ההחלטה התקבלה, לא משנה מה אומר.
יכולתי לבחור בין שתי אפשרויות: להמשיך להילחם, להתנגד
או להסכים ובעצם לעשות על עצמי מין עבודה פסיכולוגית בשקל
שלא הייתה פה כפייה אלא שהכל נעשה בהסכמה.
מאז אותה שיחה משנה חיים עם המפקחת אני ברכבת הרים רגשית.
ראינו אותך השנה, התפתחת, את פורחת, יש לך טביעת יד בכל מקום.
זה הזמן שלך, את יכולה.
אני יכולה? אני לא בטוחה.
אויש תפסיקי להיות פאקינג פחדנית.
צאי לי מהראש!
לצאת לך מהראש? את בטוחה?
הרי רק בזכותי הגעת לפה
את שותקת?
את יודעת שאני צודקת, נכון?
אני התעוזה, אני הביטחון, אני הפריחה!
בזכותי כל המילים הטובות של המפקחת.
אני זאת את ואת זאת אני
אנחנו יחד בעסק הזה
עכשיו תאחזי בידי ובואי ניכנס יחד, זה של שתינו, שלנו.
את יכולה כי אני יכולה ואני יכולה כי את יכולה.
רכבת הרים, כבר אמרתי?
לא אותה מחילת ארנב מוכרת ואהובה
לא, רכבת עם סלטות שלא יודעים איפה רגליים ואיפה ראש.
מתעוררת מוקדם בבוקר אחרי לילה של חלומות
מטלטלים, מחסירי פעימה, הזויים
מטולטלת, מטומטמת, מתנדנדת בין ביטחון מופרז לפחד משתק.
את שומעת?
את פה?
את איתי?
תמיד
תני לי יד, פאק איט, אני עושה את זה
אנחנו עושות את זה
תשפ"א היר איי קאם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
