שאשבור? שאנעל?
מילותיי קודם על הטווסיות הזו, נוגעות גם אליי. במשך שנים הצדקתי על עצמי את הדין, את טעויותיי, את קשיי. ולא אמרתי לאיש. הרי איש לא יבין את המאבק שהתחולל בי. ואולי זה גם מה שהמכתב הזה בא- לנסות להוריד ממני את העול שאני כה מתגאה בו, לנסות ולהסביר. ואני חושב שאתה הרי כבר די מבין בפני מה עמדתי. שוב, במאבק אדירים בין הרצון למעשה. בין האפשר למה שיש.
ודאי תשאל- אבל הרב? הרי סמכנו עליך. אינך קיצוני, יודע את דרכי העולם. ודאי היית מספר! בבירור היית מספר! איך ייתכן שלא סיפרת? הרי אתה רך, מקשיב. אתה מסייע, מקל.
ואני גם תוהה לעצמי. והרי כל זה נכון. איך ייתכן שלא סיפרתי? הופתעתי מעצמי. סברתי שלא אעמוד בזה, שרגישותי תכריע אותי ארצה, אל הישר והפשוט, ששכלי יתמרמר- אבל אלו לא קמו. ניסיתי להבין, ומצאתי את השורשים עמוקים משחשבתי.
שמו של בני הקטן הוא פנחס, ולא סתם. שם רע. שם אכזר. אבל בתמימותו-קנאותו, ברצונו לעשות דבר ה'- רחמו מן השמיים. אז קיצוני איני- אבל רוצה להיות. והרצון הזה שלי הוא שקבע את הדברים, בדרך לא דרך.
נביא הייתי רוצה להיות. לא כדי להטיף, לא כדי להראות את הדרך הנכונה. איני מסוגל לזה. (ומכאן נובע אולי הבלבול- אינני מטיף, אינני כופה את דרכי.) לא. אני רוצה נבואה למען מידת הפנים לפנים, או פנים לאחור לפחות. בשביל לדעת.
בשיחות איתך, דיברת הרבה על הבדידות, על המחסום בינך לבין השאר. ואני רציתי לומר- לא, לא. אתה כל כך לא לבד. לא רק אני איתך. יש גם חברים שתוכל לסמוך עליהם. ויש גם את רועי. עזוב את העיוות הזה, את התסכול מה'חלקי'. את הרצון להידבק גבוה. תמיד המילים לא יהיו מדויקות דיין. תמיד הגוף לא ינוע מספיק מהר. שבור הכל. אבל נכנסו ובאו פחדיי שלי. אני יכול לתת לזה יד? אני?
יש נטייה לראות בנישואין את תבנית ההשלמה הזו. את החזרה לקדם, לאנדרוגינוס המקורי. ושבמשכב זכר יש משהו פגום, דבר מה שנשאר כלוא בגבולות העצמי. אי-יכולת לצאת החוצה ו'להתפקר' אל העולם. להירגע מהמקום הבודד.
לא התעסקתי בהעברות חדרים. בכלל, בשבוע-שבועיים אחרי החזרה מפסח חמקתי ממך. עם רועי דיברתי, כמובן, מוכרח הייתי. אבל אתה… בתואנות שונות ביטלתי את שיחותינו הקבועות.
וכך הייתם כמה שבועות עדיין באותו החדר, עד שרועי פנה למדריכים וביקש לעבור. וכל העלילה נתנה לדמיוני לספר את חייכם- את התסכול, את הקירבה. את הרצון לעבור חדר, ואת הרצון להישאר. את התסכול, את המחשבה, אולי כדאי להמר? אולי כדאי לבדוק? מה כבר יכול לקרות?
כי מה כבר יכול לקרות? גם אני שאלתי את עצמי. מוסכמות חברתיות? החלטות אישיות? מוטלים פה חייהם של אנשים, של תלמידים, על הכף. אפשרות להכלה. לאהבה.
כתוב. כתוב שאסור. כתוב במפורש. וכל הגדולים מסכימים. ונותנים בהם טעמים. של נשיות, ושל שבלוליות. של תסביכי אב ומחלות-תרבות. של קליפות ועבודה זרה. הכל מצביע, הכל אומר.
ואני הרי החלטתי. לפני שנים. אקום כל יום, כל יום. אשיר שיר שבת כל סעודה, אחד לכל הפחות. אלמד. אלמד בכוח. מכל הסוגים, לא אפסיק. מצאתי לי יסוד אחד לעמוד עליו, דבר מה שאיני מסתפק בו. הספרים הבלויים ביותר בביתי הם ספרי ההלכה. אני מעיין בשו"ת ובפסקי דיינות. אני החלטתי. ועתה באו שניכם. אתה ורועי.
נכלמתי. אני כועס עליכם? אתם אינכם אשמים כלל. אז על מי? על מי יצא הקיטור?
וכאן הצטרפתי אליך ואל רועי, וגם לי התחיל להיות קשה עם הקב"ה בכל הסיפור הזה.
אני כבר מזדקן, יקירי. כבר אז התחלתי להזקין. וחש אני שישנה מידה של הקבלה- הגוף מתחיל לבגוד, מתחיל להפריע. מכיר אתה את ההרגשה- את הרצון העז, את התשוקה למשהו- לרוץ, לקפוץ, לאהוב- וגופך, הדבר שתמיד זלזלת בו, תמיד ראית כמובן מעליו- הוא הוא הבוגד בך. כדף בספר שחותך. הבגידה השפלה מכל. תחושת חוסר האונים, וההתלבטות- אלחם בגוף? אאמין ברוח עז? או שאתן גם לגוף, גם לו, לתת את הטון? והרי זה מה שמלמדים לפני החתונה- אחרי שנים רבות כל כך של התכחשות לגוף, של חוסר רצון לשמוע, לדעת, מלמדים את מקומו שלו. את הכבוד, שבסופו של דבר מודים בפה חסר, יש להעניק לו. אתה מסוגל להרגיש בכך, לא כן? בין הנכון והקיים. נסה לשוות לך את הזקנה- את חוסר היכולת לעשות משהו- ולא בשל תסביך נפשי זה או אחר, ולא בשל מתחרה, אלא מהסיבה הפשוטה שאינך יכול?
וכך, במקביל לעימותי המתחדשים עם הקב"ה, לתפילות הדומעות שלי עליכם, חזרתי לעזור. ליהטתי בשניכם, ישבתי איתך, דיברתי איתו. ואני החוט המקשר. אני והמבטים הכאובים ביניכם. אני והרגשות, והדמיונות שלכם. ואני רק קיוויתי שזה יפסק. שכל המעשה הזה, שאני נבחרתי (משום מה?) להיות הבמאי שלו, שפשוט יחדל להתקיים.
אתה מכיר את רועי. אתה ודאי מכיר אותו טוב. ודאי מכיר אותו לפרטי פרטים. ואילו אני, עד שהתחלנו בשיחותינו הקבועות (ואלו היו כמעט תמיד באותו היום שדיברנו אני ואתה…) (הקרבה הזו גורמת לי לחשוד שאולי בתוכי שכן יצור אירוני ומריר, שרק רצה לראות את כמעט המפגש הזה. או אולי להפך, במחשבה שנייה. שאיזה חלק לא מודע בי קיווה שתחשדו. שתבדקו. שתגלו ותאהבו ותכעסו עליי נוראות. והכל ייפתר) בכל מקרה, עד שיחותיי הקבועות עימו היה לי רושם אחר לחלוטין ממנו- ראיתי בו להגן, פטפטן, מוקיון. חכם אמנם, ישר. אך על אף ההנחה הבסיסית, המהותית שלי, הימצאותם של עומק וסיפור אצל כל אחד, לא ראיתי בו הרבה מאלו. ואילו משהחלו שיחותינו, גיליתי (כתמיד, תמיד זה כך) שהוא הרבה יותר. שהוא אמיץ. שהוא חזק. ולא רק בגלל סיפור המשיכה. גיליתי. הוא מפטפט הרבה, כן, אבל יודע לשבת בשקט, קשוב באופן מעורר קנאה. עם הוריו ועם אחיו יש לו יחסים מורכבים וארוכי-עלילה. רגיש לסובב אותו, ערני לעצמו. המם אותי בכמה הבחנות לגביו, לגבי תלמידיי, לגבי העולם בכלל. כאילו שני אנשים גולמו בפניי- רועי המחליק, המלטף-שורט, האומר הרבה ולא-כלום, ואילו רועי השקט, אמרותיו חדות, מדויקות, ישירות. אותו האחד. ומה שהוא אמר לגביך: "הוא תמיד בשליטה. מחזיק את עצמו, מפני משהו. הוא יודע שהדבר יקרה, במוקדם או במאוחר, אבל בינתיים הוא הסכר."
זה נשמע לי נכון. מסכה עליך תמיד, והוא בלהג הבלתי פוסק שלו, וההבחנות רק בשקט. פלא שלא נפגשתם?
הרגשתי כמו מרגל, ואפילו איני יודע בשביל מי. בשבילך? בשביל רועי? בשביל האל הקנאי, המקראי, הפוקד עליי לסכל את המזימה בכל אשר יעלה בידי, או אולי של אלוקים הרך, הסלחן, המבין ללב האדם ולגופו, ואני נשלחתי להפגיש ביניכם? שדכן של ממש?
לא משנה עם מי דיברתי. איתך או עם רועי או עם האלוקים, חשתי תמיד שאיני שלם, שתמיד ישנו עוד צד, נאמנות נוספת, סוכן כפול ומשולש ומרובע. והרי תמיד אני מנסה להימנע ממקומות שכאלו, מנסה להיות מי שפיו וליבו שווים, מי ש'בתוך' זה ממש, בתמימות.
לא שיקרתי, אני חושב. בשום שלב לא עשיתי פעולה כלשהי, לתמוך או למנוע את הקשר שלכם. גם בעניין המשיכה לא התערבתי. רק שוחחתי. הקשבתי. ואני קרוע, ומתחנן בפני עצמי- אולי פשוט תגיד וזהו? פשוט תאמר? למה אתה מסתבך, למה אתה חוטא להם, למה אתה חוטא לו. חוטא לעצמך.
ואף פעם לא הייתי קיצוני. ופתאום, קשיות הלב הזו, מאיפה?
זה כאילו, באותה טווסיות נוראה שהזכרתי, רציתי לקבוע בי יתדות, לנזוף בעצמי, להתעלל, להציב בפני עצמי ניסיון ראשון, בניי יחידיי אשר אהבתי. כי הרי אף פעם לא היה לי קשה, ותמיד כמו חיכיתי, חיכיתי לאיזה דבר שיגאל אותי מהמקום החלקי, הזורם, השולי, משהו שאוכל לעמוד עליו בכוח, להיות גא, להיות עקשן. שמישהו ישתפך אליי בדמעות, יתחנן, ואני לא אשקול, ולא אבחן, ואהיה דומם וחזק ויחידאי ואמיתי. שיהיה לי משהו קשה אחד לאחוז בו, משהו קשה באמת. שלא יתפורר בידי. ונקרתה לי ההזדמנות. אשר קרך. ויש לי מקום לשבועה, מקום לנדר לכפר עליו ביום כיפור, סוף כל סוף. חטא אחד. קונם אחד שאל לי לעבור עליו, (לשון חכמים כמדומה) משהו רציני. משהו שמורכבים ממנו סיפורים ישנים.
חטא הגאווה הנורא שלי. החטא שנמשך עד למכתב זה.
אתה מבין? גם עכשיו, אני חש בושה עמוקה. לספר לכם עכשיו? באיחור שכזה? ככל שהזמן עובר הוידוי הופך קשה יותר ויותר, החטא הולך וגדל. ואינני מצליח להתגבר. אף לא עכשיו.
בתוך תוכי, אני יודע שלא אשלח את המכתב הזה. שלא יהיה בי האומץ. אתרץ לעצמי- לך יש חברה. ואולי גם לרועי תהיה. ותקימו משפחות. ותביאו ילדים לעולם. ותחיו חיים קלים, חיים נורמליים, חיים פשוטים. חיים נכונים וטובים, על פי ה'. ויש בזה. והרי מי אני, שאבוא ואפורר לכם כל תקווה ליציאה? שאני במו ידיי אביא לקריסתה של האפשרות הזו?
ואני יודע שזו לא ממש הסיבה. אלא שבסוף, עם כל ההדר שיש בי, נגזר עליי להיות כינה. רמש רומש. אפילו עתה אינני אדם, אינני חזק, וכל מה שעשיתי לא היה אלא מתוך רצון להיות שכזה, ולא מתוך חוזקה אמיתית. וסופי שלא רק ממך ומרועי מנעתי אהבה, אלא גם ממני. הרצון עיקר את היש. וגם עתה, גם ברגע זה- לא אמצא בי די כוח לשלוח את המכתב. היה שלום יונתן. סלח נא.
****************************************************************************
יונתן עצם את עיניו. הן כאבו במקצת מהקריאה הרצופה, התזזיתית, הכמעט מזנקת ממילה למילה. רחל עברה, הציצה מבעד לפתח הדלת, בדקה ששלומו טוב. הוא חייך אליה, חיוך ריק. רחל המסודרת. גם עכשיו, לבושה בקפידה, הדירה מסודרת, בלי איפור נמרח. היא, שברגע שנכנס בחלל הבית דאגה להפנות אותו למכתב הסגור, 'שהוא לא הספיק לשלוח', ושתקה, מבינה שוב רסיס מתוך החלל.
אבל יונתן ידע שזה לא מכתב שהוא לא הספיק לשלוח. זה מכתב שהרב לא התכוון לשלוח, או לפחות לא רצה מספיק במשך חמש השנים שעברו מאז שהייתה לו חברה בשיעור ב', מאז נועה. מאז יונתן עבר כמה דברים. ועכשיו, ב"ה, הוא במצב טוב יותר אף ממה ששיער הרב- הוא מאורס. והחתונה בעוד חודש וחצי. הוא שלח לו הזמנה. היה בזה משהו סמלי, איזו הוכחה להצלחה של יונתן, תודה מהוססת למי שעזר לו להתחיל במסע. ליאורה אפילו באה איתו להלוויה, אפילו שהתעקש ואמר לה שחבל, שהיא לא יודעת בכלל מי הוא, ובכל זאת באה, עמדו יחד, לא קרוב מדי אחד לשני, אבל יחד. אחרי זה הלכו, שוחחו קצת עליו, והתעצבו על המוות האקראי והמתסכל.
והנה עכשיו, כל התודה שגולמה בהזמנה לחתונה (שהוא הביא אישית לרחל בבואו) נמסה והתפוגגה. אותה הזמנה שלא העז לשלוח לרועי, וליאורה התעקשה שיזמין עוד חברים, ושלח ככפוי, אינו רוצה… יונתן ישב המום. כל האפשרויות, כל הנתיבים…
הוא יצא, המכתב בכיסו, מפטיר מילות פרידה כלפי רחל וכמה חברים. יספר לליאורה? הוא חייב לספר למישהו. המחשבות בראשו התערבלו כתמיד, מבלבלות ומטרידות ללא מוצא, אבל לא לליאורה… לא עכשיו. זה עלול להרוס הכל, הכל, ומה אם היא תלחץ? תחשוד? והרי הוא השתנה. באמת. אמנם אין בו ממש אותה התשוקה המדוברת אל ליאורה, אבל הוא אוהב אותה, אוהב אוהב. כן. כך יאמר לה, תוך מילות אהבה ילעט לה את הסיפור הבוגדני, ההפכפך הזה, המושתק…
אבל עכשיו. עכשיו? אולי יוכל לעשות בשלבים. לחכות עד אחרי החתונה, ואז לקבל את המכתב 'שהוא לא הספיק לשלוח'... שקרים בתוך שקרים. כך הוא רוצה להתחיל? הרי הוא וליאורה הבטיחו- גם אם קשה, וקשה, הרי היא מכירה אותו, בלי שקרים. אמת. איחוד.
והוא כל הזמן לא ידע. וכל הזמן הזה רועי היה בארון. עד כדי כך הוא פוחד. (וגם אני) וכמה ההורים שלי שמחו באירוסין. יותר מאירוסין רגילים, הוא ידע. זה היה ניצחון. ניצחון קשוח. ניצחון שעלה לו הרבה. אבל הנה- נגמר המשחק, למה זה ממשיך? למה המכתב הזה הגיע לידיו, הקדוש ברוך הוא, למה? כלומר, הכל מסובב, אבל קשה להרגיש....
זה נראה כאילו המכתב אחז בהגה ולא יונתן. כי באחת הצמתים, במקום להמשיך ישר הוא פנה ימינה. הוא נעצר, מבולבל. איפה הוא? עצים נמוכים, בניינים מלוכלכים. גן ציבורי חשוך. הוא היה פה לפני חודשיים בערך, קפץ לשתות קפה. הוא התקדם והחנה את הרכב.
אז ככה זה יהיה? הוא יעלה לדירה, ייכנס ויגיד שלום, יגיש לרועי את המכתב, יתיישב מולו, שקט, עצום עיניים, מחכה? רועי ירכון קדימה אל המכתב, דרוך, עיניו נפקחות מרגע לרגע, מרימות מבט מפעם לפעם, מבזיקות, בודקות את את עוצמת העצימה של עיניו שלו, ויקרא פעם נוספת, כמובן, לוודא שלא איבד משהו בדרך.
גלוי ראש הוא יהיה, בדירת השותפים הקטנה. אף אחד לא יהיה חוץ ממנו, כמובן. מה הוא יגיד? הוא ישקוט. הוא לא ימצא מילים טובות, ולכן ישאיר את הדממה המאפשרת. מה הוא יעשה? הוא יקום, באיטיות, וירכון, מוודא הסכמה שבשתיקה מצידו של יונתן, ויחבק אותו, חיבוק גברי קצר, בכתפיים. חיבוק שיישאר עוד קצת. ועוד קצת. מזמין. שואל ללא מילים. מה אתה רוצה? מה תעשה יונתן?
ומה יונתן יעשה? מה יונתן יעשה? ככה? הוא פשוט יעזוב הכל? ככה?
יונתן נשאר ברכב. האור בדירה למעלה היה דלוק. ובכל מקרה, גם אם היה חשוך, הוא יכול היה לדפוק חזק באמצע הלילה, להסתער, לדחוף לידיו את המכתב, לגעת בו, לגעת בו…
אבל... לעזוב הכל? כל מה שנעשה, כל מה שנאמר, כל התהליך?
והוא אוהב את ליאורה. אוהב. אך- מאין לו הזכות- להחליט גם בשביל רועי? איך ייתכן שרועי לא יידע?
כשהירח המבהיק התגלה מבין העננים יונתן התניע. הוא לא יכול. יש לו חתונה להתכונן אליה. הוא לא יספר לליאורה. וגם לא לרועי. וגם לא לרחל. זה בינו ובין האלוקים. בינו ובין הרב.
שלום יקירי.
טוב לכתוב לך. גם אם אין זה דיבור שלם, עדיין נטווה פה קשר. וטוב להתקשר איתך אחרי כל שנות הסגר שהטלתי על עצמי בפניך. שמעתי שיש לך חברה, ברוך ה'. סטודנטית. מקווה שאתה בטוב.
מה אספר? אני עוד מלמד במכללה. ישן יותר. לומד קצת עם בני הקטן, היחיד שעוד לא יצא מהבית. בנעימים. יוצא להליכות עם רחל פעם בשבוע. מבקר אצל הילדים. אבל אני בטוח שההוויה הזו רחוקה ממך. חיים מבוגרים, הוריים מאוד. משהו שלו נחת עליי, אחרי זמן רב. ועכשיו, כשכבר אין כמעט דברים שטורדים אותי בנוכח, איני מסוגל שלא לפנות לאחור.
המכתב הזה הוא ספק מכתב התנצלות, ספק וידוי מאחורי הפרגוד, ספק סיפור חיינו. אנא. היה לי למוחל, לכומר, לקורא. זה זמן רב מדי שהמעשה יושב על ליבי. אינו מותיר לי מנוחה, רודף אחריי באשר אלך. ולא מצאתי דרך להשתחרר, אלא לספר לך. ולא מצאתי בי את העוז לעמוד בפניך, אז נקטתי בדרך הפחדנות האצילית והקדומה. התחמקתי במשך שנים ועתה איך אגש, מאחור, בגניבה. אבל אגש בכל זאת.
אתה עומד מולי. כבר גבוה, חתימת זקן. משקפיים דקים, אם אני זוכר נכון. רב המרחק בינך עכשיו לילד שהיית, לנער שניגש אליי אז. הרבה יכל להיות אחרת. יכול היית להיות אדם אחר. יכול הייתי אני להיות אדם אחר. מקדם כל עניין הבחירות בלבל אותי. איך אדע בכלל מה אבחר? הרי ייתכן וזו ארוכה וזו קצרה, ולמי ראוי להקשיב? אני מצאתי לי מי להקשיב לו, אבל במעשה זה הייתי רק אני. יחידי החלטתי. ועוד איני בטוח אם החלטתי נכונה, אבל נמאסו עליי המסתורין והבדידות שאופפת החלטה זו, וגם קשה עליי שלא הבאתי את האפשרות לך. שלא נתתי לך.
אני הולך סחור-סחור מתחילת המכתב. אגש לעניין, אך אקדים ואומר- ייתכן ואפגע בך במכתב זה. ייתכן ולאחר מעשה תחשוב שמעדיף היית להישאר בחוסר ידיעה, בלי תחושת הפספוס של מה שעבר ממש על ידך, אבל אני הרגשתי שאיני יכול עוד. שחייב אני לספר. שחייב אתה לדעת. לא למענך אלא למעני. אז אנא, סלח נא. הבן לליבו של אדם המנסה להזדקן בלי יותר מדי שקרים בליבו.
זה היה באדר א'. אביב נפלא היה באותה שנה- העצים כוסו ברשתות מבעדן ניבטו הפירות. הירוק פשה בכל הגבעות שסביב. השמש הבהירה הבהיקה לנו בחמימות נעימה. בלילות עוד היה קריר ורוח נשבה. ההשפעה עליי הייתה ברורה, ועל כל הסובבים. החיוכים פשטו, ההברזות לטיולים התרבו, והעולם בכלל התעורר בצלצול מרגיע.
ואתה עמדת בלב החגיגה הזו, שומם. הקדמת להביא את הקיץ בפניך. היה לך מבט יבש, עמידה נבולה כמעט. חשתי שמשהו מטריד אותך, אך לא מצאתי איך לגשת בלי לדרוך על אחת המלכודות שהנחת. כן, היית אז חד כתער, היית מאיים כמעט. חבריך התרחקו ממך, ואני השקפתי, מנסה למצוא איך להיכנס.
ווידוי בתוך וידוי יש לי. פעמים שאני נוטה, כמחנך, לא רק לעזור ולסייע, כשמתגלות אליי הצרות, אלא גם לנחש את הצרות הרובצות על לב. לנסות ולהבין דבר מתוך דבר, לעורר ספקולציות ולהעיף מגדלים באוויר בניסיון להבין מבע סתמי, אמירה לא מובנת. ואותך גם ניסיתי לנחש, ואודה- לא הצלחתי. היית לי חידה.
וודאי אתה זוכר, בפורים קטן לדעתי, שלחת לי הודעה: "הרב. אוכל לדבר איתך מחר? אם לא ארצה, תכריח אותי בבקשה. תודה הרב." הודעה שיש בה ממידת הגבורה. הודעה מתחננת כמעט, כאומרת- משהו אוכל אותי, משהו שולט בי, ומודיעה- אני צריך עזרה.
אני בטוח שבשליחת ההודעה עצמה היית ברגע שפל במיוחד. ברגע של חוסר כוח, של ייאוש מסוים מעצמך. ואני בקרירותי המלומדת, רבת השנים בתחום חינוך הנערים, ידעתי עתה כבר לנחש ביתר פירוט, וכל הסימנים הצביעו- התחום המיני.
שוחחנו למחרת. לא הייתי צריך להכריח אותך. גם לא לבקש. ניגשת בהליכה זקופה, כעולה לגרדום. צעדים רחבים וישרים. ישבת מולי ללא מצמוץ, כמעט ללא רגש. הסברת. אף אחד לא יודע. לא הורים, לא חברים. שאתה חושד כבר שנתיים. שזה מרגיש לך נמוך, חלש. שאתה חוטא. לא סתם חוטא, מקולקל. שאתה בזוי, שאתה אידיוט. תיארת עצמך במילים קשות. ללא רחמים. זנבת בעצמך לעיניי. זבת דם ללא ניע. סיפרת שאתה מפחד. מפחד לישון, מפחד לקום, מפחד להתקלח. שאולי אתה מסוכן. שאולי אתה צריך לעזוב את הישיבה.
ישבתי מולך, שקט. תמיד ידעתי להקשיב. מגיל קטן מאוד. ההבעה שלי הייתה שלווה ומשתתפת. תפקידי בשיח מעין זה ברור- לא להתרגש. להשתתף, כן. לדמוע קצת. אבל לא להתרגש. ודאי שלא לכעוס. ולא להישבר, לעמוד איתן בפני קושי שכזה. לנחם, להראות שזה לא כזה סיפור גדול. לנסות ולנפץ את אשליית האשמה שלך. אני חושב שהצלחתי במידת מה. לקראת סוף השיחה היית יותר משוחרר. הדיבור שלך היה מהיר יותר, מדוקדק פחות. התרגשת. החווית בידיים. ממש ראיתי איך אתה שמח שסיוטך לא התגשם. שלא זעמתי, שלא נשברתי, שלא נבלעתי בתהום צרותיך. ואלו אכן צרות. בכל פעם שתלמיד מגיע אליי ומספר לי על משיכה חד-מינית, קשה לי. קשה לו. בעולם בכלל, ובישיבה פנימייתית ודאי וודאי. עצוב היה לשמוע על ההגבלות שאסרת על עצמך, על משמעת הברזל במיטה. שלא ישמעו. שלא ידעו. פחדת מדיבור מתוך שינה. פחדת שתפגע במישהו.
והרגשת חוטא. מישהו שצריך כפרה. לא יכולת לעמוד בפני הקב"ה. זה מה שסיפרת. התביישת. ואני שמחתי כל כך ברגש הכנה הזה, בכמיהה לתיקון. אמרתי שלפי איך שאני רואה את התורה, אלוהים לא כועס על מי שיש לו אתגר כזה. שמשיכה כזו היא ניסיון, משהו שצריך ואפשר לעבור.
נפרדנו. אני בחיוך, אתה מנסה להחניק חיוך דומה. נרגעת. קבענו שנדבר שוב בשבוע הבא, ושאתה בינתיים תחזור להשתתף בשיעורים באופן פעיל יותר. שלחתי לך את המספר של אמנון. אדם חכם ועדין, פסיכולוג שמתמחה במקרים כאלו. אדם שיודע 'לנווט'.
השינוי היה מיידי וברור, אני חושב. חזרת לחיים. בפורים אמנם סירבת לשתות, אבל בשאר אירועי אדר השתתפת מתוך שמחה. השיחות שלנו הפסיקו לעסוק בעניין המשיכה, שהפכה להיות עניין שבינך לבין אמנון. מדי פעם גיששתי לברר שהיחסים ביניכם טובים, שהכל מסתדר. את הכסף הוצאתי בינתיים, באישור כמובן, מהישיבה, בתקווה שבעתיד הקרוב הוריך יעתרו להחזיר את הסכום.
הצופן בינינו היה כבר אז רצוף בשקרים קטנים, כרמז מטרים. יצאת ל'רופא' לפעמים, או 'לסדר דברים בעיר'. לא דיברנו, רק ההתחמקות-מישירת המבט שלך הבהיר בדיוק לאן אתה נוסע.
בשיחות בינינו סיפרת לי על התשוקה שלך להידבק בה', ועל התחושה שבגלל איזה טעות קדמונית, בגלל איזה פגם ראשוני, אינך יכול. אין בך את הכוח לקפוץ מעל המשוכה, שכן כל פעם אתה נזכר ב'עניין ההוא' ומבין כמה אתה רחוק.
ניסיתי לסייע. הבהרתי שלדעתי אין סתירה של ממש בין חטא להידבקות. שעל אף שחוטאים, אם הרצון טהור, הרי המצב טוב. ושה'עניין ההוא' אינו דווקא חטא, שוב, אלא ניסיון.
ותהית בפניי לגבי המשך דרכך. האם תוכל להישאר בישיבה? הבהרתי לך שכן, בהחלט, כל עוד לא תעשה איזה דבר מה חמור, הכל בסדר.
באופן כללי, נראה שהסיפור התקדם בטוב. היו לי דברים אחרים עם תלמידים כמוך. כאלו שעזבו את הישיבה, כאלו שיצאו מהדת, שאיבדו כל כיוון. היה אפילו מקרה של הטרדה. אבל איתך… ובכלל, אני חושב, התקדמת המון בתקופה הזו. התבגרת, למדת לקחת את החיים בצורה שקולה יותר. אני בחנתי בסיפוק, במרחק מה, את הקשרים החדשים שיצרת. עוד רגע מגיע פסח, חופש, והנתיב עד לשמינית נראה בטוח.
לפני היציאה לחופש ביקשת שנדבר, וסיפרת שתרצה לעבור חדר, לאחר החזרה מחופשת הפסח. תמהתי. הרי- חברים טובים אתם בחדר. אתה, שמואל, יונתן, רועי- מה קרה? אך השכלתי לשתוק ולהקשיב.
גמגמת. "אני…" ניסית למצוא את המילים הנכונות. החלטת לבסוף שלא לספר, ויצאת. אמרת שתכתוב לי. וממש רגע לפני העלייה להסעות מסרת לי דף קטן. והמכתב הזה, זה שבידיך, יש בו צד של חיקוי, של מראה שתקרין חזרה לכל מה שנפתח, כל הטירוף והייסורים שנפתחו עם הפתק הזה.
הוא עדיין אצלי. מאחור טקסט אנסין באנגלית. ומלפנים כמה שורות קצרות, בכתב על סף הלא-מובן:
"הרב, אני חושב שאני מאוהב ברועי. או לפחות חושק בו, יותר נכון. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו. אני עוקב אחריו באשר הוא הולך. ואנחנו חברים טובים, הרב. אבל ברור לי שזה לא יכול לקרות, וקשה לי כשאנחנו ביחד באותו חדר, וכל המחשבות שלי הופכות להיות כל כך אמיתיות. עם הנשימות שלו. הרב, אני מקווה שאתה מבין, אבל אני רוצה לעבור חדר."
אוי.
עצוב כל כך.
זו המחשבה הראשונה שקפצה למוחי כשקראתי את המכתב. כמה קשה זה בוודאי. לאהוב מישהו, להרגיש כך, בעוצמה שכזו… איזה ניסיון, איזה קושי. ופשוט אין סיכוי. וכשהכל קרוב להכאיב… ואפילו פרידה אין כאן, ואפילו לא פגישה. חלום שלם שנתפר מרצון כן ונקי כל כך.
דמעתי.
בטח גם לך קשה עכשיו להיזכר בתמימות שהייתה אז. באהבה הפשוטה והיפה הזו, הבלתי-אפשרית. מאחל לך שתזכה להרגיש כמי שכתב את הפתק. את הכליה הפנימית הזו שהצלחת להעביר במילים כה מועטות.
היה גם נ"ב קטן, משורבט בבהילות בתחתית:
"אני לא יודע למה סיפרתי לך. יכולתי פשוט לבקש לעבור, או לדבר איתם שאני עובר חדר. אולי אני פשוט צריך שמישהו ידע."
כמה רגישות יש בך. תשומת הלב הזו, ההבנה שמה שבאמת ביקשת זה איזו עדות. ביקשת שיהיה מישהו, מישהו בעולם שיראה אתכם מדברים, אותך ואת רועי, ויחשוב על הכאב שטמון בדיבור הזה. שכל הרגש הכובש אותך לא יישאר בעלטה, שיהיה סיפור לאשר, להבין.
אתה בוודאי תוהה- מה הסיפור הגדול שבפתק? וחשדות מתחילים לעלות. חשדות ישנים, שעמלת קשות כדי להחניקם, בעידודי, בסיועי. ותכף יתאמתו, יקירי. צר לי. צדקת.
לא ידעת כמה הרבה יותר מעד אהיה.
במהלך הפסח שכחתי מכל הסיפור. היה לי סיפור משפחתי משלי בתקופה הזו. לי ולרחל היה קשה באותו הזמן. שמחנו במשפחה, אבל פתאום הכל הרגיש לנו חלול. רצינו עוד. קשר הרבה יותר…
אבל אין זה מן העניין. העניין הוא הנופש הזוגי שלנו, בביתנו, לבדנו. והנה דפיקה בדלת.
הנה הטוויסט בסיפור. כאן גלומה כל ההפתעה, כל מה שאינך יודע. כל הכאב והטירוף שעבר עליי. כל מה שחסכתי (?) ממך. תמצית ההחלטה היחידנית שלי. בדלת עמד רועי. הוא התפרק אליי בבכי, סיפר שאינו יכול עוד. שכל כך קשה לו. שהוא לא יודע מה לעשות, שההורים שלו כועסים עליו. שהוא חושב שהוא בתהליכי כפירה, והוא לא רוצה. והוא כועס על כולם, ולא יודע מה לעשות. ובכלל הוא היה מבולבל, דיבר דברים מפה ומשם. היה ברור שהוא נרגש מאוד.
הושבתי אותו. הרגעתי עם עוגיות קוקוס וכוס תה. ביקשתי שיספר לפי הסדר, בנחת, שנבין יחד.
כשסיפר להוריו הם כעסו, פחדו, דרשו שילך למטפל 'קשוח'. קשה בישיבה מבחינה דתית. מרגיש שהוא משקר לכולם. הומוסקסואל ואף אחד לא יודע.
היכה בך? זעזע דיו? אני בשלב זה עוד לא קלטתי. איני יודע איך, לאלוהים פתרונים, אבל סיפורך היה דחוק מאחור בפסח הזה, ולא השכלתי לעשות את הקישור הראוי.
רועי אמר שהוא רוצה לעבור חדר. אולי בכלל לעזוב את הפנימייה. יש מישהו שמאוד קשה לו, שטורף את כל זמנו, שכל מחשבותיו נתונות עליו.
עליך.
חרבה החופשה הזוגית.
ליוויתי את רועי בנחמדות החוצה, מסכה מאומצת מוצמדת אל פניי. כשהלך, רחל קראה לי שאספר לה מה קרה. אבל לא יכולתי לזוז. התיישבתי בספה, התאבנתי. נקבר תחת העפר, תחת אפר אהבתכם הלא אפשרית, נמחץ ונדחס לשאריות קטנות. מה אעשה? מה אעשה?
יצאתי להליכה. הונעתי בכוח. רחל לא הוזמנה על ידי להצטרף. שחרור, שקט. מה אעשה?
חזרתי מאוחר, ורחל זעמה. "למה אתה לא אומר לי לאן אתה יוצא ולמה? מי זה בא לבקר אותך?" הייתי עייף. לא היה בי כוח להקשיב לה, לנחם אותה, להרגיע. הלכתי, בחופזה, מניע את ידיי בכוח, כמו מעכב בעזרת הגוף את ההבנה מלהגיע לראש. מה נפל עליי. איזה עול.
כשנשכבתי במיטה נרדמתי מיד. לא יכולתי לעשות דבר גם ביום שלמחרת. כבוי. רחל עוד כעסה. הניעה חפצים בתנועות עצורות, מסמנת לי שהיא רוצה לדבר. אחד הילדים חזר הביתה לערב, ושנינו כמעט ולא דיברנו איתו מטוב ועד רע. הוא הבין את הרמז והסתלק עם אור ראשון.
בבקרים, בתפילות, הייתי כגולם. התבלבלתי במילים. כמעט ונרדמתי בתפילת עמידה, אף שישנתי יותר שעות בלילה משישנתי בכל ימי חיי. במבט לאחור אני מבין שמה שניסיתי לעשות בימים האלו היה להתחמק מהמחשבה, מצירוף הנורא הזה, מהניסיון הגדול שהרגשתי שמוטל עליי.
אחד היסודות הגדולים בהקשבה לצרות, או בהקשבה בכלל, הוא ההוצאה מ'חפירת הבור'. כי יש פעמים, שאדם נמצא בצרה והוא מעין מתגאה בה. מתנאה. אומר- ראו, כמה לי קשה. מצדיק דברים אחרים, מתרץ. הופך את סיפורו לטראגי, מיתולוגי. נהנה בצורה מסוכנת מסבלותיו הוא, ממש כחורצים בגופם סימנים. יש ההופכים את ההרס העצמי הזה להרגל, פוגמים בעצמם, באהוביהם. אחד הדברים החושבים שיש לעשות כנגד, הוא פיצוץ אשליית היחידאות. יש בה מן הניחום ויש בה מן האכזבה. פתאום, ההבנה שיש עוד רבים עם אותה הצרה, עם אותו הבור, הבנה זו מנפצת את תחושת הרוממות הזו, המשמעות המקודשת, הנשגב שבסבל. העולם סובל. זה אמנם משפיל, אך גם מנחם- יש מי שיבין, יש אצל מי להצטנף, להתחבק והוא לא יזדקק למילים. אבל הרצון הזה שלא להיות מובן… הטווסיות המטופשת והמסוכנת הזו…
אך כאן. כאן.
זו לא סתם 'צרת רבים' וכו'. זו ממש מראה. שניכם כבבואות, ניגשים ומביטים. ואני החיץ. בי בחר ה' להיות הקיר, או הדלת. ומה הוא רוצה? שאשבור? שאנעל?
מילותיי קודם על הטווסיות הזו, נוגעות גם אליי. במשך שנים הצדקתי על עצמי את הדין, את טעויותיי, את קשיי. ולא אמרתי לאיש. הרי איש לא יבין את המאבק שהתחולל בי. ואולי זה גם מה שהמכתב הזה בא- לנסות להוריד ממני את העול שאני כה מתגאה בו, לנסות ולהסביר. ואני חושב שאתה הרי כבר די מבין בפני מה עמדתי. שוב, במאבק אדירים בין הרצון למעשה. בין האפשר למה שיש.
ודאי תשאל- אבל הרב? הרי סמכנו עליך. אינך קיצוני, יודע את דרכי העולם. ודאי היית מספר! בבירור היית מספר! איך ייתכן שלא סיפרת? הרי אתה רך, מקשיב. אתה מסייע, מקל.
ואני גם תוהה לעצמי. והרי כל זה נכון. איך ייתכן שלא סיפרתי? הופתעתי מעצמי. סברתי שלא אעמוד בזה, שרגישותי תכריע אותי ארצה, אל הישר והפשוט, ששכלי יתמרמר- אבל אלו לא קמו. ניסיתי להבין, ומצאתי את השורשים עמוקים משחשבתי.
שמו של בני הקטן הוא פנחס, ולא סתם. שם רע. שם אכזר. אבל בתמימותו-קנאותו, ברצונו לעשות דבר ה'- רחמו מן השמיים. אז קיצוני איני- אבל רוצה להיות. והרצון הזה שלי הוא שקבע את הדברים, בדרך לא דרך.
נביא הייתי רוצה להיות. לא כדי להטיף, לא כדי להראות את הדרך הנכונה. איני מסוגל לזה. (ומכאן נובע אולי הבלבול- אינני מטיף, אינני כופה את דרכי.) לא. אני רוצה נבואה למען מידת הפנים לפנים, או פנים לאחור לפחות. בשביל לדעת.
בשיחות איתך, דיברת הרבה על הבדידות, על המחסום בינך לבין השאר. ואני רציתי לומר- לא, לא. אתה כל כך לא לבד. לא רק אני איתך. יש גם חברים שתוכל לסמוך עליהם. ויש גם את רועי. עזוב את העיוות הזה, את התסכול מה'חלקי'. את הרצון להידבק גבוה. תמיד המילים לא יהיו מדויקות דיין. תמיד הגוף לא ינוע מספיק מהר. שבור הכל. אבל נכנסו ובאו פחדיי שלי. אני יכול לתת לזה יד? אני?
יש נטייה לראות בנישואין את תבנית ההשלמה הזו. את החזרה לקדם, לאנדרוגינוס המקורי. ושבמשכב זכר יש משהו פגום, דבר מה שנשאר כלוא בגבולות העצמי. אי-יכולת לצאת החוצה ו'להתפקר' אל העולם. להירגע מהמקום הבודד.
לא התעסקתי בהעברות חדרים. בכלל, בשבוע-שבועיים אחרי החזרה מפסח חמקתי ממך. עם רועי דיברתי, כמובן, מוכרח הייתי. אבל אתה… בתואנות שונות ביטלתי את שיחותינו הקבועות.
וכך הייתם כמה שבועות עדיין באותו החדר, עד שרועי פנה למדריכים וביקש לעבור. וכל העלילה נתנה לדמיוני לספר את חייכם- את התסכול, את הקירבה. את הרצון לעבור חדר, ואת הרצון להישאר. את התסכול, את המחשבה, אולי כדאי להמר? אולי כדאי לבדוק? מה כבר יכול לקרות?
כי מה כבר יכול לקרות? גם אני שאלתי את עצמי. מוסכמות חברתיות? החלטות אישיות? מוטלים פה חייהם של אנשים, של תלמידים, על הכף. אפשרות להכלה. לאהבה.
כתוב. כתוב שאסור. כתוב במפורש. וכל הגדולים מסכימים. ונותנים בהם טעמים. של נשיות, ושל שבלוליות. של תסביכי אב ומחלות-תרבות. של קליפות ועבודה זרה. הכל מצביע, הכל אומר.
ואני הרי החלטתי. לפני שנים. אקום כל יום, כל יום. אשיר שיר שבת כל סעודה, אחד לכל הפחות. אלמד. אלמד בכוח. מכל הסוגים, לא אפסיק. מצאתי לי יסוד אחד לעמוד עליו, דבר מה שאיני מסתפק בו. הספרים הבלויים ביותר בביתי הם ספרי ההלכה. אני מעיין בשו"ת ובפסקי דיינות. אני החלטתי. ועתה באו שניכם. אתה ורועי.
נכלמתי. אני כועס עליכם? אתם אינכם אשמים כלל. אז על מי? על מי יצא הקיטור?
וכאן הצטרפתי אליך ואל רועי, וגם לי התחיל להיות קשה עם הקב"ה בכל הסיפור הזה.
אני כבר מזדקן, יקירי. כבר אז התחלתי להזקין. וחש אני שישנה מידה של הקבלה- הגוף מתחיל לבגוד, מתחיל להפריע. מכיר אתה את ההרגשה- את הרצון העז, את התשוקה למשהו- לרוץ, לקפוץ, לאהוב- וגופך, הדבר שתמיד זלזלת בו, תמיד ראית כמובן מעליו- הוא הוא הבוגד בך. כדף בספר שחותך. הבגידה השפלה מכל. תחושת חוסר האונים, וההתלבטות- אלחם בגוף? אאמין ברוח עז? או שאתן גם לגוף, גם לו, לתת את הטון? והרי זה מה שמלמדים לפני החתונה- אחרי שנים רבות כל כך של התכחשות לגוף, של חוסר רצון לשמוע, לדעת, מלמדים את מקומו שלו. את הכבוד, שבסופו של דבר מודים בפה חסר, יש להעניק לו. אתה מסוגל להרגיש בכך, לא כן? בין הנכון והקיים. נסה לשוות לך את הזקנה- את חוסר היכולת לעשות משהו- ולא בשל תסביך נפשי זה או אחר, ולא בשל מתחרה, אלא מהסיבה הפשוטה שאינך יכול?
וכך, במקביל לעימותי המתחדשים עם הקב"ה, לתפילות הדומעות שלי עליכם, חזרתי לעזור. ליהטתי בשניכם, ישבתי איתך, דיברתי איתו. ואני החוט המקשר. אני והמבטים הכאובים ביניכם. אני והרגשות, והדמיונות שלכם. ואני רק קיוויתי שזה יפסק. שכל המעשה הזה, שאני נבחרתי (משום מה?) להיות הבמאי שלו, שפשוט יחדל להתקיים.
אתה מכיר את רועי. אתה ודאי מכיר אותו טוב. ודאי מכיר אותו לפרטי פרטים. ואילו אני, עד שהתחלנו בשיחותינו הקבועות (ואלו היו כמעט תמיד באותו היום שדיברנו אני ואתה…) (הקרבה הזו גורמת לי לחשוד שאולי בתוכי שכן יצור אירוני ומריר, שרק רצה לראות את כמעט המפגש הזה. או אולי להפך, במחשבה שנייה. שאיזה חלק לא מודע בי קיווה שתחשדו. שתבדקו. שתגלו ותאהבו ותכעסו עליי נוראות. והכל ייפתר) בכל מקרה, עד שיחותיי הקבועות עימו היה לי רושם אחר לחלוטין ממנו- ראיתי בו להגן, פטפטן, מוקיון. חכם אמנם, ישר. אך על אף ההנחה הבסיסית, המהותית שלי, הימצאותם של עומק וסיפור אצל כל אחד, לא ראיתי בו הרבה מאלו. ואילו משהחלו שיחותינו, גיליתי (כתמיד, תמיד זה כך) שהוא הרבה יותר. שהוא אמיץ. שהוא חזק. ולא רק בגלל סיפור המשיכה. גיליתי. הוא מפטפט הרבה, כן, אבל יודע לשבת בשקט, קשוב באופן מעורר קנאה. עם הוריו ועם אחיו יש לו יחסים מורכבים וארוכי-עלילה. רגיש לסובב אותו, ערני לעצמו. המם אותי בכמה הבחנות לגביו, לגבי תלמידיי, לגבי העולם בכלל. כאילו שני אנשים גולמו בפניי- רועי המחליק, המלטף-שורט, האומר הרבה ולא-כלום, ואילו רועי השקט, אמרותיו חדות, מדויקות, ישירות. אותו האחד. ומה שהוא אמר לגביך: "הוא תמיד בשליטה. מחזיק את עצמו, מפני משהו. הוא יודע שהדבר יקרה, במוקדם או במאוחר, אבל בינתיים הוא הסכר."
זה נשמע לי נכון. מסכה עליך תמיד, והוא בלהג הבלתי פוסק שלו, וההבחנות רק בשקט. פלא שלא נפגשתם?
הרגשתי כמו מרגל, ואפילו איני יודע בשביל מי. בשבילך? בשביל רועי? בשביל האל הקנאי, המקראי, הפוקד עליי לסכל את המזימה בכל אשר יעלה בידי, או אולי של אלוקים הרך, הסלחן, המבין ללב האדם ולגופו, ואני נשלחתי להפגיש ביניכם? שדכן של ממש?
לא משנה עם מי דיברתי. איתך או עם רועי או עם האלוקים, חשתי תמיד שאיני שלם, שתמיד ישנו עוד צד, נאמנות נוספת, סוכן כפול ומשולש ומרובע. והרי תמיד אני מנסה להימנע ממקומות שכאלו, מנסה להיות מי שפיו וליבו שווים, מי ש'בתוך' זה ממש, בתמימות.
לא שיקרתי, אני חושב. בשום שלב לא עשיתי פעולה כלשהי, לתמוך או למנוע את הקשר שלכם. גם בעניין המשיכה לא התערבתי. רק שוחחתי. הקשבתי. ואני קרוע, ומתחנן בפני עצמי- אולי פשוט תגיד וזהו? פשוט תאמר? למה אתה מסתבך, למה אתה חוטא להם, למה אתה חוטא לו. חוטא לעצמך.
ואף פעם לא הייתי קיצוני. ופתאום, קשיות הלב הזו, מאיפה?
זה כאילו, באותה טווסיות נוראה שהזכרתי, רציתי לקבוע בי יתדות, לנזוף בעצמי, להתעלל, להציב בפני עצמי ניסיון ראשון, בניי יחידיי אשר אהבתי. כי הרי אף פעם לא היה לי קשה, ותמיד כמו חיכיתי, חיכיתי לאיזה דבר שיגאל אותי מהמקום החלקי, הזורם, השולי, משהו שאוכל לעמוד עליו בכוח, להיות גא, להיות עקשן. שמישהו ישתפך אליי בדמעות, יתחנן, ואני לא אשקול, ולא אבחן, ואהיה דומם וחזק ויחידאי ואמיתי. שיהיה לי משהו קשה אחד לאחוז בו, משהו קשה באמת. שלא יתפורר בידי. ונקרתה לי ההזדמנות. אשר קרך. ויש לי מקום לשבועה, מקום לנדר לכפר עליו ביום כיפור, סוף כל סוף. חטא אחד. קונם אחד שאל לי לעבור עליו, (לשון חכמים כמדומה) משהו רציני. משהו שמורכבים ממנו סיפורים ישנים.
חטא הגאווה הנורא שלי. החטא שנמשך עד למכתב זה.
אתה מבין? גם עכשיו, אני חש בושה עמוקה. לספר לכם עכשיו? באיחור שכזה? ככל שהזמן עובר הוידוי הופך קשה יותר ויותר, החטא הולך וגדל. ואינני מצליח להתגבר. אף לא עכשיו.
בתוך תוכי, אני יודע שלא אשלח את המכתב הזה. שלא יהיה בי האומץ. אתרץ לעצמי- לך יש חברה. ואולי גם לרועי תהיה. ותקימו משפחות. ותביאו ילדים לעולם. ותחיו חיים קלים, חיים נורמליים, חיים פשוטים. חיים נכונים וטובים, על פי ה'. ויש בזה. והרי מי אני, שאבוא ואפורר לכם כל תקווה ליציאה? שאני במו ידיי אביא לקריסתה של האפשרות הזו?
ואני יודע שזו לא ממש הסיבה. אלא שבסוף, עם כל ההדר שיש בי, נגזר עליי להיות כינה. רמש רומש. אפילו עתה אינני אדם, אינני חזק, וכל מה שעשיתי לא היה אלא מתוך רצון להיות שכזה, ולא מתוך חוזקה אמיתית. וסופי שלא רק ממך ומרועי מנעתי אהבה, אלא גם ממני. הרצון עיקר את היש. וגם עתה, גם ברגע זה- לא אמצא בי די כוח לשלוח את המכתב. היה שלום יונתן. סלח נא.
****************************************************************************
יונתן עצם את עיניו. הן כאבו במקצת מהקריאה הרצופה, התזזיתית, הכמעט מזנקת ממילה למילה. רחל עברה, הציצה מבעד לפתח הדלת, בדקה ששלומו טוב. הוא חייך אליה, חיוך ריק. רחל המסודרת. גם עכשיו, לבושה בקפידה, הדירה מסודרת, בלי איפור נמרח. היא, שברגע שנכנס בחלל הבית דאגה להפנות אותו למכתב הסגור, 'שהוא לא הספיק לשלוח', ושתקה, מבינה שוב רסיס מתוך החלל.
אבל יונתן ידע שזה לא מכתב שהוא לא הספיק לשלוח. זה מכתב שהרב לא התכוון לשלוח, או לפחות לא רצה מספיק במשך חמש השנים שעברו מאז שהייתה לו חברה בשיעור ב', מאז נועה. מאז יונתן עבר כמה דברים. ועכשיו, ב"ה, הוא במצב טוב יותר אף ממה ששיער הרב- הוא מאורס. והחתונה בעוד חודש וחצי. הוא שלח לו הזמנה. היה בזה משהו סמלי, איזו הוכחה להצלחה של יונתן, תודה מהוססת למי שעזר לו להתחיל במסע. ליאורה אפילו באה איתו להלוויה, אפילו שהתעקש ואמר לה שחבל, שהיא לא יודעת בכלל מי הוא, ובכל זאת באה, עמדו יחד, לא קרוב מדי אחד לשני, אבל יחד. אחרי זה הלכו, שוחחו קצת עליו, והתעצבו על המוות האקראי והמתסכל.
והנה עכשיו, כל התודה שגולמה בהזמנה לחתונה (שהוא הביא אישית לרחל בבואו) נמסה והתפוגגה. אותה הזמנה שלא העז לשלוח לרועי, וליאורה התעקשה שיזמין עוד חברים, ושלח ככפוי, אינו רוצה… יונתן ישב המום. כל האפשרויות, כל הנתיבים…
הוא יצא, המכתב בכיסו, מפטיר מילות פרידה כלפי רחל וכמה חברים. יספר לליאורה? הוא חייב לספר למישהו. המחשבות בראשו התערבלו כתמיד, מבלבלות ומטרידות ללא מוצא, אבל לא לליאורה… לא עכשיו. זה עלול להרוס הכל, הכל, ומה אם היא תלחץ? תחשוד? והרי הוא השתנה. באמת. אמנם אין בו ממש אותה התשוקה המדוברת אל ליאורה, אבל הוא אוהב אותה, אוהב אוהב. כן. כך יאמר לה, תוך מילות אהבה ילעט לה את הסיפור הבוגדני, ההפכפך הזה, המושתק…
אבל עכשיו. עכשיו? אולי יוכל לעשות בשלבים. לחכות עד אחרי החתונה, ואז לקבל את המכתב 'שהוא לא הספיק לשלוח'... שקרים בתוך שקרים. כך הוא רוצה להתחיל? הרי הוא וליאורה הבטיחו- גם אם קשה, וקשה, הרי היא מכירה אותו, בלי שקרים. אמת. איחוד.
והוא כל הזמן לא ידע. וכל הזמן הזה רועי היה בארון. עד כדי כך הוא פוחד. (וגם אני) וכמה ההורים שלי שמחו באירוסין. יותר מאירוסין רגילים, הוא ידע. זה היה ניצחון. ניצחון קשוח. ניצחון שעלה לו הרבה. אבל הנה- נגמר המשחק, למה זה ממשיך? למה המכתב הזה הגיע לידיו, הקדוש ברוך הוא, למה? כלומר, הכל מסובב, אבל קשה להרגיש....
זה נראה כאילו המכתב אחז בהגה ולא יונתן. כי באחת הצמתים, במקום להמשיך ישר הוא פנה ימינה. הוא נעצר, מבולבל. איפה הוא? עצים נמוכים, בניינים מלוכלכים. גן ציבורי חשוך. הוא היה פה לפני חודשיים בערך, קפץ לשתות קפה. הוא התקדם והחנה את הרכב.
אז ככה זה יהיה? הוא יעלה לדירה, ייכנס ויגיד שלום, יגיש לרועי את המכתב, יתיישב מולו, שקט, עצום עיניים, מחכה? רועי ירכון קדימה אל המכתב, דרוך, עיניו נפקחות מרגע לרגע, מרימות מבט מפעם לפעם, מבזיקות, בודקות את את עוצמת העצימה של עיניו שלו, ויקרא פעם נוספת, כמובן, לוודא שלא איבד משהו בדרך.
גלוי ראש הוא יהיה, בדירת השותפים הקטנה. אף אחד לא יהיה חוץ ממנו, כמובן. מה הוא יגיד? הוא ישקוט. הוא לא ימצא מילים טובות, ולכן ישאיר את הדממה המאפשרת. מה הוא יעשה? הוא יקום, באיטיות, וירכון, מוודא הסכמה שבשתיקה מצידו של יונתן, ויחבק אותו, חיבוק גברי קצר, בכתפיים. חיבוק שיישאר עוד קצת. ועוד קצת. מזמין. שואל ללא מילים. מה אתה רוצה? מה תעשה יונתן?
ומה יונתן יעשה? מה יונתן יעשה? ככה? הוא פשוט יעזוב הכל? ככה?
יונתן נשאר ברכב. האור בדירה למעלה היה דלוק. ובכל מקרה, גם אם היה חשוך, הוא יכול היה לדפוק חזק באמצע הלילה, להסתער, לדחוף לידיו את המכתב, לגעת בו, לגעת בו…
אבל... לעזוב הכל? כל מה שנעשה, כל מה שנאמר, כל התהליך?
והוא אוהב את ליאורה. אוהב. אך- מאין לו הזכות- להחליט גם בשביל רועי? איך ייתכן שרועי לא יידע?
כשהירח המבהיק התגלה מבין העננים יונתן התניע. הוא לא יכול. יש לו חתונה להתכונן אליה. הוא לא יספר לליאורה. וגם לא לרועי. וגם לא לרחל. זה בינו ובין האלוקים. בינו ובין הרב.